הכל סיפורים

ההתחלה

בנעורי לא היה אינטרנט. היו מודעות בעיתון, ככה סיפרו לי, והיו הגנים הציבוריים המפורסמים שכיום אטרף ושאר אתרי ההיכרויות הם המקבילים הוירטואליים שלהם.

אני, כסוציומט מבטן ומלידה, לא העליתי בדעתי להתקרב למקומות אלו. בקושי הייתי מודע לקיומם. הניסיון שלי במין היה תמיד מצומצם מאוד ומעולם לא חשתי בצורך למצוא בן זוג.

רק אחרי שעזבתי את בית הורי והלכתי לצבא התנסיתי במגע עם גברים אחרים. מעולם לא יזמתי כלום, הם היו אלו שתמיד ניסו ואני היה זה שתמיד התחמק. ואפילו צעיר חסר ניסיון כמו שהייתי פעם הבין שקשה להגדיר את הגישושים החטופים הללו כסקס. לא הצטערתי במיוחד, בין כה וכה היו מעטים מאוד שמצאו חן בעיני והם היו תמיד סטרייטים. מעולם לא קרה שמישהו שהייתי מוכן להיענות לו גילה בי עניין ולכן הגעתי לגיל עשרים ושלוש כשאני עדיין בתול. זה לא הטריד אותי כלל. כל הסיפור הזה של סקס בין כה וכה לא נראה לי מציאה כל כך גדולה, והרעיון של חיים משותפים עם גבר אחר כלל לא עלה על דעתי.

מאז ומתמיד אהבתי להיות לבד - גם כיום אני עדיין זקוק למרחב מחיה מרווח - ואהבתי מאוד את דירתי הקטנה ואת הבדידות שלי.

במקום סקס עם אחרים הסתפקתי באוננות שנראתה לי תחליף נוח ומספק מאוד ולא חשתי שחסר לי משהו בחיים. כן, ידעתי כמובן שאי שם, בעולם הגדול והמוזר שאני חי בשוליו קיימים גברים שנכנסים למיטה עם גברים אחרים (או נשים, איחס!) נוגעים בהם, מנשקים אותם, דוחפים חלקים מגופם לתוך נקבים צרים ולחים בגופם של אחרים... מכניסים את לשונם לפה של אחרים... העדפתי לא לחשוב על כך. כל הרעיון נראה לי מלוכלך, מכאיב, מפחיד ומיותר לגמרי.

המחשבה על נשיקה צרפתית הגעילה אותי והרעיון שאגיע לאורגזמה לצידו של גבר זר זעזע אותי. למה עלי לוותר על הפרטיות שלי? איך בכלל מגיעים למצב כזה? ולמה בשם אלוהים זה נחוץ? מה רע בכף ידי המיומנת, מסובנת או מרוחה במשחה קרירה... לא עדיף? הרבה פחות מטריד, מיוזע ומביך.

ואז פגשתי את דודו והכל נעשה מבולבל ומסובך, ועד היום אני נתקף לפעמים געגועים לתקופה השקטה שידעתי לפני שהוא פרץ לחיי.

למעשה מי שפרץ ראשון היה טוטו - הכלב שלו – כלב מעורב מכוער למדי, אבל עליז ונלהב ובעל עיניים כלביות יפות ומלאות רגש שמשום מה חיבב אותי מאוד והיה מתחנף אלי כל פעם שנפגשנו בצעדה היומית שלי לאורך הפארק.

בפעם הראשונה דודו נחפז למשוך אותו מעלי ולהתנצל בשמו, אבל אני שהייתי משוכנע שבעליו של הכלב המצחיק הזה הוא סטרייט מושבע אמרתי באדיבות שזה בסדר, ואפילו הוספתי כמה שבחים ליופיו של הכלב. דודו הביט בי במבט מופתע ושאל מתי בדקתי לאחרונה את הראיה שלי. "הכלב הזה פשוט מכוער." אמר בפסקנות שהרגיזה אותי.

"אבל זה הכלב שלך, למה אתה מעליב אותו ככה?"

"בחייך, הוא רק כלב, מה הוא מבין? וחוץ מזה מה רע בלהיות מכוער? הנה, אני מכוער, אז מה, אני לא חי?"

אני חושב שברגע זה קלטתי שגם הוא, למרות גופו המגושם ותלבושתו המרושלת, הומו כמוני. "אתה לא מכוער." מחיתי, והתכוונתי לכך. מאז ומעולם הייתה לי חולשה לגברים גדולים ולא מטופחים מידי. לא חשבתי שהוא מכוער כשם שלא מצאתי את כלבו מכוער ואמרתי לו את זה.

"בחייך!" הניף דודו את ידו בתנועת ביטול שהרגיזה אותי כבר אז וגם היום מעלה את חמתי להשחית.

מצאתי את עצמי נואם לו בשצף קצף את משנתי הסדורה על רודנות היופי שהשליטו עלינו אמצעי הפרסומת, ועל הצורך להשתחרר ממנה ולפתח טעם אישי.

"לך קל לך לדבר כי אתה כזה יפיוף." אמר דודו במרירות שהפתיעה אותי.

מחיתי שאני לא יפיוף והוא אמר שאפסיק לדבר שטויות, משך ברצועת הכלב שלו (שעד אז כבר נודע לי ששמו טוטו) והסתלק. נפגשנו מאז בפארק כל יום יומיים ונהגנו לדבר על דא ועל הא, לשחק עם הכלב ולנדב כבדרך אגב פרט זה או אחר על חיינו.

"חייתי בשביל הפגישות האלו אתך." סיפר לי פעם דודו כשהיה מעט שתוי, "וכל יום שלא נפגשנו היה מבחינתי יום מבוזבז."

"מה, באמת? אבל דודו למה לא אמרת לי מיד? למה חיכית כל כך הרבה זמן?"

"אל תשאל שאלות טיפשיות יוני." התרגז דודו.

"למה אלו שאלות טיפשיות? תמיד אתה אומר שאני שואל שאלות טיפשיות."

"כי תמיד אתה שואל שאלות טיפשיות. שתוק כבר ודי!"

"תכריח אותי, נראה אותך." התגריתי בו והוא באמת הכריח אותי - תנחשו לבד איך - ולפחות באותו ערב הפסקתי לשאול שאלות טיפשיות.

אחרי חורף שלם של פגישות כמעט יום יומיות בפארק הגיע האביב, ובערב חם אחד דודו שכח את בקבוק המים שלו בבית והתלונן שנורא חם והוא צמא.

הצעתי שנחזור לדירתי ושם אצייד אותו בבקבוק מים, והוא הסכים ברצון. כל הדרך לדירתי התווכחנו כדרכנו על מגוון נושאים, זרקנו מקלות לטוטו ששמח להחזיר אותם, והרגשנו נוח זה עם זה עד שהגענו לדירה שלי.

הרגשת מבוכה וקיפאון התחילה להשתלט עלי עוד בחדר המדרגות, ודודו נדבק ממני ונעשה שתקן וזעוף. היחיד שנשאר שמח וטוב לב היה טוטו. השקיתי את שניהם במים ובטח היינו חוזרים לפארק לולא טוטו שהחליט שעדיף לו להישאר במרפסת דירתי ולהחליף משם נביחות ידידותיות עם הכלב של השכן ממול.

"נראה לי שלא מתחשק לו להמשיך לטייל בחום הזה." אמר דודו בהיסוס מאוד לא אופייני לו.

"גם לי לא." אמרתי, הדלקתי את המאוורר ופשטתי את חולצתי הלחה מזיעה ואז ראיתי את דודו מביט בי במבט רעב והתחרטתי. אם הייתי זריז דיי אולי הייתי מספיק ללבוש אותה חזרה, אבל דודו הקדים אותי, העיף מעליו את חולצתו, חושף גוף גדול, שעיר וחזק, התנפל עלי וניסה לנשק אותי.

ניסיתי להתנגד, להגיד שלא בא לי, שאני לא מעוניין, שהוא טועה שיפסיק עם זה, אבל זה היה כמו לדבר לקיר. אחרי כל חודשי האיפוק דודו פשוט עלה על גדותיו מרוב חשק וסחף אותי בלי לשים לב למחאותיי החלושות.

עד היום כשאנחנו רבים אני מזכיר לו שבפעם הראשונה הוא אנס אותי, והוא צוחק ושואל למה, אם ככה, באתי לבקש עוד מנה?

אין לי תשובה לזה ובמקום לענות אני נעלב ומתעצבן והוא שב ונזכר איזה תמים הייתי ואיך לא ידעתי שום דבר ושוב מתלהב... אין לזה סוף.

כיום, ממרחק של יותר מעשרים שנה מאז אותו ערב חם אני לא זוכר איך בדיוק התחלנו לגור יחד. אני זוכר כמה נבוך, מבולבל וביישן הייתי, שהתביישתי להביט בגופו - בעיקר במה שקרה ממותניו ומטה -ושדמעות עלו בעיני כשהיה עלי להודות שאין לי מושג איך מתנשקים, ומה בדיוק אני אמור לעשות עם עוד גוף שבעקרון הוא בדיוק כמו שלי, אבל כל כך שונה ממני.

אותו זה הצחיק, ונראה היה שהוא מרוצה למדי מהבורות שלי. הוא נשאר אצלי כל אותו לילה ולימד אותי כל מה שהייתי צריך לדעת ובבוקר התקלחנו יחד השארנו לטוטו מים ואוכל והלכנו לעבודה.

בערב הוא חזר אלי, נושא שקית עם בגדים ו... אני מניח שעברו כמה שבועות מאז שהוא עבר רשמית לגור איתי, אבל אני לא זוכר בדיוק כמה ומתי בדיוק הבנתי שבעצם אנחנו חיים יחד. זה פשוט קרה ודי. שנה אחר כך עברנו לדירה גדולה יותר וטוטו שלא היה רגיל לדירה החדשה ברח לחפש את הבית הישן שלנו, נדרס ומת.

התאבלתי עליו זמן רב. לא רציתי כלב חדש, הרגשתי שלהחליף אותו מהווה בגידה בזכרו, וגם חתול לא רציתי. פתאום לא הייתי בטוח שאני בכלל רוצה לגור עם דודו, מצאתי המון חסרונות בדירה החדשה ונזכרתי שוב ושוב בגעגועים בדירתי הישנה ולא הפסקתי לציין כמה נעים היה לי לחיות לבד. לא יכולתי להפסיק להתלונן שאני לא בנוי לחיות עם מישהו ולציין כמה קשה לי לחלק את הספייס שלי עם עוד בן אדם.

המצב הזה הסתיים בצורה דרמטית במריבה אחת נוראית שאת סיבתה המדויקת אני לא זוכר. כיום ממרחק השנים אני מבין שהיא התחילה להיבנות לאט לאט אחרי מותו של טוטו והתפרצה כמה חודשים אחרי מותו.

זו הייתה מריבה איומה, פשוט איומה. אמרנו זה לזה דברים רעים וקשים שגם אם היו אמת לא היו צריכים להיאמר בצורה מכוערת כזו, ובסוף דודו שם חלק מבגדיו בשקית ועזב בטריקת דלת.

שלושה ימים תמימים אמרתי לעצמי שאני מאושר שהוא הלך, וככה טוב לי יותר, ובעצם אני מרוצה מאוד, והאמת, שחוץ מזה שלא הצלחתי לאכול, לישון, או להתרכז, הכול היה ממש בסדר איתי, ואז, ביום הרביעי קמתי מכיסאי בעבודה מהר מידי ואיבדתי את ההכרה. התחוללה מהומה שלמה - הזמינו אמבולנס שלקח אותי למיון ושם היו דיבורים על התייבשות ואשפוז, אבל אני סירבתי לכך בתוקף. הרעיון לבלות בבית חולים ולישון בחדר אחד עם כמה זרים חולים במיטה מגעילה של בית חולים החריד אותי עד מוות.

אחרי שהרופא במיון הבטיח לי שאם יבוא מישהו לאסוף אותי ויבטיח שישגיח עלי עד שאתאושש הוא ישחרר אותי בלי לנדנד יותר מידי התקשרתי לדודו. בקושי הספקתי להגיד שאני במיון, ושאולי הוא מוכן, אם יש לו זמן ולא מפריע לו, לבוא לקחת אותי, הוא כבר היה לצידי, מזיע ונרגש, עיניו אדומות בצורה חשודה.

נסענו הביתה בשתיקה - אני הייתי עייף ומותש מכדי לדבר וגם הוא נראה די סחוט.

הוא עלה בעקבותיי לדירה, השכיב אותי במיטה כיסה אותי והודיע לי שאני נראה חרא. "קודם תסתכל על עצמך." אמרתי, מנסה להישמע נעלב וזעוף, אבל הרושם התקלקל כי פתאום פיהקתי.

"אני משעמם אותך יוני?" התיישב דודו על קצה המיטה והביט בי במבט מוזר.

"לא, אני פשוט עייף נורא. לא ישנתי כמו בן אדם מאז שעזבת אותי."

"אני לא עזבתי, אתה גירשת אותי."

"לא נכון, זה היה רעיון שלך." אמרתי והתחלתי לבכות.

"אוף! שתוק כבר, בכיין אחד." אמר דודו ומצמץ בכוח, עצם את עיניו למשך דקה ארוכה ואז פיהק, נחלץ מבגדיו - הוא לא מסוגל לישון עם בגדים - נשכב לצידי, כרך סביבי את זרועותיו ונרדם עוד לפני.

למחרת הלכנו לצער בעלי חיים והבאנו משם את מוריס שכמו טוטו ז"ל הוא  כלב מכוער, חסר כל ייחוס ובעל עיניים כלביות נוגעות ללב. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה נפרדנו בגלל ריב, לא שהפסקנו לריב, אנחנו רבים כל הזמן, אבל אפילו המריבה הכי סוערת  לא משכיחה מאיתנו ששנינו אחראים יחד על מוריס ובגללו אסור לנו להיפרד. 

בגידה

דודו עומד מול הראי ובוחן את עצמו במורת רוח. הוא לבוש רק בתחתונים ולי הוא נראה בדיוק כמו שנראה תמיד. מסתבר שהוא לא חושב ככה. הוא טוען שהשמין נורא. אני מביט בו בעיון, נכון, הוא לא רזה ולא ממש חטוב, אבל הוא תמיד היה כזה. כשהכרתי אותו הוא היה רזה קצת יותר, גם אני, אבל כבר שנים שהוא נראה כמו שהוא נראה עכשיו - גבר מלא ושעיר עם עור בהיר מנומש, שיער ערמוני צפוף ומתולתל וכרס עגלגלה וחמימה. "אני שמן." הוא אומר ברוגז לבבואתו במראה ומלטף את בטנו.

"אתה מלא." אני מתקן, "אתה מוצא חן בעיני, אני אוהב אותך ככה."

"גם אני אוהב אותך." הוא אומר כבדרך אגב, "כשאוהבים זה לא משנה אם מרזים או משמינים, אבל אני לא אוהב להראות ככה."

"אתה נראה בדיוק כרגיל דודו, תמיד נראית ככה."

"כשרק נפגשנו הייתי רזה הרבה יותר." הוא מזכיר לי, "השמנתי כשהחברה של אריק פשטה את הרגל. אתה זוכר את התקופה הזו? זה קרה בערך חמש שנים אחרי שהיינו יחד. הייתי כל כך מודאג ומבולבל."

"כן, אני זוכר. בקושי ראיתי אותך בבית."

"חשבתי שתעזוב אותי אז." הוא אומר פתאום.

"למה? כי היית מובטל כמה שבועות? אל תהיה מצחיק."

"לא יודע, התנהגת מוזר אז."

"איך מוזר?"

"פשוט מוזר, לא היית רגוע כרגיל. עשית דברים משונים."

"משונים?"

"במיטה בעיקר, ובכלל... לא התנהגת כמו תמיד. יצאת מהבית יותר מהרגיל וכאלה."

"לא זוכר דבר כזה." אני אומר בפסקנות, וכדי לשנות נושא מתחיל לזרז אותו שיתלבש כבר כי הוא מאחר והוא, שאיחורים אף פעם לא מטרידים אותו וששונא שמזרזים אותו, מאשים אותי שאני רוצה להיפטר ממנו כדי לחזור למחשב שלי, ומתחיל להתלונן שהוא לא מוצא את החולצה שלו, ומי החביא לו את החגורה השחורה? ולמה אין לו מטפחת נקייה במגרה? (הוא מתעקש להסתובב עם ממחטות בד מגוהצות, מין מנהג משונה שהביא איתו מרומנייה) ואחרי שאני מוצא מה שהלך לאיבוד והוא מאורגן ומסודר ליציאה הוא הולך סוף סוף, לא לפני שמעך אותי חזק אליו בחיבוק ונישק אותי ישר על הפה למרות שחם ושנינו מזיעים.

הוא יודע שאני שונא קטעים כאלה, אבל אני לא מוחה גם כי באמת כבר מאוחר וגם כי... כי דודו צודק, ובתקופה ההיא באמת כמעט עזבתי אותו, ולא בגלל העבודה וגם לא בגלל שהוא השמין אלא בגלל גבר אחר.

זה קרה באמצע שנות השמונים לפני שהמציאו את המצלמות הדיגיטליות ובשביל לקבל תמונות היה צורך בחדר חושך. ניהלתי אז מעבדת צילום ואת רוב זמני ביליתי בחדר חושך עם דלת נעולה ואהבתי את זה. קראתי פעם שבני מזל עקרב נהנים לעבוד במקומות חשוכים ושקטים, אולי זו הסיבה? 

עבדתי במסירות ובחריצות, נהנה מהשקט ומהחושך, ומעולם לא עלה בדעתי שמעבדת הצילום היא מקום מצוין לניהול רומנים אסורים, אבל אז הופיע דייב עם שפמו השחור וגופו השרירי שהיה נתון בגופיות הדוקות, חייך אלי את חיוכו המפתה שחשף שיניים לבנות להפליא ובלי טיפת ביישנות הסתער עלי ועשה איתי סקס סוער במעבדה החשוכה בלי להתרגש מהעובדה שבחוץ מסתובבים המוני אנשים.

נשאלת השאלה למה הסכמתי לנשק אותו ולהתפשט למרות שבבית חיכה לי גבר פרטי משלי?

האמת, אני לא בטוח שאני יודע. אני בטוח שזה לא קרה כי דודו גידל כרס עגלגלה, ולא כי בקושי ראיתי אותו בבית - וגם כשהוא היה הוא כל הזמן דיבר בטלפון עם הקולגים המודאגים שלו - ולא כי לא עשינו סקס במשך זמן רב מפני שהוא היה מוטרד ועצבני, כל אלו היו סיבות טובות, אבל לא בגלל זה בגדתי בדודו.

אז למה כן? אולי בגלל שדייב שדיבר עברית רצוצה במבטא אמריקאי חמוד רצה אותי בלהט שהחניף לי מאוד, והשפם שלו דגדג אותי כשנישק לי פתאום בהפתעה, והגופיות שלו היו הדוקות על גוף שרירי תוצרת ארה"ב והיה לו ריח של חו"ל?

אולי כי הוא רצה אותי נורא ואני פשוט לא ידעתי איך להגיד לא? או שאולי לא רציתי? ואולי כי היינו לבד בחדר חשוך עם דלת נעולה וזה פשוט היה משהו שהתבקש לעשותו ונורא רציתי לדעת איך זה יהיה עם מישהו שהוא לא דודו הישן והמוכר שלי?

לא זוכר כבר, אבל זה קרה ודי.

דבר אחד בטוח לא הייתי מאוהב בדייב ולמה שעשיתי איתו לא היה קשר לדודו. נכון, דייב היה חמוד ומפתה והחניף לי מאוד שהוא כל כך חושק בי, אבל בפעמים הראשונות ההן במעבדה כל מה שהוא היה בשבילי היה גוף שרירי, שפם מדגדג, מבטא מפתה וחיוך מתגרה. בהתחלה גם לא ממש דיברנו כי הוא דיבר עברית קלושה מאוד ואף פעם לא היה לנו ממש על מה לדבר.

אז למה בכל זאת המשכתי בקשר איתו עוד ועוד וגם הגעתי לדירה שלו? לא יודע, אולי כי כשהיינו במעבדת הצילום הייתי לחוץ ולא ממש נהניתי ורציתי לתת לזה עוד הזדמנות? אני לא גאה בזה, אבל הסיפור ההוא נמשך כמעט שנתיים. גם אחרי שדודו מצא עבודה אחרת וחזר להתנהג כרגיל המשכתי ללכת לדירה של דייב ולעשות איתו סקס שהלך והשתפר ככל שלמדנו להכיר זה את זה למרות שמעולם לא הייתי מאוהב בו.

עדיין הייתי מאוהב רק בדודו ובכל זאת המשכתי במקביל להזדיין עם דייב. למה? אולי כי אחרי שהייתי חוזר ממנו הסקס עם דודו היה פשוט נהדר?

בינתיים דייב סיפר לי שהוא צריך לעזוב והציע לי לבוא איתו לארה"ב ולא הצליח להבין למה אני מסרב. ניסיתי להסביר לו שבלי שום קשר למה שקורה בחדר השינה שלו - בדרך כלל אחרי הצהרים ולפעמים גם בבקרים - אני לא מסוגל לחשוב על חיים בלי דודו, אבל אני לא חושב שהוא הבין, גם אני לא הבנתי, מה שלא הפריע לי להמשיך לבוא אליו ובמקביל לעשות סקס פרוע ונהדר עם דודו.

הייתה תקופה של מספר חודשים – כשכבר ידעתי שדייב נוסע עוד מעט ואני נשאר בארץ עם דודו - שחיי המין שלי נעשו דחוסים ומשונים מאוד, וכל אותו הזמן התפלאתי למה אין לי נקיפות מצפון ולמה אני נראה נפלא ומרגיש נפלא במקום להיות אכול רגשות אשמה וחרטה?

ידעתי שאני אמור להרגיש ככה, אבל לא הרגשתי שום דבר כזה. הרגשתי סקסי ומחוזר וקורן מרוב סקס, ואז דייב (שגילה בינתיים את נפלאות החומוס והשוורמה וגידל כרס עגלגלת) חזר לארה"ב, וכמה שבועות אחר כך פרצה האינתיפאדה הראשונה, ואחר כך המקום בו עבדתי נקלע למשבר כספי, המעבדה נסגרה ואני פוטרתי.

דודו היה פשוט נהדר בתקופה הקשה ההיא. הוא הלך איתי לחשב של מקום העבודה ההוא והוציא ממנו פיצויי פיטורין גבוהים מאוד, וניחם אותי, ועודד אותי, והיה תומך ויציב וכל טיפת חרטה שהייתה בי כי לא נסעתי עם דייב לחוץ לארץ נעלמה.

אחרי תקופת אבטלה מדכאת הלכתי בעידודו הנמרץ של דודו לעשות קורס מחשבים, ומצאתי לי מקום עבודה אחר שגם בו אני יושב רוב הזמן לבד בחדר חשוך.

מאז לא בגדתי יותר בדודו, לא כי אני כזה נאמן אלא כי לא פגשתי שוב מישהו שרצה אותי בלהט ולמרות שאני אוהב את דב מאוד ורוצה לסיים את חיי איתו אני חושד בעצמי שאם שוב היה נקלע בדרכי מין דייב כזה ובלי בושה מראה לי שהוא רוצה בי...

כן, אני חושב ששוב הייתי עושה את זה.  

צרות

במבט לאחור הצרות התחילו אחרי שאבא שלו חלה. זו הייתה תקופה לא טובה בחיינו, אחרי שמלאו לו שמונים התברר שהזקן חטף סרטן כבד לא עלינו. דודו ואימא שלו לא הרימו ידיים ובמקום להניח לו למות בשקט הם התרוצצו בין בתי חולים, ניסו כל מיני שיטות ריפוי שגרמו לו עינויים, והרוויחו בשבילו עוד כמה חודשי חיים שהיו מלאים בכאבים ובסבל.

אבא של דודו ציית לכל מה שהרופאים אמרו, אבל שנא כל רגע. כל מה שהוא רצה היה לחזור הביתה, לעבוד קצת בגינה, לשחק עם הכלבים, לאכול את האוכל של אשתו ואחר כך ללכת לישון איתה במיטה הפרטית שלהם בלי שידקרו אותו, ימששו אותו ויציקו לו.

אחרי כשנה של מאמצים, הוצאות כספיות, עצבים ודאגות הם ויתרו, החזירו אותו הביתה והפסיקו את כל הטיפולים. הזקן החזיק מעמד עוד מספר שבועות. חי בנחת ובשלווה, עבד בגינה והיה רגוע ושקט עד שיום אחד פשוט מת במיטתו, בדיוק כמו שרצה.

אחרי מותו דודו התחרפן קצת. קנה חלקת קבר כפולה גם לאבא וגם לאימא, השקיע הון במצבה יקרה להחריד, עלה כל יום לקבר, טיפח שם גינה קטנה, שם ספסל ליד הקבר, הדליק כל שבוע נר זיכרון ורב איתי ללא הרף בלי שום סיבה.

ניסיתי להיות סבלני ומבין, אבל זה היה קשה. הוא נתן לי הרגשה שאני החי חשוב לו פחות מאביו המת. בעיקר עצבן אותי כשהוא היה אומר - אני הולך לבקר את אבא - ונעלם לשעות בבית הקברות.

התרחקנו זה מזה באותה תקופה. היה מעט סקס, כמעט שלא דיברנו וכשכן דיברנו צעקנו. בלי להגיד משהו מפורש הוא הצליח לגרום לי להרגיש שאני לא בסדר כי אני רוצה שנמשיך לחיות אחרי שאביו מת. זה הרגיז אותי ופגע בי והפחיד אותי עד כדי כך שפשוט התרחקתי ממנו, גם נפשית וגם פיזית, ולראשונה מאז שהתחלנו לחיות יחד חשבתי באמת וברצינות על פרידה ממנו. אולי היינו צריכים ללכת לטיפול, או לעשות שיחות נפש ממושכות ולאוורר את הכעסים והתסכולים שלנו, אולי אפילו להיפרד, אבל נאמנים לדרכנו לא עשינו כלום. פשוט סבלנו ושתקנו.

מפה לשם עברה שנה. אחרי האזכרה דודו התחיל להתאושש. זה לקח זמן, ורק אחרי האזכרה השנייה הוא חזר לעצמו לגמרי אם כי עדיין היה קופץ לעיתים לבית הקברות ויושב שם קצת, משקה את הצמחים ששתל, מעשב קצת, רוחץ את המצבה ובסוף חוזר אלי.

שמחתי שהתאפקתי ולא נפרדתי ממנו. הייתי מאושר שהוא חזר אלי. מרוב שמחה הסכמתי לכל השיגעונות שלו ויצאתי איתו לטיולים למרות שאני שונא לצאת מהבית, עשיתי איתו סקס בשעות משונות ובמקומות מוזרים רק כי בא לו. ניסיתי אפילו להיות נחמד אליו סתם ככה, בלי סיבה, רק כדי לראות אותו מחייך, ואז הוא הלך לרופא העיניים כי הרגיש שמשהו אצלו לא ממש בסדר, והרופא פקד עליו למהר למיון כי יש לו היפרדות רשתית.

כשדודו התקשר אלי, לחוץ מאוד, וביקש שאגיע מהר אל הרופא כדי לקחת אותו למיון לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר וחשבתי שהוא מגזים ומתנהג כמו היפוכונדר ושהרופא שלו סתם היסטרי, ודי התעצבנתי מהדרישה שלו להסיע אותו מיד למיון. "אבל האוטו אצלך, למה אתה לא נוסע בעצמך למיון אם נדמה לך שזה כל כך דחוף?" התמרמרתי.

"לא נדמה לי, זה באמת דחוף," השיב דודו בקול המאופק הזה שמרמז שסבלנותו הולכת ואוזלת ועוד רגע הוא יתפרץ עלי בצעקות, "ואני לא נוהג לבד למיון כי שמו לי טיפות בעיניים ואני לא רואה שום דבר."

"טוב אני בא," נכנעתי, "חכה, עוד מעט אני מגיע." 

"רגע," פקד עלי דודו, "חכה שנייה, כנראה שיאשפזו אותי, תביא לי כלי רחצה, כמה חוברות סודוקו, נעלי בית, מגבת ופיז'מה."

"לא צריך מגבת ופיז'מה, בבית חולים יתנו לך." התווכחתי.

"כן, יכול להיות שאתה צודק אני זוכר שלאבא נתנו." הסכים איתי דודו, נשמע כנוע בצורה מדאיגה מאוד. במבט לאחור זה היה הרגע בו התחלתי להבין שצרה גדולה עומדת להתרגש עלינו, אבל לא היה לי זמן להיכנס לחרדות כי ראשית היה עלי לקחת אותו למיון. לעולם לא אשכח את הנסיעה האיומה הזו, עד שהגעתי למרפאה פגה השפעת הטיפות כמעט לגמרי, ודודו שוב ראה כמעט כרגיל, ואת מה שהוא לא ראה הוא דמיין כנראה כי לאורך כל הדרך לבית החולים הוא לא הפסיק להציק לי, ולהעיר לי הערות שנועדו לשפר את הנהיגה שלי, אבל ערערו לחלוטין את הביטחון הדי רופף שלי בכישורי כנהג. הבעיה היא שעשיתי רישיון בגיל מבוגר יחסית, ורוב הזמן נהגתי רק ליד הבית. למרבה השמחה אנחנו גרים ביישוב כפרי קטן ורגוע שיש בו רק רמזור אחד ואני מכיר היטב כל רחוב ורחוב בו. אין לי שום ניסיון בנהיגה בעיר גדולה כי תמיד כשהיינו יוצאים דודו היה נוהג כמובן. אני שונא לנהוג במקומות זרים ועוד יותר אני שונא לנהוג כשהוא יושב לידי כי תמיד יש לו משהו להעיר. את המעט שאני זוכר מהתקופה שהוא היה הנהג המלווה שלי (את הרוב הדחקתי) אני זוכר בחלחלה. מאז חלפו כמובן שנים רבות, וגם אני נחשב כיום לנהג די וותיק, שלא לדבר שמאז המציאו את הוויז המושיע, ובכל זאת אני נמנע בקפידה מלנהוג עם דודו, או יותר נכון נמנעתי מכך עד שדודו עבר ניתוח ונזקק לשירותי הנהגות המפוקפקים שלי.

למרבה המזל לא ידעתי את הצפוי לי בעתיד כשישבתי עצבני ולחוץ בחדר ההמתנה של בית חולים כרמל וחיכיתי שדודו יצא מהניתוח. מתנדבת קשישה וחביבה נתנה לי טופס עם המספר של דודו והיה עלי לעקוב אחרי המספר שלו שהופיע עם עוד המון מספרים על מסך טלוויזיה גדול, משנה את צבעו לפי מצבו של בעל המספר - להלן החולה. בהתחלה, בהכנה לניתוח, הוא היה שחור, אחר כך הוא עבר לחדר הניתוחים והפך לסגול, וכשעבר לחדר ההתאוששות התחלף צבעו לירוק, וסוף סוף הרשו לי לראות אותו. הוא שכב על מיטה צרה מחובר לאינפוזיה, מסכת חמצן קטנה על פניו והתלונן שקר לו וכואב לו נורא הראש. אחר כך הסיע אותו סניטר רוסי חביב למחלקה ושם הוא קיבל תרופה נגד כאב ראש ונגד הבחילה שהוא התלונן עליה וסוף סוף נרדם.

בלית ברירה נסעתי הביתה לבד, בחושך, לחוץ מאוד וחסר ביטחון ביכולתי להגיע בשלום, ורק קולו הבטוח של הוויז מנחם ומרגיע אותי בדרך. למרבה הפלא הגעתי הביתה בשלום והמשכתי לנהוג לבד הלוך וחזור מבית החולים במשך שלושה ימים, מצליח להגיע בלי לעשות אף תאונה, למצוא חנייה - משימה די מסובכת באזור ההוא - ואחר כך לחזור הביתה, בדרך כלל בחושך, גם כן בלי תקלות. עד שהגיע הזמן להוציא את דודו מבית החולים כבר הרגשתי די בטוח בעצמי, ואפילו לא טרחתי להדליק את הוויז, ואז הוא התיישב לצידי וברגע שיצאתי מהחנייה, שגם עליה הייתה לו ביקורת, הוא לא סתם את הפה לרגע, וכל הזמן העיר וביקר והתלונן. הגעתי הביתה עם גב תפוס וכאב ראש זוועתי, לקחתי אדוויל והודיתי לאלוהים ולרופאים שציוו על דודו לשכב שבועיים במיטה עם ראשו נטוי על צד שמאל ולזוז מעט ככל האפשר כדי לא להפריע לעין שלו להחלים. נכון שפירוש הדבר היה שהייתי צריך ללכת בעצמי בוקר וערב לטיול עם הכלבים, להביא לו שלוש פעמים ביום מגשי אוכל ולספוג את כל התלונות שלו על השעמום, והתכניות הגרועות בטלוויזיה, אבל לפחות לא הייתי צריך לשמוע יותר את "הביקורת הבונה" שלו בזמן הנהיגה.

הייתי בטוח שבעיית העיניים של דודו תיפטר בקרוב, בעוד שבועיים שלוש, חודש גג, אבל למרבה הצער הסיפור נסחב ונסחב, וגם אחרי שהרופאה הסבלנית שלו הכריזה שזהו, הרשתית צמודה היטב למקומה והכל בסדר הוא המשיך להתלונן שהוא לא רואה היטב, שעיניו דומעות כשהוא עייף ושהוא לא חזר לעצמו.

חשבתי שהוא נודניק והיפוכנדר ואפילו אמרתי לו את זה פעם, מעליב אותו עד עמקי נשמתו. להצדקתי אוכל רק להגיד שהייתי מותש מאוד מכל בעיות הבריאות שלו ולחוץ בגלל משימות הנהיגה הרבות שהוטלו עלי, ואם לא די בכך גם גבי כאב מאוד וכולם, חוץ מדודו, שמו לב שאני הולך כפוף מעט ונשען כל הזמן על קירות ושולחנות ואפילו עצים כי כואב לי לעמוד סתם בלי תמיכה. למרבה עלבוני רק דודו לא הבחין בכך ובסופו של דבר התברר גם למה – מסתבר שגם בעין השנייה שלו התפתחה בעיה דומה לזו הראשונה, וגם הסוכר שלו היה נורא גבוה, מה שהסביר את בעיות הראיה, הזקפה, העצבנות, כאבי הרגליים ועוד שלל תופעות לואי לא נעימות שצעירים כמו שהיינו פעם מזלזלים בהן עד שהם מפסיקים להיות צעירים, ואז הם מבינים באיחור שלא סתם תמיד אמרו להם שהעיקר הבריאות.

דודו עבר עוד ניתוח, ואחר כך שוב תקופת אשפוז ממושכת ומעיקה, ועד שהוא התאושש קצת מכל בעיות העיניים שלו ומצב הסוכר שלו השתפר וגם הכרס נעלמה אחרי הדיאטה שעשיתי לו הגיע תורי להיות חולה. יום אחד פשוט לא הצלחתי לקום מהמיטה מרוב כאבי גב, ודודו העקשן עמד על כך שיש לבעיה שלי פתרון רפואי, ואם רק נמצא את הרופא שיסכים לנתח אותי, או לפחות לתת לי זריקה ולשלוח אותי לטיפול המתאים, אני אחזור לעמוד על רגלי. ההסברים שלי שכאבי נובעים מלחץ נפשי וממתח ואין שום ניתוח שיעזור פה, רק מנוחה ותרגילי התעמלות מתונים ואולי הידרותרפיה יעזרו לי נתקלו בלעג מצידו. אני יודע שכוונותיו היו טובות והוא באמת רצה שאבריא ואפסיק לסבול ואחזור לתפקד כרגיל - לטייל עם הכלב, לבשל ולנקות, לכבס ולגהץ את בגדיו וכמובן להתמסר לו ברגע שהויאגרה פעלה עליו את פעולתה הברוכה, אבל זה פשוט לא הלך. המריבות הסוערות שלו עם רופאים ואורתופדים והצעקות שלו על רופא המשפחה המודאג שלנו שלא הצליח להשיג לי תור לצילום סי. טי. מהיום למחר רק החמירו את מצבי.

מה שעוד הרע את מצבי היה הלכלוך והבלגן בבית, דודו תמיד היה עקר בית נורא ואיום ומילא את הוראותיי בנוגע לבישול ולניקיון ברשלנות ובחוסר רצון. מה שהרגיז אותי עוד יותר היו טענותיו שהכל באשמתי והוא כזה לא יצלח כי תמיד לקחתי על עצמי את הצד הזה בניהול משק הבית שלנו, ולכן הוא פשוט לא יודע מה לעשות במטבח. אני מודה שיש מצב שהוא צודק, אבל האבק והבלגן ששררו בבית רק הרעו את מצבי והוסיפו לי עוד מתח ועצבים.

למרבה המזל אימי היקרה שראתה איך מצבי מדרדר קמה ועשתה מעשה, היא הזמינה אלינו את העוזרת המסורה שלה, ובזמן שהגברת החרוצה ההיא שקדה אצלנו על הניקיון לקחה אותי אימא למדריכת הפלדנקרייז שלה שאישרה לי שאני צודק, כאבי הגב שלי נובעים בעיקר ממתח נפשי, ומיד התחילה לטפל בי ולהעמיד אותי על הרגליים.

דודו השלים בחריקת שיניים עם הפלדנקרייז אם כי הוא נראה לו כמו סתם קשקוש רוחני חסר תועלת, ובלית ברירה סבל גם את ההידרותרפיה, אבל כשהחלטתי, בעידודה של מדריכת הפלדנקרייז, שאני זקוק גם לביקור אצל פסיכולוגית הוא התפרץ ועורר מהומה. "לא רק שזה מיותר לגמרי זה גם בטח יקר עוד יותר מהעוזרת וההתעמלויות הרוחניות שלך." זעם.

"זה יקר," הודיתי בנחת, מסרב לריב איתו - עוד עצה מועילה של מדריכת הפלדנקרייז – "ולכן אימא שלי מוכנה לעזור כספית."

"בשום פנים ואופן לא." נהם דודו כמו שידעתי שיעשה. אימא הציעה לעזור גם במימון העוזרת ושאר הטיפולים שלי והוא תמיד סירב בעיקשות, טוען שאין מצב שאנשים מבוגרים יעזרו כספית בגברת קשישה שחיה על הפנסיה שלה.

העובדה שאימי נהנתה מפנסיה תקציבית נדיבה ויכלה להרשות לעצמה לעזור לנו לא הועילה, הוא סירב בתוקף לקבל נדבות, כמו שהגדיר את זה, ועוד יותר התנגד לפסיכולוגים ולפסיכולוגיה. חבורה של רמאים וגנבים הגדיר אותם, אולי בגלל הפסיכולוג הדתי האנטיפת וההומופוב שהוריו אלצו אותו לבקר אחרי שהוא יצא מהארון לפני יותר משלושים שנה.

"לא כולם מגעילים כמו הפסיכולוג הדוס שניסה להפוך אותך לסטרייט כשהיית צעיר." ניסיתי להתווכח, "מיכל מכירה אותו טוב והיא אומרת שהוא בן אדם מקסים ומאחר וגם הוא הומו..." במקום שההמלצות של מיכל - מדריכת הפלדנקרייז הנערצת שלי -יעזרו הן רק הרעו את המצב. דודו צעק שזה לא מקובל עליו והוא לא מוכן ואם אני רוצה לעזוב אותו שאעשה את זה מיד, בלי להתקשקש כמו כוסית אצל איזה פסיכולוג רמאי.

"לעזוב אותך? מאיפה אתה מביא את השטות הזו, ותפסיק להגיד כוסית, אני שונא את הביטוי הזה." איבדתי את קור רוחי.

"ואני שונא את זה שתלך ללכלך עלי אצל איזה בן אדם זר שלא מכיר אותי ועוד תבזבז על זה כסף." צרח דודו, "אני לא מוכן שתלך וזהו!" פסק.

"ואני לא מוכן לוותר וזהו, זה טיפול שאני צריך ושמגיע לי אחרי כל החרא שאכלתי בגללך בשנה האחרונה." עניתי לו בווליום עוד יותר גבוה, מתעלם מאותות האזהרה ששלח לי גבי שלא אהב את המריבה הזו.

"אכלת חרא בגללי, באמת?" עבר דודו לדבר בקול שקט ומפחיד, ופתאום התחרטתי על הביטוי הגועלי שנפלט מפי, ועל העקשנות שלי, וכבר הייתי מוכן לחזור בי ולוותר על הכל, אבל זה היה מאוחר מידי, דודו זרק בזריזות כמה בגדים לצ'ימידאן הצבאי העתיק ששמר עוד מהתקופה שלו כמילואימניק בהנדסה קרבית, ויצא מהבית בטריקת דלת מהדהדת.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שדודו הסתלק מהבית בטריקת דלת אחרי מריבה. אולי הייתי צריך להתרגל כבר להתנהגות שלו, ולהפסיק להתעצבן אבל לא הצלחתי, אולי זה יקרה בעתיד.

התעצבנתי ואכלתי את הלב ומיד התקשרתי לפסיכולוג שאליו הפנתה אותי מדריכת הפלדנקרייז. הוא אמנם ענה מיד והיה חביב מאוד, אבל הסביר לי בצער שלוח הזמנים שלו עמוס מאוד ואין לו מקום לעוד מטופל עם בעיות זוגיות, ולכן הוא נאלץ להפנות אותי לקולגה שלו שהיא אמנם רק עובדת סוציאלית בהכשרתה אבל היא רגישה ונבונה ובגלל נסיבות משפחתיות שלא כאן המקום לפרט היא גם אמפטית מאוד לקהילת הלהטבי"ם ומתמחה בעיקר בטיפול זוגי לזוגות חד מיניים. התקשרתי אליה וקבעתי אתה פגישה ואחר כך המשכתי לחכות שדודו יחזור כדי שנוכל לחזור לקטטה שלנו. חיכיתי שעות על גבי שעות, מנסה להעסיק את עצמי איכשהו עד שובו, משנן לעצמי משפטים שהייתי צריך להגיד ולא אמרתי, מנסח טענות נגדו ובעד טיפול זוגי אצל מטפלת זוגית אמפטית, יודע בסתר ליבי שדודו יפסול גם את הרעיון הזה ועובר לאט לאט מכעס ועצבים לעצב והשלמה. הוא כזה, תמיד היה כזה חבל שאני מתעצבן ונעלב אין בזה טעם. חיכיתי עד שנגמרו החדשות בטלוויזיה והוא עוד לא חזר, התחלתי לחשוד שהוא נקט הפעם בנשק יום הדין ונסע לאימא שלו והתחלתי להתלבט אם להתקשר אליה או לחכות עד שהיא תתקשר, כי אולי אני טועה הפעם והוא לא אצלה? אולי הוא החליט לקחת איזה חדר במלון או סתם לישון ברכב רק כדי לא לחזור הביתה ואם אני אתקשר לשאול אם הוא אצלה והוא לא יהיה היא כבר לא תישן כל הלילה, ושוב יעלה לה לחץ הדם... מה אני צריך את הצרה הזו על הראש? אין לי די צרות משלי? אימא של דודו כבר לא ילדה, היא אוטוטו בת תשעים ועדיף לא להציק לה אם רק אפשר. בעודי מתלבט צלצל הטלפון וזו הייתה היא.

"הוא אצלי," אמרה בפשטות, "הוא ביקש שאני לא אספר לך, אבל הוא עצבני נורא ורע לו, אולי תבוא?"

"אני כבר בדרך."

"תביא את הכלב שלא יישאר לבד בבית." ביקשה.

"רעיון טוב, תודה דורה, תגידי, את מרגישה טוב? את לא נשמעת כל כך טוב."

"בגילי כבר לא יהיה יותר טוב." השיבה דורה בשלווה, וסגרה.

היחסים שלי ושל דורה ידעו מעלות ומורדות רבים, או אולי צריך להגיד התחילו בשפל ועם השנים השתפרו והשתבחו. בשנים הראשונות כשאבא של דודו עוד היה חי ואחיו היה רווק התייחסה אלי המשפחה של דודו בחשדנות ובקרירות, אבל עם הזמן חלו שינויים - אחיו של דודו התחתן עם בחורה אנטיפתית שלא הסתדרה עם דורה וסירבה לבקר אצלה, סוחפת אחריה גם את אחיו של דודו, ואחר כך גם האבא מת, ופתאום דורה נשארה לבד, וככל שהיא הזדקנה ונחלשה יותר היא גילתה בי יותר מעלות. אחרי שנים של עוינות היא קלטה סוף סוף שאני לא סתם איזה טיפוס מפוקפק שמנסה לדרדר את דודו שלה לתרבות רעה, אלא בן אדם רציני ומיושב בדעתו שבא ממשפחה טובה, ובעצם אני די מענטש.

אני מודה שבהתחלה די חששתי ממנה, ואפילו הבנתי את ההסתייגות שלה ממני, לקח לי זמן להכיר אותה באמת ולהתחיל להעריך את המסירות שלה לדודו על אף המבוכה שלה מהנטיות המיניות שלו, את האומץ שלה לדבוק בבית הישן שבנתה עם בעלה למרות שהיה גדול מידי עבורה, ואת הנחישות שלה לדבוק בחיים וליהנות מהם למרות הגיל, המחלות והאלמנות.

לקחתי את קוקו, הלברדור השמנמן והנאמן שלנו ששמח מאוד לנסיעה הלא צפויה, ונסעתי לקריות, לבית של דורה. דודו ניסה להעמיד פנים שהוא כועס עלי ועל אימו ואפילו זרק איזה הערה גועלית ברומנית לאימו, אבל נאלץ לחייך כשקוקו הסתער עליו בשמחה, דורש ליטופים ופינוקים.

"בוא קוקו, שמרתי לך עצמות טעימות." הלכה דורה למטבח, וקוקו הנבון רץ אחריה בשמחה, יודע מניסיון שעוד מעט יוכל למלא את כרסו במטעמים.

"אימא שלך לא נראית טוב דודו, היא נראית מאוד עייפה."

"גם אתה היית נראה עייף אם היה לך המוגלובין נמוך כל כך." רטן דודו, "אני מתכנן ללכת אתה מחר לרופא שלה ולהגיד לו מה דעתי על הטיפול העלוב שהוא נותן לאימא."

"רעיון טוב, אבל אולי כדאי שאני אלך איתה במקומך, כי אחרי הפעם הקודמת שרבת איתו... אתה עוד כועס דודו?"

"כן." הזעים דודו פנים, "התקשרת לפסיכולוג הזה?"

"כן, אבל הוא עסוק מידי בשבילי, הוא הפנה אותי למישהי שעושה טיפול זוגי להומואים."

"אני לא רוצה ללכת."

"אני יודע דודו, אבל אני רוצה, אני צריך מישהו לשפוך לפניו את הלב."

"מה רע בי? תשפוך את הלב אצלי."

"אני לא יכול, אתה צועק עלי כל הזמן."

"אז מה? אז תצעק בחזרה?"

"אבל זה עושה לי כאבי גב."

"אי אפשר אתך," התלונן דודו, "המטפלת הזוגית הזו, היא יקרה?"

"לא נורא, אם מביאים הפנייה מקופת חולים הם משתתפים בעשרים הטיפולים הראשונים וזה יוצא ממש זול."

"ומה אם רוצים יותר טיפולים?"

"לא יודע דודו, צריך לברר, אני אתקשר מחר ואשאל."

"טוב, אם הם משתתפים אז..." הוא נאנח, "מה אני לא אעשה כדי שתהיה מרוצה? אבל אני מזהיר אותך, אם היא תהיה נודניקית אני קם והולך."

"תודה דודו, אין כמוך, ועכשיו, בוא נשלח את אימא שלך למיטה ונלך הביתה."

טיפול זוגי

 עד הרגע האחרון לא ידעתי אם הוא יבוא איתי או שכמו לוזר עלוב אלך לטיפול זוגי לבד. יש משהו מדכא ומשפיל יותר מאשר ללכת לבד לטיפול זוגי? אם כן אני ממש לא רוצה לדעת מהו, מרגיש מספיק חרא גם ככה. יכולתי כמובן להציק ולנדנד ואפילו להתחנן שיבוא איתי אבל החלטתי שדי, נמאס לי, התחננתי ונדנדתי מספיק מאז שאני איתו, הפעם לא מתאים לי. כמה ימים קודם הודעתי לו שקבעתי פגישה עם המטפלת הזוגית ואני מתכוון להגיע בזמן, הוא מוזמן להגיע איתי אבל לא חייב.

בתשובה הוא המהם משהו לא ברור ושינה נושא, בטח חשב שאני אתחיל להפציר בו ולשכנע אותו, שיצא שהוא מגיע רק כדי לעשות לי טובה. הפעם לא שיחקתי את התפקיד השחוק הזה שאני ממלא כבר יותר מידי שנים בזוגיות שלנו. לא רוצה, לא צריך. נמאס לי שהוא עושה לי טובות כל הזמן.

בבוקר הזכרתי לו בקצרה שהערב יש לנו תור אצל המטפלת הזוגית ושיהיה יפה מצידו אם גם הוא יגיע.

"טוב, נראה." הוא סירב להתחייב, "אני לא יודע מתי אני חוזר ואם אני לא אהיה עייף מידי."

"תעשה מה שנוח לך." השבתי באדישות והנחתי לנושא.

אחרי הצהריים הוא חזר בשעה לגמרי סבירה ולא אמר שהוא עייף, אבל שעה לפני שהיינו צריכים לצאת הוא החליט פתאום לעשות טיול עם הכלב.

"תיקח מפתח, אני יוצא בעוד שעה." הזכרתי לו.

הוא היה יכול להגיד שהוא יחזור מהר ואין צורך לקחת מפתח, או פשוט לקחת אותו, אבל במקום הוא רק ביקש שאם אני יוצא לפני שהוא חוזר שאשאיר לו את המפתח במקום הרגיל (ארון החשמל אם תהיתם), לקח את החגורה של קוקו שזינק בשמחה על רגליו והתייצב ליד הדלת, והסתלק איתו, זורק לעברי שלום חטוף.

החלטתי לפרש את התנהגותו כסירוב להגיע והתחלתי להתארגן ליציאה, דקה לפני שירדתי לאוטו הוא הופיע פתאום. "חכה לי, אני רק שם לקוקו מים ומחליף חולצה." אמר, ולמרבה פליאתי זה באמת לקח רק דקה והוא כבר היה מוכן למרות שבדרך כלל לוקח לו שעות להתארגן ליציאה.

כמו תמיד לקחתי טווח ביטחון של רבע שעה למקרה של עיכוב לא צפוי, ומאחר ולא התעכבנו ומצאנו את משרדה של המטפלת הזוגית בקלות, וגם חנייה הייתה שם בשפע, יצא שהגענו עשר דקות לפני הזמן. "הגענו מוקדם מידי." העיר דודו בנחת, "רוצה לחכות במכונית או שנצא החוצה ונעשה סיבוב." שאל בשלווה, בלי להתלונן כרגיל שאנחנו תמיד מקדימים והכל בגלל שאני לחוץ מידי.

"איך שאתה רוצה." עניתי.

"נישאר במכונית." החליט דודו, "הסתובבתי מספיק היום, תגיד, על מה אתה רוצה לדבר עם המטפלת הזו, מה שמה בכלל?"

"שמה דלית שושני, ואני רוצה לדבר איתה על מה שמציק לי בחיים המשותפים שלנו."

"שם יפה," ציין דודו בנחת, "נו, אז מה מציק לך בחיים המשותפים שלנו יוני?” הוסיף בבדיחות דעת שהכעיסה אותי מאוד.

"הרבה דברים מציקים לי." אמרתי בחריפות, "למשל מציק לי שמה שמטריד אותי מצחיק אותך, הרי שנינו יודעים שאם זה היה ההפך, אם הייתי מעז לצחוק ממך היית מתנפח עד השמיים, עושה איתי ברוגז ונעלב ולא נרגע עד שהייתי מתנצל איזה אלף פעמים, אבל מתי אתה התנצלת בפני בפעם האחרונה?"

"לא זוכר, אבל הנה, אני מתנצל על כל הפעמים שהעלבתי אותך, ואם תרצה אני אתנצל גם למפרע בשביל השנה הבאה, בסדר, נרגעת?"

"לא, לא נרגעתי, והבדיחות האידיוטיות שלך לא מצחיקות אותי בכלל. הרי לא אכפת לך למה נעלבתי ומה מעצבן אותי. שנינו יודעים שלא אכפת לך מה אני מרגיש או חושב, אתה רק רוצה שאני אשתוק ואפסיק לבלבל לך את המוח."

דודו נאנח, "נו, טוב, נניח, אז מה מעליב אותך ומעצבן אותך?" שאל כמוחל על כבודו.

"אתה!" הטחתי, "היחס המגעיל שלך אלי, זה שאתה מרשה לעצמך להוציא עלי את העצבים שאתה מקבל בעבודה, זה שאתה רואה בי משהו מובן מאליו שתמיד יהיה בסביבה כדי לשרת אותך ולספוג ממך, ולחשוב קודם כל עליך ועל העניינים שלך."

"זה ממש לא נכון." נפגע דודו, "למה אתה אומר דבר כזה?"

"כי ככה אני מרגיש, ואני מרגיש ככה כי זו האמת." פסקתי ויצאתי מהמכונית, "בוא כבר, אנחנו נאחר." זירזתי אותו.

"תמיד אתה מלחיץ אותי, ובסוף אנחנו תמיד באים מוקדם מידי." התלונן דודו שמאז ומתמיד מתקשה לדייק בזמנים, ואם לא הייתי משגיח עליו ומציק לו הוא היה מאחר לכל מקום, ונחלץ מהרכב באנחה, "זה שאני הולך אתך לשושנה הזו למרות שלא נחתי רגע מהבוקר זה לא נחשב?" הפנה אלי מבט פגוע שלא הרשים אותי כהוא זה.

"יכולת לנוח במקום ללכת לטייל עם קוקו שכבר טייל היום פעמיים, ואל תקרא לדלית שושנה כי זה לא השם שלה." הזהרתי אותו, אם כי ידעתי שמרגע שדודו החליט לקרוא לגברת דלית שושני השושנה זה עומד להיות שמה אצלנו ולא משנה כמה פעמים אתקן אותו.

הגברת דלית שושני הייתה אישה חייכנית ואימהית, שמנמונת מעט, נעימת סבר ורכת דיבור. אחרי שהתיישבנו מולה על כסאות קש נוחים והצגנו את עצמנו כדת וכדין סיפרנו לה מעט על עצמנו, כלומר אני סיפרתי ודודו שמעדיף למעט בדיבור ומתקשה להתבטא בנושאים שהם לא ענייני עבודה או אחד מתחביביו הרבים שתק וסקר בעניין את הקירות שתמונות נאות עטרו אותן, מניח לי לפרט כמה זמן אנחנו יחד, איך נפגשנו ואיך הפכנו לזוג, ואיך הגיבו ההורים והמשפחה, ובמה אנחנו עוסקים כיום, ומה מצב הזוגיות שלנו באופן כללי ובכלל.

"בעיקרון הכל אצלנו בסדר." הסברתי, "אבל בזמן האחרון, בעיקר מאז שהתחלתי ללכת לפלדנקרייז בגלל שהיו לי כאבי גב נוראיים..."

"מתי הם התחילו, הכאבי גב האלה?" שאלה דלית בחביבות עדינה.

"מאז שדודו הלך לניתוח עיניים בגלל הפרדות רשתית ונעשיתי הנהג שלו."

"נהגת הרבה?" עטו פניה של דלית הבעת השתתפות בצער.

"לא כל כך בעצם, אבל כשהסעתי אותו הוא כל הזמן העיר לי, וביקר אותי, והלחיץ אותי, ואחרי כל נסיעה איתו הייתי חייב אדוויל נגד כאבי גב, מזל שאימא שלי רשמה אותי לפלדנקרייז שפשוט הציל אותי."

דלית הנהנה באהדה ופנתה אל דודו, "ומה דעתך על מה שיוני?"

"כל מה שהוא אמר שקרה באמת קרה." ענה דודו בקצרה, והוסיף כנוטה חסד שיכול להיות שהוא קצת עצבני לפעמים, אבל מה לעשות שאני לא נהג טוב כל כך וזה מרגיז, והיה לו קשה עם זה שהוא היה תלוי בי והיה צריך שאני אקח אותו מפה לשם, אבל תודה לאל עברנו את התקופה הזו והכל בסדר אתו עכשיו, והוא לא מבין מה קורה לי בזמן האחרון שאני רגיש כזה, הוא מתנהג כמו שהוא התנהג תמיד ומה עובר עלי?

דודו דיבר עם דלית אבל מה שאמר הרתיח אותי כל כך עד שהייתי חייב לענות לו מיד. "קודם כל זה לא נכון, לא תמיד היית כזה חסר התחשבות ורגזן ואגואיסט, או שאולי כן היית, אבל הצלחת להסתיר את זה יותר טוב, אבל מאז שאבא שלך נפטר נעשית בלתי נסבל דודו. השנה הראשונה אחרי שהוא מת הייתה איומה, לא פעם חשבתי להיפרד ממך כי כבר לא יכולתי יותר, ואם כבר מדברים על זה, עד היום לא התנצלת על איך שצרחת עלי בשלושים שלו כשלא מצאת את הנרות נשמה והגפרורים."

"כי מי דוחף נרות נשמה וגפרורים לבאגז'? אם היית שם אותם בצורה מסודרת כמו שביקשתי..."

"ביום של השלושים ביקשת ממני לעשות ולסדר כל כך הרבה דברים שבקושי זכרתי איך קוראים לי, וחוץ מזה אימא שלך אמרה שהיא תביא ולא צריך, שמתי אותם בבגאז' ברגע האחרון, רק ליתר ביטחון, ובכל מקרה יכולת לשאול אותי איפה הם במקום להתפרץ ולהתחיל לצרוח עלי כמו משוגע לפני כל הדודים והדודות שלך."

"לא צרחתי, רק הערתי לך בקול רם, וחוץ מזה, מה אתה מזכיר את הסיפור הזה עכשיו? כבר עברו מאז עשר שנים."

"עובדה שאני בכל זאת זוכר אותו טוב ומתפדח עד היום בגלל הצעקות שלך עלי."

"בחייך," הניד דודו את ידו בתנועת ביטול שהוציאה אותי מכלי, "למי אתה עושה חשבון? בין כה וכה רוב מי שהיה באזכרה הזו כבר נפטר, ואלו שנשארו בחיים נעשו סניליים."

"אימא שלך לא סנילית, וגם אני לא." הערתי בקרירות.

"אני יודע." העווה דודו את פרצופו בהבעה שנועדה כנראה להביע התנצלות, אבל ממש לא סיפקה אותי, "סליחה שצעקתי עליך לפני עשר שנים." הכריז בחגיגיות, "ואגב, רק שתדע, אימא תפסה אותי אחר כך ונתנה לי על הראש בגלל העסק הזה ואמרה שזה ממש לא הגיע לך אחרי שארגנת הכל כך כל יפה ודאגת לכולם לכיבוד ולהסעות."

"לא ידעתי," אמרתי, "באמת יפה מצידה, ואגב דודו, אם היית צועק עלי לא בצדק פעם בעשר שנים מצבנו היה מעולה, אבל אתה צועק עלי סתם ובלי סיבה כל יומיים בערך, ואחרי שאתה מוציא עלי את העצבים שלך אתה נרגע ושוכח וחושב שהכל בסדר אבל זה לא, ממש לא."

"טוב, אז לא." איבד דודו את סבלנותו, "ככה אני וזה מה יש, לא טוב לך אז תלך, הדלת פתוחה." הכריז וקם, מציץ בשעונו, "אני חושב שמיצינו." הודיע לדלית ופשוט הסתלק.

את רואה איזה טיפוס הוא התלוננתי וקמתי גם כן אי אפשר לדבר איתו התלוננתי

כן אני רואה ש... אה... האמת שהוא צודק והזמן נגמר." התנצלה דלית, "מאה ₪ בבקשה."

לא הייתי מתפלא אם הוא היה פשוט מסתלק עם המכונית ומניח לי לחזור הביתה לבד באוטובוס או במונית, אבל הוא הפתיע לטובה וחיכה לי, יושב בעיניים עצומות ובראש שמוט לאחור על מושב הנהג ומקשיב לרדיו שהיה דלוק על קול המוזיקה. דודו לא מבין גדול במוזיקה קלאסית, אבל היא מרגיעה אותו, או לכל הפחות מעצבנת אותו פחות משירים מודרניים צעקניים שהאמת, מורטים גם את עצבי. שנינו מחבבים את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, שירים ישנים של להקות צבאיות שלמילים שלהם יש חשיבות בדיוק כמו למוזיקה, גם פזמוני אולדיס עתיקים משנות השישים והחמישים מעלים חיוך על פנינו, לעומת זאת המוזיקה שמשמיעים היום לא מצליחה לגעת בנו ורוב הזמן גם מעצבנת אותנו, כמו שהמוזיקה של שנות השישים הרגיזה את ההורים שלנו.

"מה אתה שומע?" אני שואל ומתיישב לידו.

"אין לי מושג." משיב דודו ופוקח את עיניו, "אבל זה שקט ומרגיע, אני אוהב את זה," הוא מתניע את הרכב, "ניסע הביתה?"

"כן." אני מהנהן.

"כמה השעה הזו עלתה?" שואל דודו תוך תמרון זהיר של המכונית מתוך מגרש החנייה.

"מאה ₪ ולפני שתגיד משהו, זה נחשב זול, אם קופת חולים לא הייתה משתתפת זה היה יוצא כפול."

"ואם תלך לבד זה יהיה חמישים ₪?" מתחכם דודו.

"לא, זה עדיין יהיה מאה, ככה עולה שעה של מטפלת זוגית."

דודו מעווה את פניו בחוסר רצון, "היא התעצבנה שהסתלקתי ככה?"

"לא יודע, היא לא אמרה כלום, אבל תכל'ס זה לא היה נחמד מצידך."

"אז לא," מושך דודו בכתפיו באדישות, אבל הנזיפה שלי בכל זאת עשתה את שלה, הוא לא ירחיק לכת ויתנצל חלילה, אבל הוא מוסיף בקול מפויס שלא אכפת לו אם אני אלך אליה שוב אם אני רוצה, "אבל אני עם השושנה הזו גמרתי." הוא פוסק בנחרצות.

"בסדר דודו." אני משלים עם החלטתו בשקט, וביני לביני מחליט לוותר על הריב שתכננתי לפצוח בו בבית בגלל ההערה הנבזית שלו על הדלת הפתוחה. לא שלא מגיע לו לחטוף על הראש, אבל אני פשוט עייף מידי, והרי אני יודע היטב שהוא לא התכוון באמת ושהוא מצטער אם כי הוא, כאמור, בחיים לא יודה בכך.

מאחר ודודו לא מסוגל לקרוא את מחשבותיי הוא ממשיך להסביר, "אין לי כלום נגדה, וגם לא נגד טיפולים זוגיים, זה פשוט לא מתאים לי, ואני גם לא מבין למה אנחנו צריכים את הקשקוש הזה, יכולנו להוציא את הכסף הזה על משהו מועיל ונחמד יותר."

"מה למשל?"

"לא יודע, טיול בחוץ לארץ למשל, לא בא לך לטייל שוב באירופה?"

"מה, אתך?" אני מופתע מההצעה שלו כי טיולים בחו"ל מוציאים מדודו את המירע שבו ונגמרים תמיד בעצבים ובצער על הכסף והזמן שבוזבזו לשווא, ובהחלטה נחושה שלעולם לא עוד.

"אז עם מי אם לא איתי?" הוא מעמיד פנים כאילו שכח את כל הזוועות שחווינו כשעוד טיילנו יחד בחו"ל.

"ומה יהיה עם קוקו?" אני שואל, מעדיף לא לחזור להיסטוריה הכואבת של מסעותינו בעולם.

"לא בעיה, נשאיר אותו בפנסיון כלבים, מה, בגלל הכלב אתה מעדיף לטייל בלעדי?" הוא ממשיך להפגין אמנזיה סלקטיבית.

אין ברירה, צריך להחזיר את דודו אל קרקע המציאות הכואבת, "לא, לא בגלל הכלב אלא בגללך, אתה נעשה בלתי נסבל בטיולים וכל הזמן רב עם כולם." אני מטיח את האמת הישר בפניו.

"בלתי נסבל יותר מאשר בארץ?" הוא שואל בתמימות מזויפת ואפילו מבליע חיוך, החוצפן הזה.

"הרבה יותר." אני עונה בתקיפות.

"אם ככה אז בוא ניפרד ודי." נוהם דודו בזעף, "אתה לוקח את האוטו ואני לוקח את קוקו."

"אל תדבר שטויות," אני מתעצבן, "איך תסתדר בלי אוטו ואיך תטפל לבד בקוקו? אתה חוזר נורא מאוחר בערב מהעבודה, מי יוציא אותו אחרי הצהריים?"

"אתה, נעשה עליו משמורת משותפת, נעשה גם משמורת משותפת על האוטו." הוא מוסיף כאילו הרעיון עלה רק הרגע בדעתו, הערמומיות שלו מדהימה אותי לפעמים,

"בטח, למה לא? ואם כבר אז בוא נעשה משמורת משותפת גם על הדירה, ובאותה הזדמנות גם על חדר השינה שלנו, ואל תשכח את השמיכת פוך, שלא יהיה לנו קר בלילה."

כמו שידעתי דודו פורץ בצחוק גדול, וכל שאריות המריבה שתלו מעלינו אחרי הטיפול הזוגי הכושל מתפוגגים ונעלמים, ורק אז, אחרי שאני מתחיל לנשום כרגיל כאב הראש העמום שלי נעלם, וכתפי המתוחות נרגעות, וסוף סוף אני קולט שקודם נשמתי נשימות רדודות והייתי מתוח ולחוץ.

אנחנו מגיעים הביתה בשלום, עושים סיבוב קטן עם קוקו השמח לקראתנו, מחליטים יחד לוותר על נשנוש לפני השינה, מתקלחים ומתמוטטים במיטה. כדרכי תמיד אני שולח יד לשלט ורוצה להדליק את הטלוויזיה, אבל דודו מרחיק אותו ממני בזריזות, "עזוב עכשיו את קופסת הטיפשים הזו, ותתייחס קצת אל הזקן שלך." הוא דורש ונשכב עלי, כבד וחם ולמרבה הפלא חרמן.

"מה קרה לך?" אני נדהם, "הטיפול הזוגי הדליק אותך?"

"לא הטיפול הזוגי," הוא נוהם, מורט מעלי את חולצת הטריקו הדהויה שמשמשת אותי כפיז'מה, "אלא כל הדיבורים האלה על משמורת משותפת."

"טוב, שיהיה," אני עוזר לו לפשוט מעליו את מכנסי ההתעמלות המשופשפים שהוא לובש רק במיטה, "כל זמן שזה לא השושנה אני בעד."

"השושנה? באמת, לפעמים אתה כזה דביל יוני." הוא מגחך, אוחז בכתפי ומנשק אותי נשיקה עמוקה וחמה ורטובה שמעבירה גם אותי למצב של חרמנות בוערת.

"זה מה שנקרא מייקאפ סקס?" אני שואל הרבה אחר כך, אחרי שאנחנו כבר רגועים ונקיים ומנומנמים.

"לא," אומר דודו בפסקנות, "זה לא מייקאפ סקס כי לא באמת רבנו."

"אז מה זה, החרמנות הזו סתם ככה פתאום?"

"זה מה שנקרא אהבה." הוא עונה, ומושך אותי לכפיות, "וגם קצת שוחד מיני כדי שתפסיק לכעוס עלי ולבזבז כסף אצל השושנה ותיסע איתי לטיול יפה בקוסטה דל סול."

"אני מעדיף את עמק הלואר," אני מתווכח, "ומסכים לנסוע אתך רק בתנאי שהפעם ניסע לבד, לא בקבוצה, כדי שלא תעשה לי שוב פאדיחות ותריב עם המדריך ועם כל האחרים בגלל שהם הולכים לקניות במקום לעוד מוזיאון או כנסיה."

"ומאחרים תמיד בבוקר, והולכים לאיבוד כמו כבשים מטומטמות, ומתעקשים כמו דבילים על אוכל כשר מגעיל במקום אוכל טעים." מזכיר דודו נשכחות שעדיף היה לשכוח לנצח.

"או בקיצור, עושים מה שהם רוצים ולא מה שאתה רוצה." אני מקניט אותו.

"בדיוק," מסכים דודו, "ושנינו יודעים שהם צריכים לעשות מה שאני חושב, כי הם סתומים ולא מבינים מהחיים שלהם, ואני מבין וצודק."

אני צוחק ואומר לו שהוא שתלטן בלתי אפשרי ומעצבן בכל כך הרבה רמות שאין לי כוח לפרט.

"אבל אתה בכל זאת אוהב אותי, נכון?" הוא דוחף רגל חמה ושעירה בין רגלי ומועך אותי תחתיו.

"כן, אני בכל זאת אוהב אותך." אני מסכים, "לילה טוב דודו."

"לילה טוב יוני." הוא עונה, מנשק את עורפי ונרדם.

נדב התעורר למחרת בשעה מוקדמת מידי, ומנומנם גישש אחרי יוני, ורק אחרי שמצא את הצד שלו במיטה ריק וקר נזכר באירועי הערב הקודם והצטמרר מפחד ומדאגה. איך, בגלל טעות טיפשית של כמה דקות שתויות ושכוחות למחצה, מתמוטט עליו כל עולמו? ומה זה אומר על הזוגיות והאהבה שלהם שמקרה קטן וחסר חשיבות כזה מחרב אותה?

הוא שירך את רגליו לשירותים, השתין ואחר כך צחצח את שיניו, מתבונן באומללות בפניו שנראו מבוגרות ועצובות. הוא לא היה מגולח, עיניו היו אדומות ונפוחות ותחתיהן צצו שקיות כהות ומכוערות. מדהים עד כמה הצער והדאגה כיערו והזקינו אותו. גם החשש שהוא עומד להישאר לבד אחרי שנים כה רבות של זוגיות מאושרת הכביד על ליבו. איך יוני יכול לעשות לו דבר נורא כזה? לזרוק אותו בגלל שטות כזו? למה הוא לא מבין עד כמה נדב אוהב אותו? נו די להתבכיין כמו ילדונת, הוא צריך להתעשת, לחשוב על איך ומה הוא יכול לעשות כדי להסיר מעליו את רוע הגזרה, ועם מדברים על גזרות, איך יוני מתכנן להתמודד עם המחלה הארורה הזו שמוצצת ממנו את כוחותיו לבדו, בלי עזרתו של נדב שאוהב אותו ומסור לו כל כך? בטוח שהרעיון כלל לא עלה במוחו, הרי הוא מכיר היטב את עקשנותו וגאוותו של יוני, הוא יעדיף למות בודד וחולה ולא לקבל עזרה ממי שלדעתו בגד בו, איך אפשר להכניס לראשו העיקש שזיון סתמי בין שני שיכורים שלא יודעים אפילו אחד את שמו של השני לא נחשב לבגידה? לא, אין דרך להסביר את זה ליוני, איש העקרונות הגאה והעקשן.

נדב נאנח, מיואש והחל להתגלח, תוהה אם יש בכלל טעם להילחם על הזוגיות הזו, הוא אמנם אוהב את יוני בכל ליבו ואף פעם לא יפסיק לאהוב אותו, אבל הם יחד כבר חמש עשרה שנים למען השם, אפילו במושגי סטרייטים זה המון זמן, ובמושגי הומואים זה פשוט נצח, והבגידה לכאורה הזו, הרי היא לא צצה סתם ככה, מתוך האוויר, היא באה בגלל שיוני הזניח אותו, סירב יותר מידי פעמים לסקס, הפנה אליו כתף קרה ואדישה זמן רב מידי.

או. קי. עכשיו כבר ברור שזה קרה בגלל המחלה שהחלישה אותו וגרמה לו עייפות לא טבעית, ולא כי יוני מאס בו, אבל אז הוא לא ידע את זה, הוא פשוט רצה לחגוג מעט בראש השנה האזרחית, זה הכל, אבל מצד שני האם זה הכל, באמת? לא! מה זה כל התירוצים המטופשים והחלשלשים האלה? העובדה הלא נעימה היא שהוא שגה, הוא מעד, למרות כל הצהרות האהבה שלו ברגע האמת הוא כשל ולא הבחין שבן זוגו היקר פשוט חולה. בושה וחרפה, אתה גבר בן ארבעים ושתיים מתנהג באנוכיות ילדותית כמו בן טיפש עשרה חרמן ולא כמו אדם בוגר שעיניו בראשו, הודיע נדב באכזריות לבבואתו שכמו התכווצה והצטמקה נוכח התוכחות שהטיח בה בלי לדעת שבחדר הסמוך שוכב יוני במיטתו הקרה, מתגעגע אליו ונוזף בעצמו בלשון קשה לא פחות. אז פעם אחת הוא שתה קצת יותר מידי והתנהג כמו דביל, זו סיבה לזרוק חמש עשרה שנה של אהבה ומסירות וכיף ושמחה? הרי ידעת בשקט, בלב, שמשהו לא בסדר אצלך, ידעת שזו לא סתם שפעת קשה במיוחד אלא יותר מזה, ובמקום להודות בפני נדב שאתה חלש וקשה לך שתקת והנחת לבן זוגך היקר, האוהב, המסור והנאמן לחשוב שנגמר לך ממנו, שמאסת בו, וזו התוצאה, ועכשיו אתה יורד לחייו וכועס עליו בגלל בגידה?

הוא הבוגד? לא יוני, אתה הבוגד, צריך שניים לטנגו, ובטנגו הממושך והנפלא שרקדתם במשך זמן רב כל כך אתה זה שדרכת לו על הרגליים, ועכשיו אתה עוד מתלונן ומאשים אותו? הוא הלך לישון בוכה ואומלל ואתה עזבת אותו לבד? ובגלל מה? בגלל שטות קטנה וחסרת חשיבות שהוא זוכר בקושי? תגיד תודה שאף אחד מכם לא נדבק בווירוס הארור הזה ותעשה כל מה שאפשר לשקם את הזוגיות שלכם, הרי אתה יודע היטב שבלי נדב אין לך סיכוי, ובטח גם אין טעם לנסות להבריא.

יוני התעטף בשמיכתו וחפז לחדר השינה שלהם, אבל לחרדתו גילה שהוא ריק. "נדב!" צעק ופתח בתנופה מבוהלת את המקלחת, גם היא הייתה ריקה, העדרו של נדב היכה בו כמו אגרוף בבטן, ראשו הסתחרר והיה עליו לאחוז בכיור כדי לא ליפול אפיים ארצה, מוכה בדידות וייאוש.

"יוני, מה אתה צועק שם? מה קרה?" צף והגיע אליו קולו של נדב מהמטבח, נשמע רגיל ויום יומי כאילו זה סתם עוד בוקר רגיל.

"כלום, שום דבר, אני פשוט..." הוא נשם נשימה עמוקה, מייצב את קולו ואת הבעת פניו, והחל למרוח קצף גילוח על לחייו הדוקרניות, "יש מצב לקפה?"

"כן, בטח, עוד רגע." קרא נדב, מקפיד על טון רגוע, מעמיד פנים כאילו אין חדש והכל בסדר, ואפילו התחיל לנשום שוב כרגיל כשמזג את המים הרותחים על גרגרי הקפה הנמס, וחייך מעט כשמזג לקפה חלב.

"יש עוגה או משהו?" שאל יוני ונכנס למטבח כשהוא מגולח, מסורק ומדיף ריח רענן של משחת שיניים.

"בבקשה." הניח נדב צלחת עם כמה פרוסות עוגה לפני יוני, והוסיף את ספל הקפה.

"ואתה?" הדף יוני את הצלחת קלות לאמצע השולחן.

"שמעת מה הרופא אמר, לי אסור." נאנח נדב, "בשבילי רק פריכיות אורז וגבינה."

"אם אתה לא אז גם אני לא, אם דיאטה אז שנינו ביחד." הודיע נדב באבירות.

חיוכו של נדב התרחב, "באמת יפה מצדך, אבל לא חבל לזרוק את העוגה לפח? אחרי שהיא תיגמר נעבור שנינו לפריכיות." הבטיח.

"בסדר." הסכים יוני, לגם מהקפה, נגס מהעוגה המתפוררת והמתוקה מידי, ואחר כך הישיר מבט לעבר נדב, "אז מה הלאה, מה עושים עכשיו?"

"מה שתרצה." השיב נדב, וחלל קליל ושמח החל להיפער בין צלעותיו, מרחיב את נשימתו וזוקף את כתפיו.

"תראה נדבי," פתח יוני בנימה מתנצלת והבריש את כפו בליטוף קליל, "אתמול הייתי מאוד עצבני, ויכול להיות שזרקתי כמה מילים לא במקום..."

"זה בסדר גמור." נחפז נדב לקטוע את התנצלותו, "אתה צדקת לגמרי, הייתי מגעיל ואגואיסט, עשיתי שטויות נוראיות וסיכנתי את שנינו, אני ממש מצטער יוני."

"אני יודע, עזוב," קטע אותו יוני בזריזות, "העיקר שלא נדבקנו, עכשיו בוא נשכח את הסיפור המיותר הזה ונתחיל לקדם עניינים." הצהיר בסמכותיות שמילאה את נדב שמחה, ופקד עליו להביא דף ועט.

יוני נחפז והגיש לנדב את מבוקשו והנהן כשיוני הודיע שדבר ראשון עליהם להכין רשימת משימות ולארגן אותה לפי סדר עדיפויות. "רופאים, תרופות, ולא לשכוח לבקר נטורופתית, שמעתי שיש אחת מעולה שגם קוראת בגלגל העין, קוראים לזה אירידיולוגיה, נועה סיפרה לי שהיא פשוט קוסמת, היא היחידה שפתרה לה את בעיית גלי החום שלה, אני בטוח שאחרי כמה חודשים של אוכל בריא ותרופות נחזור לעצמנו, בחגים השנה אני רוצה להיות בברצלונה ואולי נספיק גם לתת קפיצה קטנה לפורטוגל, מה דעתך נדבי, אתה מסכים?"

"כל זמן שלא תשכח להוסיף לרשימה שלך שתמיד נישן יחד." רכן נדב מעל השולחן ונישק את יוני על פיו, "אני מסכים לכל מה שתגיד." 

יוני החנה את מכוניתו מתחת לבית, פתח את דלתה, הוציא החוצה רגל אחת, ואחרי כמה דקות את השנייה, נח קצת, ידיו שעונות על ברכיו וראשו כפוף, ורק אז התרומם לאיטו מהמושב, סגר את דלת המכונית והשתרך באיטיות הביתה.

נדב שעמד במרפסת וצפה בו הביט בצער איך הוא מתנועע בזהירות, חוצה לאט מידי את רחבת החנייה, נשען לרגע על השער כאוזר כוח לפתוח אותו, ואחר כך מדשדש בתנועות מגושמות לרוחב החצר האחורית שלהם ועולה הביתה כשהוא נשען ביד אחת על הקיר כאילו היה קשיש חולני ולא גבר במיטב שנותיו שעוד לא מלאו לו חמישים.

אני חייב לספר לו ולקחת אותו לבדיקה חשב לעצמו ונשם עמוקות בניסיון לנער מעליו את המועקה והפחד שהכבידו על ליבו. "שלום חמוד, מה שלומך? אתה נראה עייף." קיבל את פני בן זוגו הוותיק בחיוך, ולקח ממנו את תיקו, "מה דעתך על מרק שעועית חם וטוב?" הציע בתקווה שאולי היום... אבל כמו תמיד גם הפעם יוני הניד את ראשו בסירוב ואמר שלא תודה, אבל לא, הוא לא רעב.

נדב חיכה עד שיוני יתקלח ויכנס למיטה, וברגע ששמע את קפיצי המיטה חורקים נחפז לחדר השינה בתקווה שיספיק לשוחח עם יוני לפני שיירדם. בזמן האחרון הוא היה נרדם בשש בערב ומתעורר רק בבוקר כשהוא מתלונן על עייפות נוראית. "יוני תקשיב," התיישב על המיטה, מביט בדאגה בבן זוגו שנראה אפור ורזה, "זה לא יכול להימשך ככה חמוד, אתה חייב ללכת לעשות בדיקות."

"אני בסדר." רטן יוני בחוסר רצון, "אל תשכח שאני עדיין מתאושש משפעת."

"היית חולה בשפעת לפני חודשיים, עכשיו כבר עוד מעט אביב, לא יכול להיות שאתה עדיין מתאושש, משהו מאוד לא בסדר אתך ואני חושב... אני חושש... לא משנה, תשכח מזה, התקשרתי לדוקטור נבון, סיפרתי לו שאתה תשוש ומאבד משקל והוא שלח אותך, ועל הדרך גם אותי, לעשות בדיקות דם, מחר בבוקר אנחנו הולכים לבדיקה."

יוני פקח את עיניו שהיו עצומות עד לרגע זה והביט בנדב, בן זוגו מזה חמש עשרה שנה, במבט הנבון והמשועשע משהו שגרם לנדב להתאהב בו פעם, כששניהם היו צעירים ובריאים יותר. "ממה בדיוק אתה חושש?" שאל, מגיע כדרכו היישר אל לב הבעיה

נדב השפיל מבט ומולל את קצה השמיכה, מתלבט איך לנסח את דבריו בצורה המתאימה ביותר, "תראה יוני," הניח לבסוף לשמיכה והישיר מבט לפניו הצנומים מידי של בן זוגו, "ברור שמשהו אצלך לא בסדר, אתה עייף נורא כל הזמן, איבדת את התיאבון, רזית, כל הזמן כואב לך פה ושם, ואתה זז בקושי, יכול להיות שזה באמת בגלל השפעת שחלית בה בחנוכה אבל עוד מעט כבר פסח ואתה עדיין... אתה מבין למה אני מודאג?"

"כן, אני מבין ואתה צודק, הגיע הזמן שאבדק, אבל למה גם אתה צריך להיבדק?"

"למה לא? אני כבר בן ארבעים וחמש ובגילי רצוי להיבדק לפחות פעם בשנה, זה לפחות מה שדוקטור נבון אומר." הסביר נדב, נשכב לצידו של יוני וטמן את פניו בכתפו, "אני אוהב אותך." לחש וגישש אחרי ידו של יוני.

"גם אני אוהב אותך נדבי." שילב יוני את אצבעותיו באלו של נדב, "ואני מצטער שאני כזה סמרטוטי בזמן האחרון. אתה בטח מרגיש קצת מוזנח לאחרונה."

"כן, קצת, לא נורא זה בסדר." החליק נדב את כף ידו במורד בטנו של יוני, מגשש בתקווה אחרי אברו שלמרבה הצער נותר רך ואדיש. "לא בא לך קצת..." ניסה בכל זאת.

"כן, אבל אני פשוט לא מסוגל." נאנח יוני רכות וליטף בהתנצלות את שערו של בן זוגו הוותיק, נזכר בעצב כמה היה פעם שחור, סמיך, מבריק, שופע וארוך. כיום הוא היה קצוץ קצר ומאפיר מעט, ולמרות התחלת המפרצים שהתהוו מעל מצחו השיער נותר עדיין סמיך ורך. "תגיד, מה עם המרק הזה? יש מצב שתביא לי קצת?" ניסה לכפר מעט על האכזבה שגרם לנדב.

"בטח," זינק נדב מהמיטה, "חכה, אני חוזר בעוד דקה, ושלא תעז להירדם."

למרות העייפות הנוראית שעטפה אותו כמו שמיכה דוקרנית התאמץ יוני והתיישב במיטה, מקפיד להשאיר את עיניו פקוחות. נדב אכן הגיע אחרי כמה דקות, נושא מגש עמוס בצלחות מרק מהבילות מעוטרות בקרוטונים. הם אכלו במיטה תוך צפייה בטלוויזיה, כמו שנהגו לעשות פעם, ואחר כך נרדמו, חבוקים.

יוני ישן בשקט עד הבוקר, אבל נדב התעורר בארבע לפנות בוקר, והתגנב אל המחשב, קורא עוד ועוד מחקרים על נשאי HIV ועל איידס, מרגיע את מצפונו הנוקף שעד שלא יתקבלו תוצאות הבדיקות אין טעם לגלות ליוני מה באמת מדאיג אותו.

בבוקר הם קמו מוקדם מהרגיל ונסעו יחד לקופת חולים, עשו את בדיקות הדם והתפצלו משם, כל אחד לעבודתו. נדב היה מורה למתמטיקה ופיזיקה בבית הספר התיכון, ואילו יוני היה עורך דין במשרד עורכי דין גדול ומכובד. יום אחרי בדיקת הדם הם החלו לקבל למייל שלהם את התוצאות שרובן נראו בסדר גמור.

יוני שלא זכר את הסיסמא שלהם בקופת חולים, לא טרח לבדוק את התוצאות, סומך כדרכו על נדב שיטפל בעניין, ונדב אכן עקב אחריהן בקפידה, ובדיוק כשהתחיל להתעודד ולקוות לטוב התקשרה המזכירה של דוקטור נבון - הרופא שלהם – לנייד של נדב וביקשה ששניהם יגיעו עוד הערב לפגישה עם הרופא.

"שנינו, את בטוחה?" שאל נדב בחרדה, וליבו נפל בקרבו.

"כן," הרופא ביקש ששניכם תגיעו." עמדה הפקידה על דעתה.

"הערב יש לנו תור אצל דוקטור נבון." בישר נדב ליוני שכמו תמיד הגיע מהעבודה עייף וחסר תיאבון.

"מה, לשנינו?" השתומם יוני בתמימות.

"כן." ענה נדב קצרות, יודע שזה הזמן להתוודות, להסביר ולהתחנן לסליחה, אבל יוני נראה כל כך מותש והברך כל כך כאבה לו לאחרונה... ואולי בכל זאת זה לא מה שהוא חושש ממנו? בוא נראה מה יש לרופא לספר קודם ואחר כך... על מי אתה מנסה לעבוד? אתה חתיכת פחדן עלוב סח נדב לעצמו ונהג בשתיקה למרפאתו של הרופא בעוד יוני מנמנם לצידו.

דוקטור נבון שהכיר את שניהם מזה שנים רבות וידע שהם בני זוג קידם את פניהם בחיוך והציע להם להיכנס אליו יחד. "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות," הכריז אחרי ששניהם התיישבו מולו – נדב מתוח וחרד, ויוני אטום מבע, עיניו עצומות למחצה. "מה אתם מעדיפים לשמוע קודם?"

"את הטובות." נחפז נדב להגיד בעוד יוני שומר על שתיקה ומושך בכתפיו באדישות.

"הטובות הן שאתם שליליים." הכריז הרופא בחגיגיות וחייך אליהם כאילו העניק להם פרס.

"שליליים?" שאלו השניים יחד, נדב בהתלהבות, ויוני בפליאה.

"כן, שניכם קיבלתם תשובה שלילית בבדיקת HIV." אישר הרופא.

נדב הציץ בחרדה ביוני שפניו נותרו ריקות ממבע, "ומה החדשות הרעות?" שאל.

"נלך מהקל אל הכבד." הודיע דוקטור נבון, "קודם אתה," הפנה את מבטו אל נדב, "לך נדב יש התחלה של סכרת, לא משהו שמצדיק תרופות, אבל עם ההיסטוריה המשפחתית שלך אני חושב שצריך להיות זהיר ולהתחיל להקפיד על דיאטה דלת סוכר ופחמימות."

"מה דיאטה?" התקומם נדב שהקפיד לפקוד את חדר הכושר פעמיים בשבוע והיה גאה בבטנו השטוחה ובזרועותיו השריריות, "אני נראה כמו מישהו שצריך דיאטה?"

"אתה לא שמן," הסכים הרופא, "אבל כנראה שאתה אוכל יותר מידי פסטה, עוגות ולחם, מסתבר שהלבלב שלך לא מצליח להתמודד עם כל הפחמימות האלו."

"אבל אני חייב לאכול טוב אחרי אימון." מחה נדב בעלבון, "אי אפשר להרים משקולות רק על דיאטה של סלטים."

"נכון." הסכים הרופא, "אבל אפשר לשמור על כושר גם עם אוכל שלא יקפיץ לך את רמת הסוכר, ולכן רשמתי לך הפניה לדיאטנית שתייעץ לך מה לאכול כדי לשמור על רמת סוכר בריאה בדם, ועכשיו," הפנה מבט אל יוני שהמתין בסבלנות לתורו, "תתפשט ותעלה בבקשה על המיטה יוני, אני רוצה לבדוק אותך."

יוני פשט את מכנסיו, נשכב בצייתנות על מיטת הטיפולים, והניח לרופא לבדוק את ברכיו וקרסוליו. "מתי הכי כואב לך?" שאל הרופא, בוחן את אצבעות ידיו.

"בבוקר." השיב יוני, "לוקח לי המון זמן לרדת מהמיטה וללכת לשירותים, לפעמים אני מרגיש כאילו אני חלוד ושצריך לשמן אותי." חייך באומללות.

"ואתה מרגיש עייף כל הזמן ובלי תיאבון, וסובל מקשיון מפרקים בבקרים?" חקר הרופא. יוני הנהן.

"זה נראה כמו דלקת פרקים." פסק הרופא, "חשדתי בזה ברגע שראיתי את התוצאות של בדיקת הדם, ועכשיו," מישש את ברכו הימנית של יוני שהייתה אדומה, חמה ונפוחה, "אני בטוח." הוא עזר ליוני לרדת מהמיטה ומסר לו צרור דפים, "יש לך הפניה לראומטולוג, ותצטרך לקחת סטרואידים ועוד כמה תרופות לא נחמדות, אבל יעילות מאוד, ולעשות בדיקות דם כל שלושה חודשים. אני מזהיר אותך שבהתחלה תקבל תיאבון ענקי ובטח תשמין, וכנראה שגם תתנפח קצת מעודף נוזלים, אבל אחרי כמה שבועות נפחית את כמות הפרידניזון ואני די בטוח שבסופו של דבר תחזור לעצמך."

"ואז אני אבריא?" עיין יוני בניירת שהעמיס עליו הרופא.

"לא, לצערי לא, דלקת פרקים זו מחלה כרונית, אתה תצטרך לקחת תרופות ולהיות במעקב כל החיים, אבל בהנחה שהגוף שלך יגיב טוב לסטרואידים ושתקפיד לא לאכול סולניים ולקחת את התרופות בצורה מסודרת יש סיכוי שבעוד כמה חודשים תרגיש יותר טוב."

"מה זה סולניים?" תהה נדב.

"עגבניות, תפוחי אדמה, תירס וחצילים. נתתי לך הפניה לנטרופתית טובה שתרכיב לך תפריט שיעזור לך להרגיש יותר טוב, אני מקווה שאתה מסוגל לוותר על בשר ועל ממתקים כי גם הם מגבירים את הדלקת." דוקטור נבון טפח בחביבות על כתפו של יוני שבהה בו במבט אומלל, "אני מצטער על הבשורות הלא נעימות האלה יוני, אבל אם אתה רוצה להרגיש יותר טוב תצטרך לשנות את כל צורת החיים שלך. למזלך אתה לא לבד, יש לך בן זוג תומך שגם הוא זקוק לשינוי בדיאטה." הרופא חייך בעידוד, כולל בחיוכו גם את נדב, "אתם בחורים צעירים וחזקים, אני בטוח שיחד תצליחו במשימה."

"אני מקווה שאתה צודק." השיב יוני, אבל לא חייך אליו בחזרה, ויצא מחדרו של הרופא בלי להביט בנדב שנפרד מהרופא בתודה זריזה וחפז בעקבותיו.

"תשמע יוני," אמר נדב והתיישב במכונית לצידו של בן זוגו שהתיישב הפעם במושב הנהג, "אני יודע שהרופא הפיל עליך בשורות ממש קשות, אבל אני מבטיח לך שאני אעזור לך כמה שצריך ויחד..."

"שום יחד," קטע אותו יוני בקרירות, "קודם תספר לי, ובלי לשקר הפעם, למה ביקשת שיעשו לשנינו בדיקת איידס."

"לא שיקרתי," נעלב נדב, "אולי לא סיפרתי את כל האמת, אבל זה לא נקרא לשקר."

"בחייך נדב," פלט יוני בתיעוב, והתניע את המכונית, "אולי תפסיק כבר עם זה? ברור שחשבת שיש לי איידס, נשאר רק לברר אם חשבת שנדבקתי כי בגדתי בך, או שפחדת שהדבקת אותי."

"פחדתי שהדבקתי אותך." הודה נדב בקול רוטט ופרץ בבכי.

"מתי זה קרה? מתי הזדיינת עם מישהו אחר?" המשיך יוני לחקור אותו, מתעלם מבכיו.

"בסילווסטר, אתה זוכר שהלכתי לבד כי לא רצית לבוא איתי למסיבה? זה קרה אז."

"לא רציתי לבוא כי הייתי עדיין חולה בשפעת, וגם אם לא הייתי עם חום ומנוזל אני שונא את המסיבות סילווסטר המגעילות והיקרות האלה עם מיליון שיכורים בכל מקום, ופקקי תנועה, ומוזיקה צרחנית... רק ילדים מתלהבים יוצאים מהבית לחגוג בסילווסטר."

"שכחת שנפגשנו במסיבת סילווטר." מחה נדב את עיניו הדומעות.

"לא, אבל זה היה במאה הקודמת, כשהיינו צעירים וטיפשים. נו, די, תפסיק לילל, לא נדבקת ולא הדבקת אותי. הכל בסדר גמור, תירגע ותתחיל לחשוב מה עושים הלאה."

"מה זאת אומרת? הולכים לכל הבדיקות והמומחים שהרופא רשם לנו, לוקחים תרופות וכל זה ו... אה... לא יודע, מבריאים בסוף?"

"אני לא מתכוון לעניין הבריאותי, אני מתכוון מה עושים עם הדירה, מי עוזב, אני או אתה?"

"עוזב?" נשנק נדב, "אתה רוצה שניפרד?"

"לא, אבל איזה ברירה יש לי אחרי שבגדת בי?"

"אתה לא יכול פשוט לשכוח מזה?" התחדש בכיו של נדב.

"לא." פסק יוני, "ואם זה היה הפוך ואני הייתי בוגד בך גם אתה היית נפרד ממני."

"לא נכון, בטח לא אם זה היה רק משהו חד פעמי שקרה כמעט במקרה, ובגלל שהיית שיכור ובודד."

"אני לא נוהג להשתכר, וגם אם הייתי שותה בטח שלא הייתי מזדיין עם איזה זר ב... איפה זה קרה בדיוק, בשירותים?"

"לא, זה קרה במגרש החנייה, במכונית." התוודה נדב בבושת פנים.

"חבל שלא טרחת לשים קונדום." העיר יוני בתיעוב.

"שמתי, אבל הוא נקרע, ובכל מקרה זה היה עניין די מגעיל, ואני אפילו לא זוכר איך קראו לו." התחדש בכיו של נדב.

"תפסיק כבר לבכות!" איבד יוני את סבלנותו, "די כבר, שקט." הלם באגרופו על ההגה, והפנה את המכונית לעבר דירתם. נדב המבוהל מהתפרצותו השתתק, ושניהם החרישו עד שנכנסו לביתם. יוני הניח את ערמת הניירות שקיבל מהרופא על השידה בכניסה, אסף מארגז המצעים סדין שמיכה וכרית והסתגר בחדר האורחים, מניח את המיטה הזוגית לנדב שצנח עליה בלי לטרוח להתפשט ובכה עד שנרדם.

אמנון מתפרץ לדירתי ותופס אותי על חם יושב במטבח ואוכל תפוחי אדמה לא מחוממים מספיק ישר מהכלי של המקרו, ותוך כדי כך מתווכח עם בוני שמסרב לעזוב את המחשב וללכת לקנות חלב. אני טוען שבוני גמר את כל החלב בגלל התאווה הלא מרוסנת שלו לדגני בוקר - כריות וניל הם הסוג המועדף עליו - ובוני מסביר לי בהגיון שעליו ללכת לחדר כושר, ופשוט אין לו זמן לדאוג לעוד דברים.

לאט לאט מחלחלת להכרתי העייפה הידיעה שאין ברירה, אם אני רוצה לשתות מחר בבוקר נס קפה בחלב עלי להיסחב לסופר, ואז אמנון נכנס ובוני שוכח את חדר הכושר, עט עליו בשמחה ונותן לו חיבוק גדול. "חזרת! איפה הדברים שלך?"

"באוטו." הוא אומר, נבוך קצת, מקפיד לא להביט בי.

"יש לך אוטו? איזה? אני יכול לעשות סיבוב?"

אמנון נותן לו את המפתחות ובוני דוהר למטה, צועק הבטחה מעורפלת שעוד מעט הוא יחזור עם המזוודות. "האוטו של הצבא וזו רק מזוודה אחת ותיק." אומר אמנון, מבויש קצת, ומציץ לעברי. בטח מצפה שאגיד שזה בסדר, ואין בעיות, כמו שהוא הלך הוא יכול גם לשוב.

אני משיב לו מבט ושותק.

"מה בוני עושה פה?"

"גר כאן פחות או יותר."

"איך זה קרה?"

"הוא רב עם סלאבה וברח מהבית."

"והגיע אליך?"

"עדיף אצלי ולא ברחוב."

"ומה סלאבה אומר על זה?"

"סלאבה עזב את הארץ."

"באמת? מה קרה?"

"מישהו סיפר לאשתו שהוא בוגד בה. בהתחלה היא אמרה שלא אכפת לה אבל אחרי שהמישהו הזה גילה לה שבעלה בוגד בה עם גבר היא רצה בבכי לאחים הקווקזים שלה, ולמחרת סלאבה ארז מזוודה וברח להודו."

"מה פתאום הודו?"

"הוא תמיד רצה לראות את הודו."

"באמת? מוזר."

"כן, ככה זה אצל קווקזים, ומה אתך אמנון? איך הולך עם הבחורה ההיא?"

"איזה בחורה?" הוא מיתמם.

"ההיא שבגללה החלטת שאתה דו מיני ושאתה רוצה לחקור את הצד השני שלך."

"אהה! ההיא... כן, נו, זה לא... לא חשוב."

"ולמה אתה פה?"

הוא מניח יד דקה, שחומה וחמה על כפי, "מה אתה חושב?"

"שעדיף שתלך." אני אומר ולא מצליח להביט בפניו.

"באמת? אתה בטוח?"

"כן, אני בטוח אמנון. אי אפשר ככה, כל הזמן אתה עובר ושב, נכנס ויוצא מהחיים שלי. אני לא יכול... נו, די, תפסיק. לא רוצה לנשק אותך, לא יעזור לך שתימרח עלי... אז מה אם עומד לי? נו, די. תפסיק, בוני מיד יכנס ו... או! בוני, טוב שבאת חמוד. רוצה לאכול משהו? כן, אני יודע שאסור לאכול לפני אימון, אבל חשבתי שאולי תרצה משהו קטן."

"שתוק כבר יורם. יאללה בוני, עוף לחדר כושר ותחזור מאוחר."

"אני עף." פורח בוני השמח החוצה ואני שומע את צחוקו מתגלגל במדרגות כשאני צועק אחריו שלפחות יקנה חלב.

"תעזוב את הילד." מושך אותי אמנון לחדר השינה, מושך מעלי את מכנסי ומתיישב עלי. הזין שלו צמוד לשלי, שפתיו על פי, ידיו נמצאות בכל מקום בבת אחת. "כל כך התגעגעתי אליך, פולנייה לחוצה שכמוך."

"פרענק מופרע שכמוך, בכלל לא התגעגעתי, לך, אני לא רוצה אותך פה."

במקום לענות הוא צוחק, מתפתל מהר מתוך בגדיו, מושך עלינו את השמיכה ובלי היסוס מבצע בי את זממו ואני נכנע ומניח לו. אחר כך אנחנו שוכבים מכורבלים זה בזה, אני קרוב לדמעות, הוא מנומנם ומחייך. "מתי אתה הולך?" אני שואל.

"למה שאני אלך, לא טוב לך איתי."

"לא."

"שקרן."

"תשמע נוני..."

"לא רוצה, אני עייף. בוא נישן קצת." הוא נרדם. אני נשאר ער, מנסה להירדם גם כן ולא מצליח. קם, הולך לסופר, קונה חלב, לחמניות וגבינה צהובה לפיצה של מחר. חוזר, מכניס לחדר השינה את המזוודה ותיק נסיעות הישן והמוכר שלו ויושב לכתוב למקס שנוני שלי חזר.

כמה ימים לפני חג המולד נסע לו מקס לגרמניה אל ולאדי, האקס שלו,  והשאיר לי לטפל בדירה שלו ובחתול הענקי שלו, סולק (משי ברוסית). אני רגיל לטפל בסולק וגם בדירה של מקס ועכשיו, כשהוא גר בבלוק מולי, זה ממש קל, אבל אני לא אוהב שהוא נוסע.

"מה יש לך לחפש באירופה בקור הזה מקס? פה יותר טוב."

"אני מתגעגע לכריסמס." הוא מודה, "לשלג ולקישוטים של החג."

"גם פה יש כריסמס."

"אהה!" מבטל מקס בהינף יד את הכריסמס הים תיכוני.

"אבל מקס, איפה הכי מתאים לחגוג את חג המולד אם לא פה, במקום שבו הישו הזה שלך נולד."

"אל תתחצף יורי." הוא כועס, "אני יהודי בדיוק כמוך, ישו לא שלי."

"אז מה פתאום אתה מתגעגע לכריסמס?"

מקס נאנח, מנסה להסביר למה הוא מתגעגע - שלג אמיתי, הוא אומר, וקור כמו שצריך, לא הקור הרטוב הזה שיש פה, והריח הטוב של העץ הזה ששמים בבית ומקשטים עם כוכבים וממתקים.

"אשוח." אני אומר, "ככה קוראים לו, אבל יש עץ כזה רק בלבנון, לא בארץ ויהודים לא שמים עצים עם קישוטים בבית מקס."

"בגלל זה אני נוסע לברלין." הוא מסכם ונוסע.

ביום שישי אנחנו מתעוררים מוקדם כי סולק נכנס איכשהו לחדר השינה ומתהלך נרגז על המיטה, זנבו מורם אל על והוא מילל בזעף.

"מה החתול של מקס עושה פה?" מפהק אמנון, "מה יש לו?"

"הוא רעב."

"מה זה פה, מסעדה? שילך לאכול אצל הבעל בית שלו."

"מקס נסע לגרמניה נוני. אני שומר על החתול שלו."

"מה יהיה אתך יורי, כולם על הראש שלך, לא מספיק בוני והכלב שלו עכשיו גם החתול של מקס?"

"ואתה, אל תשכח את עצמך."

הוא מעיף בי מבט מוטרד ואחר כך קופץ ויוצא מהמיטה, משתין, הולך לשים אוכל בקערה של החתול וחוזר עם מגש עמוס כל טוב – קפה, עוגיות ולחמניות.

"נוני זה יפה מאוד מצדך, אבל אנחנו צריכים לדבר."

"אמרת שאני תמיד יכול לחזור."

"אני לא מגרש אותך אמנון, אני רק רוצה שנדבר פעם אחת כמו בני אדם מבוגרים."

הוא מתיישב מולי ברגלים שלובות, ערום. עור קטיפה שחום, גוף דק ושרירי, חלק לגמרי, פניו רציניות, מביט בי במבט עצוב. "אתה כועס." הוא קובע.

"נו, די. שים עליך משהו, אתה בטח קופא."

הוא מרים את חולצת הפיז`מה שלי שנזרקה במשך הלילה על הרצפה ומשתחל לתוכה. היא גדולה עליו, הוא נראה בתוכה כמו ילד אבוד וליבי יוצא אליו. הוא מרגיז אותי, משגע אותי, מטריף את דעתי, אבל אני לא יכול להפסיק לאהוב אותו.

"אז מה שלומך אמנון?"

"לא משהו. עשיתי טעות כשהלכתי."

"נכון." אני מסכים, "ומה שיותר מרגיז זה שאתה עושה את אותה הטעות כבר כמעט ארבע שנים. לי נמאס, ולך?"

הוא נאנח ושותק קצת, ואחר כך מושיט יד ומלטף את פני. זהיר זהיר הוא עובר בקצות אצבעותיו על לחיי ושפתיי. "טוב לי אתך, אבל אני חייב לצאת, להסתובב, לנסות כל מיני דברים, קשה לי לשבת במקום אחד יותר מידי זמן יורם. אתה מכיר אותי, ככה אני, הולך וחוזר כל הזמן."

"כן, ככה אתה." אני מסכים, "ואני בדיוק ההיפך, אני רוצה שקט ושגרה ולא אוהב בלגנים. זה מעצבן אותי."

"אני יודע יורי, אתה צריך את השקט שלך."

"בגלל זה המשכת לשלם לי על החדר, כדי שתוכל לחזור?"

"כן, וגם כדי שיהיה לי מקום לשמור את הדברים שלי, אבל אני לא רוצה לישון שם לבד. אני רוצה לישון במיטה אחת אתך."

"ואם אני אגיד שאני לא מסכים?"

הוא מחייך. "אתה יכול להגיד, אבל אני, אם אני יודע שאתה איתי באותו בית אני לא יכול לישון במיטה אחרת, וחוץ מזה איפה בוני יישן?"

"בוני זה סתם תירוץ, אתה לא מבין כמה קשה לי כל פעם שאתה מסתלק? עד שאתה חוזר הנשמה יוצאת לי, אני לא יכול לחיות ככה אמנון."

ריסיו העבותים נרטבים מדמעות. "אתה רוצה שאני אלך?" הוא שואל בקול חנוק.

אני פורש לעברו ידיים והוא מתנפל לתוכן ומכסה את פני בנשיקות מלוחות. "מישהו אמר לי שאתה גר עם בחור צעיר ויפה." הוא מגלה לי את הסיבה האמיתית להופעתו.

"מי, אני?" נדהמתי, "מה פתאום?"

"כנראה שזה היה בוני, הם חשבו שאתה והוא..."

"נו, באמת?" אני מתרגז, "הוא רק ילד."

"אתה כועס?" הוא שואל, מתרפק עלי, "נכון שכן, שאתה נורא נורא כועס?"

"כן, אני די כועס אמנון."

"ומה תעשה לי?" הוא מתרומם על אמות ידיו, מציץ בתקווה בפני.

אני עוצם עיניים בעייפות. "לא עוד פעם אמנון, בחייך, עוד לא נמאס לך?"

"לא. אני רוצה שתראה לי עד כמה אתה כועס."

"אתה חתיכת סוטה מופרע, אתה יודע את זה?"

"כן." הוא לוחש לאוזני, "וגם אתה."

"לפחות תנעל את הדלת." אני נכנע באנחה, אבל אם באמת הייתי סובל מזה הרי הזין שלי לא היה מזדקף בשמחה כזו, נכון?

הוא מדלג בשמחה לדלת, נועל וחוזר עם משחה וקונדומים ומזנק עלי. "תפסיקי להשתולל, פרענקית משוגעת שכמוך." אני נוזף בו, נשכב עליו, מרתק אותו תחתי, מטלטל אותו קצת, מוציא עליו תסכולים, מתעלל בו להנאת שנינו ולבסוף צונח מתנשף על גופו. "אני זקן מידי לדברים כאלו נוני."

הוא צוחק. "כל פעם אותו דבר, כבר שלוש שנים אתה מספר לי שאתה זקן מידי, די כבר, טיפש."

"אני כבר אראה לך טיפש, פרא אדם שכמוך, בסדר, תישאר פה עד ששוב יהיו לך סיכות בתחת ותרגיש שאתה חייב ללכת, אבל הפעם אמנון נעשה את זה לפי הכללים שלי, אתה שומע?"

"בסדר, איזה כללים?"

"קודם כל אתה לא מתחיל לשנות לי כאן סדרי בראשית. לא רוצה מוזיקה צעקנית ולא בלגנים וטלפונים באמצע הלילה. רוצה שקט ושלווה, ברור?"

"כן, כן, פולנייה משעממת שכמוך. בגלל זה אתה מרגיש זקן, כי אתה חי כמו זקן."

"אני חי כמו שאני אוהב לחיות. אני לא מפריע לך, אל תפריע לי."

"בסדר יורם, מה עוד?"

"בלי להפריע לי לכתוב. כשאני יושב מול המחשב זה קדוש. אני עובד ואני מבקש לא לדבר איתי, לא לרקוד סביבי, לא להתחיל למזמז אותי ובטח שלא לזרוק עלי כוסות."

"אתה לא תתגבר על זה אף פעם?"

"לא."

"בסדר, בלי כוסות. מה עוד?"

"לא לעשן בבית, ואם אתה יכול לא לעשן בכלל, עוד יותר טוב."

"אוף! אתה כזה סבתא נודניקית."

"וגם בלי לשתות, אני שונא לראות אותך שיכור. זה מבאס אותי."

"לא נכון, זה מפחיד אותך."

"בסדר, אז זה מפחיד אותי. אני שונא את זה. כשאתה שתוי אתה מתנהג כאילו שאתה כבר לא אתה. איך היית מרגיש אם אני הייתי נעשה פתאום שונה? רגזן ואלים ופראי?"

הוא שותק, מביט בי בעיניים גדולות ויפות, חושב על דברי. "גם אתה לוקח לפעמים את העוגיות האלו ומתמסטל." הוא מנסה להתווכח.

"רק כשכואב לי ובזמן האחרון זה קורה לעיתים מאוד רחוקות."

"אתה דווקא נחמד כשאתה בסוטול."

"שכחת כמה כעסת עלי כשהייתי מסטול במסיבה של הראל?"

"כי התחלת לדבר על זיונים."

"לפחות לא קיללתי וניסיתי להרביץ."

"ניסית לזיין אחרים." הוא מתעצבן, שוב מקנא.

זה משעשע אותי. "הזמנתי אותך להצטרף, לא?" אני צוחק. הוא מזנק עלי בנהמת כעס ונאנח בשמחה כשאני נשכב עליו ומועך אותו, מעביר לחי זיפית על החזה שלו, "וזה מזכיר לי עוד דבר אמנון, בלי התקפי קנאה בבקשה."

"בתנאי שתיקח גם אותי כשאתה הולך לזיין."

"מה, למקס? אבל אתם מתחילים לשתות ונעשים מגעילים. לא מוכן."

"אתה פשוט לא מוכן להתחלק איתו עם אף אחד."

"אולי, אבל זה לא עסקך. אני ומקס זה משהו שלא נוגע לך, ברור?"

"שטויות, אין דבר כזה. טוב, בוא נעזוב את הקשר החולני שלך עם מקס, מה עם אחרים?"

"אין אחרים, רק אתה, מפגר אחד."

"תראו מי מדברת על מפגרים? מה שלומך גברת בז`ז`ינה?"

"אני מזהיר אותך אמנון, אל תעצבן אותי."

"וואלה? אני ממש פוחד."

"כדאי שתתחיל לפחד." אני אומר, מושך ומשכיב אותו על ברכי, מפליק על ישבנו החשוף ואחר כך מסתער עליו. הוא רועד, צועק, נאבק בי ונושך אותי כשאני מפסיק. "אל תפסיק, עוד."  

אחר כך אנחנו נרדמים וישנים עד הצהרים, וכשבוני חוזר הביתה הוא מגלה מאוכזב שעדיין לא הכנתי פיצה ומתנחם בקושי בבורקסים שאני ממהר להפשיר למענו. "בסדר, אני סולח לך רק כי אמנון חזר אתמול, אבל שזה לא יקרה ביום שישי הבא." הוא נוזף בי, מחסל עוד צלחת מרק עוף עם שקדי מרק, ורץ למסעדה בה הוא ממלצר.

אני מתחיל להכין את הפיצה. אמנון זוחל למטבח ומתיישב באנחה מול שיירי המרק. "מה, זה כל השקדים שנשארו?" הוא מתלונן, "מה אתה עושה?"

"פיצה. הייתי צריך לעשות קודם, אבל נרדמתי."

"ומה נעשה בסילווסטר?"

"אתה תעשה מה שבא לך, אני אעשה מה שעשיתי בשנה שעברה."

"אבל בשנה שעברה לא עשית כלום."

"כן, וגם לפני שנתיים לא עשיתי כלום ואני מתכוון להמשיך במסורת הזו גם בשנה הבאה."

"לא נלך לחגוג קצת? טיפונת? רק עם חברים?"

"אם לחברים קוראים הראל אז לא."

"אולי בכל זאת יורי?" הוא מפציר, מביט בי במבט לח, מתחנן. "אני מבטיח להיות נחמד ולא לשתות, ולהידבק אליך כל הערב ו..."

"אמנון, אנחנו תמיד רבים כשאנחנו הולכים למסיבות. אולי תלך בלעדי?"

"טוב, עוד נדבר על זה. אפשר לעזור לך? רוצה שאני אלך לקניות?"

"אל תתחיל להיות לי פתאום נחמד ומועיל, זה לא יעזור לך, לא חוגג סילווסטר."

הוא צוחק, לוקח את הסל ואת הפתק שהכנתי ומבטיח שעוד נדבר על זה. יש לי הרגשה שהשנה אני אחגוג סילווסטר על אפי ועל חמתי.

א.    סימנים

בזמן האחרון היו כל מיני סימנים. הם היו קטנים, אבל דוקרים. עוד דקירה ועוד דקירונת, והכל מצטבר ביחד לכאב לב אחד גדול. שתקתי, ושתקתי, והבלגתי ואמרתי לעצמי שזו רק תקופה כזו וזה יעבור, ותמיד לפני יום ההולדת שלי (תחילת נובמבר) אני נעשה מעט רגיש מידי ועצבני ורואה צל הרים כהרים, או כמו שאמנון אומר, עושה מכל זבוב פיל. אז מה עם הוא התחיל להעיר הערות מעליבות על הצורה שלי, ועל הבגדים שלי, ועל התספורת שלי, ועל הטעם הלקוי בחסר שלי במוזיקה, אוכל, בילוי, ומה לא.

אנחנו שונים מאוד, תמיד היינו. זה לא חדש, וזה שהוא מרשה לעצמו לדבר גלויות מעיד על אינטימיות, לא על... לא על מה בעצם? ולמה היה דחוף לו כל כך להגיד שהמכנסים הישנים שלי מגעילים, ותראה איזה צורה יש לך איתם? במין טון מלא סלידה כזה שגרם לי להתכווץ בתוך המכנסים העלובים שלי שבאמת בטל זמנם מזה שנים, אבל... הרי הוא יודע שאני כזה, נקשר לדברים. זה לא חדש ופעם זה שעשע אותו. היום מרגיז.

גם עם העובדה הלא נעימה שכמעט כל בוקר אני מתעורר במיטה ריקה כי דווקא בארבע וחצי בבוקר הוא נתקף לפתע רצון עז לראות טלוויזיה השלמתי.

נכון שככה אין יותר חגיגות של סקס בוקר, וכבר זמן רב לא זכיתי לראות את זקפת הבוקר המפורסמת שלו, אבל מה יכול בן אדם בגילי לעשות חוץ מלהשלים עם העובדה שבן זוגו מעדיף לראות שידורים חוזרים משנות השבעים של שרל'ה שרון מאשר להתכרבל איתו בבוקר במיטה ולהבליג עם האין סקס? אז אני קם בבוקר לבד ומכין לשנינו קפה שאנחנו שותים במטבח והולך לעבודה, וחוזר, ולפעמים הוא בבית ולפעמים לא, ותמיד הוא עסוק, וטרוד, ועייף, ועצבני מכל שטות וכשאני מתרגז ומאבד סבלנות הוא שואל בתמיהה למה אני צועק? אני לא יודע שהוא שונא את זה?

אני דווקא לא צועק אלא סתם מדבר בקול רם וברור, אבל כשלא רוצים לשמוע גם דיבור ברור ותקיף נשמע כמו צעקה.

היום יצאתי באיחור מהעבודה והתקשרתי להודיע כדי שלא ידאג. הוא אמר שבסדר, הוא בדרך הביתה וניפגש עוד מעט. הגעתי שעה מאוחר יותר מהרגיל והוא לא היה. התקשרתי שוב, ושוב ושוב, והנייד שלו היה מנותק, קיבלתי רק תא קולי.

הוא הגיע שלוש שעות אחר כך ומצא אותי באטרף של שטיפות וניקיונות. נכון שבאתי עייף מהעבודה, אבל הרצפה במטבח הייתה דביקה אז שטפתי אותה, וגם את המרפסת, וגם את הסלון וגם את המדרגות בכניסה, ואז הוא הגיע, רגוע ושליו כאילו כלום לא קרה.

ועכשיו באמת כבר צעקתי. התפרצתי וצרחתי ולא אכפת היה לי מי שומע ושיחנקו השכנים, כי כמה אפשר? וככה לא מתנהגים! לא נעלמים בצורה כזו בלי להודיע כלום!

הוא נשאר רגוע, כמעט משועשע לנוכח המצוקה שלי, וזה - גם אם זו הייתה רק העמדת פנים - שבר אותי.

עזבתי אותו והלכתי לגמור את השטיפה ולסדר הכול יפה, ואחר כך התיישבתי מולו בסלון, מפריע לו לבהות בטלוויזיה היקרה שלו ושאלתי אם הוא חושב שאני דביל ואם נדמה לו שבגלל שאני כבר לא הבחור היפה שהייתי פעם, כשנפגשנו, נעשיתי גם מטומטם. "מה קורה?" דרשתי לדעת, "מגיע לי שתספר לי. אל תיתן לי להבין לבד דבר מתוך דבר, תדבר איתי."

"אתה סתם מדמיין, לא קורה כלום." הוא המשיך להכחיש, ולא הסתכל לי בעיניים. כנראה שהשידור בטלוויזיה היה חשוב יותר ממני.

אחרי שאמרתי כל מה שישב לי על הלב הוא אמר שאני משתפך ומנדנד כמו בהתחלה ושלא השתניתי במשך כל השנים שלנו יחד. "גם אתה נשארת אותו דבר." אמרתי, ושנינו היינו יותר עצובים מאשר כועסים. אחר כך העיניים שלו שוב ברחו לטלוויזיה.

ראיתי שאין טעם, עזבתי אותו והלכתי לחדר השינה. ראיתי אחוזת דאונטון ואחר כך חדשות, ואז התחילה הסדרה על איי גלאפגוס. קראתי לו והוא בא ונשכב על המיטה לצידי. כמו שתכננו עוד אתמול ראינו את הסרט יחד, מסתכלים בעניין רב, אבל בלי לגעת זה בזה, מתנהגים כמו זרים שבמקרה הזדמנו לאותו חדר. אחר כך הלכתי לכתוב קצת במחשב והוא נרדם.

כשקמתי למחרת בבוקר הוא שוב לא היה, שמעתי את הטלוויזיה בסלון והחלטתי פשוט לעזוב את זה וללכת למחשב לקרוא לי קצת בבלוגים החביבים עלי. קראתי כשעה ואז הוא הגיע עם קפה. אמרתי תודה בנימוס ובלי ששאלתי הסביר שפתאום, לפנות בוקר, היה לו חם נורא בחדר השינה ולכן הוא הסתלק לסלון.

"אני מבין." אמרתי והכנתי לו רשימת קניות לסופר.

הוא קרא בתשומת לב, הבטיח שיקנה הכל ושאל אם להכין לי סנדוויצ'ים לעבודה.

מי שהיה מביט בנו מהצד היה חושב שזו סתם שיחת בוקר שגרתית, אבל שנינו ידענו שזו הייתה ההתנצלות שלו. להכין לי אוכל לעבודה בלי שביקשתי קודם זו דרכו לפייס אותי מבלי להודות שהוא לא היה בסדר.

נכון, רק אני והוא הבנו מה מתחבא מאחורי הנחמדות שלו, אבל מה זה חשוב, הרי רק אנחנו היינו שם.

"לא, תודה." אמרתי, "יפה מצדך להציע, אבל נשארו לחמניות מאתמול, אני אקח אותן ואכין לי סנדוויצ'ים בעבודה."

כשנפרדנו הוא חייך אלי בחמימות ואיחל לי יום נעים בנימוס לא שכיח אצלו, וגם אני אמרתי יפה שלום, אבל נשארתי רציני. שנינו ידענו שזה אומר שאני כבר לא כועס, אבל עדיין לא מבין ובטח שלא שוכח. 

בבוקר המחרת, כשהוא עמד והתגלח, ניסיתי שוב להסביר לו כמה פוגע בי היחס שלו לאחרונה. הוא המשיך להביט בעצמו בראי וטען בקוצר רוח שהוא לא מבין מה הבעיה שלי ועל מה אני מדבר.

"על האין סקס, ועל זה שאתה ישן עם הגב אלי. בזמן האחרון אתה בקושי מדבר איתי ויש לך רק ביקורת כלפי."

"יורי, באמת, תפסיק כבר. לא כל העולם מסתובב סביבך, יש לי כל מיני עניינים שלא קשורים אליך ולפעמים אין לי חשק לזיין. אל תיקח הכול כל כך אישית."

אני רוצה לשאול איך אני יכול לא לקחת אישית את זה שבן זוגי, הבן אדם שאמור להיות האיש הכי קרוב אלי בעולם לא רוצה לגעת בי ומתמלא קוצר רוח כשאני מנסה לשוחח איתו על רגשותיי, אבל אין לו זמן אלי, הוא ממהר מידי לצאת.

כמו תמיד כשאני בצרות אני הולך למקס. הוא מבוגר ממני, חכם, מנוסה, לא מתרגש, לא עושה עניין משום דבר, וחוץ מזה בזמן האחרון אני מרגיש שהוא קצת משתמט ממני, מאז שחזר מאילת לא ראיתי אותו ואני פשוט מתגעגע. אני גם קצת סקרן לדעת מי הבחור שהוא נסע איתו לחופש, זה שסידר יפה כל כך את הדירה שלו לפני שהם נסעו יחד. כן, אני קצת קנאי, וכמו תמיד כשאמנון מתקרר כלפי אני מתחיל לפנטז על איך הייתי יכול - אם הייתי מתגבר על ההתנגדות הטיפשית של מקס להיות עם מישהו בגילי - לחיות עם מקס. אני חושב שהוא מתאים לי הרבה יותר מאמנון, הייתי מטפל בו יפה והוא בי והיינו מסתדרים יחד נהדר.

אני מוצא את מקס לבד בבית, יושב וצופה ב'ערב חדש' לבוש רק מכנסים קצרים, יחף ועם משקפים על חוטמו. כשאני מנסה לחבק אותו כמו תמיד הוא נרתע ממני, אמנם רק קצת, אבל בצורה פוגעת. "מה קרה?" אני שואל, מעביר מבט סביב. הבית מקורצף למשעי, פשוט תענוג. "איך זה שהכל כל מסודר ונקי? יש לך עוזרת בית?"

מקס נראה מעט נבוך ובמקום לענות שואל אם אני רוצה לשתות.

"לא, רוצה רק לדבר אתך, אבל קודם אני רוצה חיבוק." אני מתעקש, מנסה להתכנס בין הזרועות החזקות האלו שניחמו אותי כל כך הרבה פעמים בעבר.

"יורי." הוא הודף אותי מעליו, "מספיק עם זה, אתה כבר לא ילד קטן. מה קרה?"

קולו שפעם היה שופע חיבה נשמע קר וקצר רוח, וממתי אני יורי בשבילו? הרי הוא תמיד קרא לי יורינקה? למה גם הוא חסר סבלנות כלפי?

"יש לי בעיות עם אמנון." אני מנסה בכל זאת.

"מאז שאתה מכיר אותו תמיד יש איתו בעיות." הוא אומר במיאוס, "ככה זה יהיה תמיד, כל זמן שתגור איתו יהיו לך בעיות. עוד לא הבנת את זה?"

"אולי הייתי צריך לגור אתך." אני מנסה לחייך.

הוא מביט בי במעין תדהמה מהולה בשאט נפש (ואולי רק נדמה לי?) ומניד את ראשו לשלילה, "אני לא חושב שזה היה הולך." הוא מנסה לדבר בעדינות, אבל ברור שנפשו קצה בי ובהבלים שלי.

אין טעם בזה. אני קם ופונה לדלת, מקס יושב על הכורסא שלו ומביט בי בצער. כל כך מתחשק לי רק עוד פעם אחת להניח את לחיי על החזה הרחב שלו, להריח את צווארו, לחוש את ידיו על עורי, אבל כל מה שנשאר לי כעת זו הגאווה שלי ואני לא מתכוון לוותר עליה, אני לא אמיץ מידי להסתכן בעוד דחייה.

לפני שאני מספיק לגעת בידית הדלת נפתחת ובוני עומד בפתח, סל קניות גדוש בידו וחיוך רחב על פניו, חיוך שנעלם ברגע שהוא רואה אותי ואחר כך חוזר שוב והפעם הוא רחב מתמיד ומזויף כמו פיקוס מפלסטיק בחדר המתנה של רופא שיניים.

"יורי! מה שלומך? מה נשמע? מה קורה אתך ועם אמנון? אימא שלו כבר עברה את הניתוח?" הוא שופע לבביות מתקתקה.

"איזה ניתוח?" אני נדהם, ומיד מצטער על הפזיזות שלי. תמיד היה לי פה גדול מידי, אף פעם לא למדתי לחשוב לפני שפציתי אותו. "מה אתה עושה פה בוני?" אני מנסה לשנות מהר נושא. 

"עזבתי את תל אביב ועכשיו אני גר אצל מקס." הוא אומר בנחת, הולך למטבח שגם הוא מבריק ונקי שלא כדרך הטבע ומתחיל לסדר את הקניות שלו בארון ובמקרר, מתנהג כאילו הוא בעלת הבית במטבח הזה שניקיתי כל כך הרבה פעמים בשביל מקס.

בוני בגילו של אמנון, צעיר ממני בחמש שנים. הוא גר אצלנו כמה זמן בקיץ שעבר כי לא הסתדר טוב עם משפחתו, מעולם לא חשבתי שיש לו משיכה לגברים מבוגרים, אבל תראו אותו עכשיו? מסתובב הלוך ושוב, מחייך, זורח מנחת, מרגיש בבית.

"מה תשתה?" הוא שואל בחביבות.

"כלום, תודה. אני צריך ללכת." אני אומר ופונה משם.

"טוב, ביי." הוא אומר בקול אגבי, ראשו תקוע במקרר, "ד"ש לאמנון."

"תודה, שלום מקס." אני מפטיר בלי להביט בו ומסתלק.

מקס משיג אותי ליד המכונית שלי, מניח יד מתנצלת על זרועי. אני מנער אותה בקוצר רוח ופותח את דלת המכונית. "אני יודע שהוא צעיר אפילו יותר ממך, אבל הוא צריך מקום לגור ואני צריך מישהו... אתה יודע."

"לא, אני לא יודע."

"הוא מטפל בי ובדירה מאוד יפה, ויש לו סבלנות אלי, הוא לא מסובך כמוך, לא רוצה לדבר, ולא מתפלסף וחופר. הוא סתם ילד נחמד שרוצה מקום לישון בו ואוהב את הזין שלי. מה עוד אני צריך?"

"אין לי מושג מקס, אבל כנראה שזה לא בן אדם מסובך כמוני."

"רצית לספר לי משהו."

"כבר לא. ביי."

אני נכנס למכונית, משתהה קצת לפני שאני מדליק את המנוע, מחכה, אולי הוא יגיד משהו נוסף, אבל הוא ממשיך לעמוד ולהביט בי בעצב קל, ואחרי שאני יוצא מהחנייה אני רואה במראה איך הוא מסתובב וחוזר לאט לבוני שבטח ייתן לו משהו טעים לאכול ולא ידבר כל כך הרבה כמוני, ולא יבלבל לו את המוח, ויהיה מאושר לקבל ממנו את הזין שלו בכל דרך שיתחשק למקס לתת לו אותו.

בדרך חזרה אני מנסה לנחש איך בוני יודע על הניתוח של אימא של אמנון, ואיזה מין ניתוח זה בכלל, ולמה הוא לא סיפר לי עליו? פעם אולי הייתי מתקשר לכל מיני אנשים, מנסה לברר פרטים, אבל אני כל כך עייף מכל הסיפור הזה, כל כך מאוכזב מעצמי ומכל האנשים שפעם ראיתי בהם חברים שאפשר להישען עליהם בעת צרה עד שאני פשוט מניח לעסק הזה שבטח יתברר בעתיד ואולי לא, למי אכפת?

מגיע הביתה, מוצא בתא הקולי של הטלפון הודעה קצרה וקרירה מאמנון –"היום אני ישן אצל הורי. נתראה מחר. ביי."

נו, טוב. מה עוד חדש?

מתקלח ונכנס למיטה בלי לבדוק את המיילים שלי ובלי לאכול קודם, אין לי תאבון. אין לי חשק לסקס, אין לי חשק לראות טלוויזיה, וגם לא לכתוב או לקרוא. אפילו לא לשמוע מוזיקה, אין לי חשק לכלום. שוכב בשקט, מביט בתקרה ובפעם הראשונה מאז מותו של טופי - כלב הלברדור האהוב שלי אני בוכה מרוב געגועים אל החבר הכי נאמן שלי שמת בחורף שעבר מסרטן.

את השבת ביליתי בניקיון ובדיבור בטלפון. כשאני עצוב ועצבני אני מנקה, כזה אני. אם הדירה שלי מאובקת ולא ממש נקייה סימן שמצב רוחי טוב והכל בסדר אם הדירה מצוחצחת ומבריקה סימן שאני אומלל.

כשאימא התקשרה עסקתי ניקוי החלונות בדירה. אצלי זה סימן בדוק למצב רוח נורא. אם אימא שלי הייתה יודעת מה אני עושה אולי היא הייתה מבינה מה מצבי ולא נוזפת בי שאני עונה לה בקיצור ולא משתף פעולה. "אתה נשמע כמו דוב זועף יורם." כעסה עלי אחרי שכל ניסיונותיה לשאול מה שלומי ומה חדש נענו בנהימות חסרות נימוס. "מה קורה לך?"

"אין לי מצב רוח לדיבורים." אמרתי, "סליחה אימא." התנצלתי וסגרתי.

עבדתי על החלונות במטבח כשמקס התקשר. גם איתו לא הייתי נחמד במיוחד, למעשה הוא זכה ממני ליחס צונן יותר מזה שהענקתי לאימא. שלא כמוה הוא היה פחות רגיש והמשיך לדבר למרות שקיבל ממני רק תשובות חד הברתיות.

"בוני יודע על הניתוח של אימא של אמנון דרך מכרה משותפת שלהם ככה שאין טעם שתכניס לך רעיונות לראש."

"אין לי שום רעיונות בראש, ולמה אתה חושב שזה מעניין אותי בכלל?" רטנתי באנטיפטיות.

"יור'ינקה..." קולו מלא רוך, קצת משועשע וקצת נוזף. "בוודאי שזה מעניין אותך, אני מכיר אותך לא מאתמול."

"אל תקרא לי ככה, שמי יורם."

"אני יודע איך קוראים לך, תפסיק להתנהג כמו נקבה."

"לך תזדיין." סגרתי לו את הטלפון בפרצוף והמשכתי לקרצף בעוז את המשקוף מנתזי שמן טיגון.

שוב טלפון, הפעם מבוני. "מה שלומך יורי?"

"בסדר, עסוק."

"אמנון בבית?"

"לא, תנסה אצל הוריו, אבל כדאי שתחכה עד שתצא השבת. הם דתיים."

"אני לא רוצה לדבר איתו אלא אתך. יש לי הרגשה שנפגעת ממני."

"אתה טועה."

"אין שום דבר ביני לבין החבר שלך."

"איזה חבר? אין לי חבר."

"נו, די. אני יודע על הניתוח הזה ממש במקרה, זה לא שהוא הלך וסיפר לי או משהו."

"מספיק כבר עם הניתוח הזה!" איבדתי את סבלנותי, "לא רוצה לשמוע עליו יותר."

"אל תכעס." התחנן בוני, "מקס ואני דואגים לך. יצאת מכאן עם מצב רוח כל כך מבואס, אתה בסדר?"

"בסדר גמור, ואני אהיה עוד יותר בסדר אם אנשים יפסיקו להפריע לי כל הזמן לנקות את הבית."

"למה אתה מנקה בשבת?"

"כי בא לי. ככה זה אצל אפיקורסים, הדתיים הולכים לבית כנסת ואנחנו מנקים את הבית. שלום בוני."

סיימתי עם החלונות, הרכבתי אותם חזרה ובדיוק כשהתחלתי לשטוף את הרצפה אמנון התקשר. "מה שלומך? מתגעגע אלי?" הוא שואל, עליז ורגוע כאילו כלום.

"לא."

"מה אתה עושה?"

"מנקה."

"אל תעבוד קשה מידי, תנוח בצהרים."

"אל תגיד לי מה לעשות."

הוא נאנח. "שמעת כבר שאימא שלי צריכה לעבור ניתוח בקרוב?"

"כן, רפואה שלמה לה."

"תודה. הייתי מספר לך קודם, אבל נלחצתי מאוד והיה לי קשה לדבר על זה. זה סתם ניתוח גינקולוגי פשוט, אבל עם הלב שלה והכל... אתה יודע איך זה אצלי."

"כן, אני יודע איך זה אצלך."

"אני אבוא בערב, אתה תהיה בבית?"

"לא. קיבלתי הזמנה לנשף ריקודים אצל מלכת בריטניה."

"אידיוט."

"מי שמדבר."

הוא צוחק צחוק רך ואינטימי שהופך את הכעס שלי לעצב ואומר שהוא מתגעגע, "גם אתה?" הוא שואל.

"לא יודע. אני אחשוב על זה."

"להתראות חמוד." הוא אומר ברגשנות לא אופיינית וסוגר לפני שאני מספיק לענות.

אני יודע שהוא יגיע בערב ואם אסכים יהיה לנו שוב כמה שעות טובות ואולי אפילו ימים ואז שוב יגיע משבר... ומי יודע, אולי עד המשבר הבא החלונות שוב יהיו מלוכלכים?

ב.    נובמבר

ירח הדבש של בוני עם מקס הסתיים די מהר. הבעיה לא הייתה בוני שהוא מותק של בחור, מלא כוונות טובות, חרוץ ונחמד, בשלן מעולה ועקרת בית בנשמה, אחד כזה שממש אוהב לנקות, לסדר ולטפל באנשים וגם מקס לא ממש אשם, האשם הוא התאריך. ככה זה אצלו בסתיו, אין לו שליטה על זה, גם אני כזה, ואני יודע שזה לא משהו שאפשר לשנות. זו לא אשמתנו, שנינו מזל עקרב, וכמה שבועות לפני היום הולדת שלנו אנחנו נעשים נרגנים ובלתי נסבלים. מצב רוחנו נעשה איום וקודר ואנחנו הופכים לטיפוסים מעצבנים ומדוכאים שמהלכים שממון על כל הסביבה. אצלי - אולי כי אני צעיר יותר ואולי כי אני לא הולך ומשתכר כשרע לי - המצב פחות גרוע, אבל מקס הופך למפגע אמיתי בשביל כל מי שחי איתו.

למזלי אמנון הוא מהטיפוסים האלו שלא כל כך מושפעים ממצבי רוח של אחרים, הוא יותר מהמשפיעים מאשר מהמושפעים ואילו בוני -מזל סרטן אם זה אומר לכם משהו - נורא רגיש לאווירה ולוקח הכול ללב, וכשמקס מסתובב בבית כמו דוב זועף ומעדיף לשתות בירה במקום לשבח את הפאי שהוא אפה, או ללגום וודקה במקום את המרק עוף שלו הוא מיד נעלב ובוכה ולוקח ללב.

"תפסיק להיות הומואית רגישה כזו." התרגזתי עליו כשהוא שוב התקשר להתלונן על מקס, "אמרתי לך שהוא תמיד כזה באוקטובר. אם יש לך יותר מידי מרק עוף בבית תביא אלינו, אנחנו כבר נחסל אותו."

"אבל בישלתי את המרק במיוחד בשבילו כי הוא מצונן."

"שום דבר לא יקל עליו עד שהוא יעבור את היום הולדת שלו." הסברתי שוב לבוני שסיפר לי בעצב שמקס רב איתו והלך לשתות באיזה מקום.

"אולי תבוא אלינו?"

"ואם מקס יבוא הביתה ולא ימצא אותי בבית?"

"אז הוא יחליף לעצמו לבד את החיתול. בחייך בוני, הוא לא ילד, הוא מסוגל לדאוג לעצמו."

"כשהוא שיכור הוא מפיל דברים ושוכח."

"כן, ככה זה אצל שיכורים. מה שהוא צריך זו בעיטה בתחת, ומה שאתה צריך זה חיבוק. בוא אלינו חמוד, אני ואמנון נפנק אותך קצת."

בוני תפס מונית והגיע עמוס בסלי אוכל שהתקבלו בברכה, ואחר כך נישאר לישון אצלנו וכן, היה סקס. היינו שלושתנו ביחד במיטה והיה טוב, אפילו טוב מאוד. הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים - פאסיבי עדין ומתוק, ומאוהב בגבר אחר - מושלם.

למחרת, כשהייתי בעבודה, מקס התקשר פתאום ושאל איפה הבחור שלו.

"איזה בחור?"

"נו, הילד."

"אתה לא זוכר איך קוראים לחבר שלך?"

"אין לי חברים."

"יש לך אותי."

"גם כן חבר." הוא אמר ברוסית, "חי עם הפרענק הזה ומזיין יחד איתו את הבחור שלי."

"מישהו צריך לדאוג לו. לפחות תגיד תודה."

"לא רוצה." נהם מקס והוסיף עוד כמה קללות מלוכלכות בגרוזינית.

"תדבר יפה מקס."

"לך קיבינימאט!" סגר לי מקס את הטלפון בפרצוף. זה לא מצא חן בעיני, ממש לא, ולכן, במקום לנסוע הביתה אחרי העבודה, קפצתי אליו. הבית אמנם היה נקי יחסית, אבל מקס נראה על הפנים – לא מגולח, מסריח, לבוש בגדים מיוזעים - ממש כמו פושע נמלט.

"אתה נראה נורא. מה קרה?"

"כאילו שאתה לא יודע."

"אתה כועס בגלל בוני? אני לא מאמין, בחייך מקס, היית גועלי כלפיו, רק רצינו לעודד אותו קצת."

"ומי יעודד אותי?" הוא שאל בזעף.

"אני. אתה יודע שאני תמיד מוכן להיות אתך."

"הפעם זה לא ילך יורינקה, אני זקן מידי לזה."

"זקן מידי למה?" אני מתעקש להעמיד פנים שאני לא מבין על מה מדובר למרות שבוני רמז בביישנות שמקס לא רוצה אותו במיטה, ובצורה מאוד אופיינית לו לקח את האשמה על עצמו.

מקס הניח יד גדולה וקשה על חלצי ומעך אתם בכוח, "זקן מידי לזה."

"שטויות מקס, אתה פשוט..."

"זקן מידי."

"מקס, בחודש הבא אתה תהיה סך הכול בן חמישים ואחת. נו, די, תפסיק לדבר שטויות."

"לך קל לדבר ילד."

"בחודש הבא אני אהיה בן עשרים ותשע. ממש לא ילד."

"לעומתי אתה עוד תינוק. אני זקן יורי, הכול כואב לי, הכול נמאס לי. קצתי בחיי."

תמיד כשהוא מבואס הוא חוזר לעברית הארכאית של ימי נעוריו, עברית שלמד לבד מספרים ישנים כשעוד גר בפטרבורג בתקופה שהיא נקראה לנינגרד.

"מקס." כרעתי על ברכי לפניו, אוחז בעדינות בפניו, הזיפים האפורים שעל לחייו דוקרים את כפות ידי. "בוא, אני ארחץ אותך ואגלח אותך. תרגיש יותר טוב אחר כך."

הוא רכן ונישק על מצחי, "אתה ילד טוב יורי."

"מקס, אני כבר לא ילד, אבל בוני עדיין כן. אתה מפחיד אותו עם המצבי רוח שלך, בגללך הוא חושב שהוא שמן ומכוער. אתה לא יכול להיות קצת יותר נחמד אליו?"

"אהה..." הוא מניד את ידו בתנועת ביטול, "שמן, מכוער, איזה שטויות הילד הזה מדבר. הוא נראה בסדר גמור, אבל זה לא הולך, אני צריך להגיד לו ללכת."

"מקס." משכתי מעליו את המכנסים והגופייה, "בבקשה, אל תעשה שטויות. הוא בחור טוב והוא מטפל בך ממש יפה. מה יש לך נגדו?"

"כלום, אבל זה לא זה, אני לא מצליח... למה אתה חושב שהוא הלך אליכם?"

החלפנו מבטים והרגשתי שאני מסמיק. טיפשי, אבל כזה אני. "הוא היה מדוכא ועצוב, ניסינו לנחם אותו קצת. זה היה סתם סקס, הוא אוהב רק אותך מקס."

"לא, הוא לא. מה יש לו לאהוב אצל זקן רגזן ועני כמוני?"

"בסדר, אז הוא אוהב את הדירה שלך. אז מה? הוא צריך מקום לגור ואתה צריך מישהו שינקה אצלך, יבשל ויחמם לך את הרגלים בחורף. מה אכפת לך שהוא גר כאן?"

"לא אכפת לי שהוא יגור אצלי, אבל... נו, די. מספיק לדבר על זה, אני מסריח, אני חייב להתקלח."

"קודם גילוח. תן לי, אני אעשה את זה."

הוא התיישב בצייתנות על שרפרף הפלסטיק האדום והניח לי לכרוע לפניו ולגלח אותו. אחר כך התפשטתי ונכנסתי איתו מתחת לטוש. חפפתי את שערו הקצוץ שפעם היה כהה וסמיך והיום הוא עדיין סמיך אבל מעט פחות וצבעו האפיר, עיסיתי את קרקפתו עם מרכך, נהנה מהתענוג שלו. אחר כך סיבנתי אותו, משפשף בהנאה את כתפיו שנשארו רחבות ושריריות, מעביר ידיים על גבו עד לישבנו שגם כיום נותר שרירי ומוצק. עד שסיימתי לשטוף מעליו את הסבון כבר הייתה לו זקפה, וגם לי.

"אני לא מבין למה עם הילד זה לא הולך ואתך מיד עומד לי." רטן בינו לבין עצמו והניח לי לתת לו יד ולקחת אותו למיטה.

העברתי ידיים על החזה הרחב והשעיר שלו, השערות שלו כבר אפורות ואני אוהב את זה. הבטתי בפניו, טובע בעיניים הכחולות אפורות שלו שאני מכיר כל כך טוב ונישקתי אותו שוב ושוב עד שהוא הדף אותי כלפי מטה והגיש לי ריבוע אלומיניום קטן ונוקשה, יודע שאני אבין בלי מילים מה הוא רוצה.

"בוא אלי, אני רוצה אותך." אמרתי לו בשקט באוזן ברוסית, נוגע בעדינות בתנוך אוזנו עם לשוני, אני יודע בדיוק איך הוא אוהב את זה.

הוא חייך, נישק אותי, דחף כרית מתחת לישבני, רכן אלי, מביט בפני במבט עצוב ורך. "לאן ברח לנו כל הזמן יורי?" שאל בפליאה.

"ששש... יש לנו עוד המון זמן. בוא הנה." התקמרתי לעברו, נפתח אליו, נהנה להרגיש אותו בתוכי. הזין שלו מילא אותי בצורה מושלמת וידיו החזקות והגדולות עברו על גופי, חמות ומחוספסות, מכאיבות לי בדיוק במידה הנכונה, לא יותר מידי ולא פחות מידי. אחר כך הוא הפך אותי על בטני, ידיו לוחצות על כתפי, גופו הגדול מועך אותי. הוא נע בתוכי בתנועות איטיות שהלכו והתגברו עד שהוא גמר בגניחה חרישית והתמוטט עלי, מתנשף.

"אל תקום, תישאר ככה." ביקשתי חרש. הוא נעתר לי ונשאר לשכב עלי, ראשו על עורפי, החזה הרחב והשעיר שלו נלחץ אל גבי. אני אוהב את זה מאוד, את התחושה הזו של גוף גדול וחם עוטף אותי ולוחץ אותי תחתיו, מועך אותי אל תוך המזרן, זה עושה לי נעים בגוף.

נמנמנו קצת, חבוקים, ואז הייתי חייב להשתין וקמתי. הוא קם גם כן וביקש שאכין לו תה ואז, סוף סוף, דיברנו קצת. הוא הבטיח לי ללכת לעשות בדיקות דם, סכרת, לחץ דם, כולסטרול, כל מה שהרופא יגיד ונשבע שלא ייקח ויאגרה בלי התייעצות עם רופא. "לדעתי אתה לא צריך כלום. רק לצאת מהמצב רוח הרע. אחרי יום ההולדת שלך תהיה בסדר."

"ממש בסדר אני כבר לא אהיה, לא בגלגול הזה." חייך מקס חיוך רוסי עצוב.

"מקס, באמת, די. כל פעם שרק תרצה אותי תגיד, אתה יודע שאני תמיד מוכן להיות אתך.

"אבל אחר כך אתה חוזר אליו."

"כן, אני..." למה הוא עושה לי את זה?

"עכשיו אתה נזכר? כשרציתי לגור אתך אמרת שאני צעיר מידי ויהודי מידי, מה קרה לך פתאום?"

"כשהייתי צעיר יותר חשבתי רק עליך, רציתי שיהיה לך טוב, אבל הזקנה היא אנוכית, מצד שני, אם היית גר איתי בטח הייתי מחפש אחרים."

אני צוחק. "קרוב לוודאי."

הטלפון מצלצל, זה בוני. הוא שואל אם הכול בסדר ואם להביא חלב. "כן, תביא. לא, לא וודקה. רק חלב, וגם פיתות. כן, בטח שאני מתגעגע אליך חמוד, להתראות."

אנחנו מחליפים מבטים, "עדיף שאני אלך."

"כן ו... אה... תבוא שוב ביום הולדת שלי?"

"איזה שאלה, בטח שכן. זה היה רק פרומו מקס."

נישקתי אותו חזק על הפה וברחתי. מעניין מתי בוני יתקשר שוב להתלונן על מקס?

ג.     משחק באש

הבוקר צלצלתי למקס לשאול מה נשמע. צלצלתי סתם ככה, כי התגעגעתי, וגם כי אני לבד כבר מאתמול. גם היום אהיה לבד מפני שאמנון שוהה ליד מיטת אימו המאושפזת בבית חולים אחרי ניתוח.

אני מנסה לתאר לעצמי איך הוא מרגיש, לשהות במחלקת נשים שכל החולות בה הן לא רק נשים אלא נשים שסובלות מכל מיני בעיות גינקולוגיות ומצטמרר. אישית הייתי מעדיף לעשות מחדש את כל המסלול של גולני מאשר להסתובב במקום כזה, אבל הוא לא כמוני, הוא באמת ילד של אימא.

מקס לא ענה לטלפון ואני המשכתי בעיסוקי הבוקר הרגילים שלי - מכין לעצמי סנדוויצ`ים מחופפים מלחמניות יבשות וגבינה מפוקפקת ושותה קפה דלוח ששכחתי להמתיק, והנה טלפון. "אתה צלצלת קודם?" שואל מקס.

"כן, אני. איפה היית?"

"התקלחתי ולא הספקתי להגיע לטלפון."

"ולמה בוני לא ענה?"

"הוא לא ישן הלילה בבית. אגב, החלטנו להיות רק שותפים לדירה וזהו. כבר שבוע שהוא ישן בחדר השני."

"בתנאי שהוא מגיע בכלל הביתה." אני מעיר בחמצמצות.

"כן."

"וכמה הוא משלם לך?"

"הוא מנקה, עושה קניות, סידורים, זה השכר דירה שלו."

"אבל הוא לא שם, אז איך הוא מנקה?"

"הוא מגיע מספיק פעמים. די יורי, אל תציק."

"אתה בסדר?" אני שואל כי קולו נשמע לי מוזר - מאומץ, קצת שברירי, לא כתמול שלשום.

"אני בסדר גמור." הוא אומר בתוקף, "ואם לא תצא עכשיו תאחר לעבודה."

אני מעיף מבט בשעון ומגלה שהוא צודק, "טוב, אז ביי." אני משיב וסוגר, מוטרד.

בעבודה שוב דחו את הבדיקה של משרד הבריאות, הבוס לחוץ ורגזן כהרגלו, ואני מתרוצץ כמו עכבר למעלה ולמטה, מטפל בבת אחת במאה עניינים, בקיצור, עוד אחד מהימים האלו שאתה מעדיף לשכוח שהתקיימו.

לקראת סוף היום מקס שוב מתקשר ושואל אם אני יכול לעבוד דרכו ולהביא חלב ואולי גם לחם, ושוב אני חש במעין שבריריות סדוקה מבצבצת מתחת לבס הרועם שלו.

"מה קרה?" אני נבהל, "אתה בסדר?"

"למה אתה שואל את זה כל הזמן?" הוא מתרגז.

"כי... לא יודע. סתם. אני מיד מגיע. להביא עוד משהו? ירקות, פירות, גבינות?"

"מה שתרצה. לא חשוב." הוא עונה וסוגר.

אני מגיע אליו עמוס בקניות ומגלה אותו שוכב במיטה בתחתוניו בלבד, רגל אחת מוגבהת על כרית, ברכו חבולה ובמצחו שריטה טרייה.

"מה קרה, הלכת מכות?"

"באמת יורי, שאני אלך מכות בגילי? מה עובר עליך? סתם נפלתי."

"מתי? איפה?"

"הבוקר, במקלחת. כשהתקשרת בדיוק התקלחתי, רצתי לטלפון ונפלתי. קיבלתי מכה ברגל מהכיור ודפקתי את המצח באסלה."

התיאור היבש והתמציתי הזה מכווץ את ליבי מבהלה וכאב. "אוי! אני כל כך מצטער!" אני מנסה לבטא במילים את הצער והבהלה שאני חש. "לא הייתי צריך להתקשר כל כך מוקדם, לא חשבתי ש... כואב לך נורא?"

מפעמת בי תחושת אשמה חסרת הגיון, הרגשה שהייתי צריך להיות איתו כשזה קרה, אף בן אדם לא צריך ליפול באמבטיה כשהוא לבד בבית, בטח לא מישהו שאני אוהב כל כך. "נו, די." הוא הודף אותי מעליו, "תפסיק להיות לחוץ כזה."

"אני לא לחוץ, אני פשוט..." מחוסר מילים לבטא את רגשותיי אני מסתפק בנשיקה על פיו והולך לסדר את הקניות.

הוא מסרב לארוחת צהרים, אבל נעתר ללחמנייה ולתה, ומספר לי שהלך לעבודה כרגיל, אבל בהמשך היום החל לסבול מכאבים ולכן החליט לחזור הביתה אחרי העבודה בלי לערוך קניות. "אני יכול להישאר לישון אצלך היום?"

"בשום פנים ואופן לא. אני לא צריך את הפרענק המשוגע שלך על הראש."

"הוא אצל אימא שלו. היא עברה ניתוח והוא נמצא איתה בבית חולים."

"איזה ניתוח?"

"לא יודע בדיוק. משהו גינקולוגי."

"אז הוא יושב איתה שם במחלקת נשים." מעווה מקס את פניו.

"לאמנון לא אכפת, הוא מסתדר טוב עם נשים." אני עונה ומתפעל בשקט ביני לבין עצמי איך הראש שלנו עובד בדיוק באותה צורה, ושוב מנשק אותו, מניח את ראשי על כתפו, נושם את עורו, מעביר את ידי על תלתלי השער המאפירים שעל חזהו.

"למה הוא צריך להיות איתה? למה אחת הבנות שלה לא יושבת שם?"

"לא יודע. ככה זה אצלם. האחיות שלו מטפלות באבא והוא באימא. אתה לא חושב שאחרי שחטפת מכה בראש עדיף שאני אשאר איתך הלילה, רק ליתר בטחון?"

הוא צוחק. "אני בסדר, למה שלא תודה שאתה לא רוצה להישאר לבד בבית?"

"עלית עלי." אני צוחק וממשיך ללטף אותו.

"יורינקה..." הוא מוחה, לוכד את פרק ידי בכפו הגדולה, "מה אתה עושה?"

"מה אתה חושב?"

"שאתה משחק באש."

"אני אוהב לשחק איתך באש." אני אומר ומניח את שפתי על כיפת הזין שלו, מעביר עליה לשון, מלטף את החלק הפנימי של ירכיו ואחר כך את אשכיו. הוא מתמסר לי בשתיקה וכשאני שואל על קונדום הוא מניד את ידו בתנועת ביטול, "עזוב את זה, לא חשוב."

"אבל מקס... זה כן חשוב."

"כן, אני יודע. עוד מעט, אל תפסיק."

אני ממשיך, מכניס אותו לפי, מרגיש איך הוא גדל ומתקשה לאט לאט, מתענג על עוביו, טעמו, ריחו המוכר כל כך. "בוא הנה." הוא מורה לי, הופך אותי על צידי, ידו על הזין הזקוף שלי. הוא מתחכך בי, מועך אותי תחתיו, אבל לא חודר לתוכי.

"בוא, בבקשה." אני מתחנן.

"לא יכול. אין לי קונדום, ולך?"

"קיבינימאט, לא! איך זה שאין לך?"

"אין. עם בוני אני כבר לא מזדיין ולא ידעתי שתגיע."

"אבל בטח יש אחרים."

"לא, רק אתה." הוא לוחש לעורפי, ואחר כך מצווה עלי לשתוק, עולה עלי, דוחק אותי למזרן, מעביר את הזין שלו הלוך ושוב בין עגבותיי. יד אחת שלו, חזקה וחכמה על אברי, והשנייה מועכת את כתפי. "עכשיו." הוא מורה לי ושנינו גומרים יחד בתיאום שבא אחרי שנים של ניסיון וצונחים, מתנשמים, זה לצד זה.

"אתה יודע שזה די מסוכן, מה שעשית?" אני נזכר לנזוף בו.

הוא מגחך. "שטויות."

"מקס, זה לא מצחיק. מתי נבדקת?"

"אף פעם."

"אבל... אבל..."

"כן. אני יודע."

"אתה חייב להיבדק."

"בשביל מה?"

"כדי לדעת."

"שטויות ילד, לך לישון."

"אבל מקס..."

"די, יורינקה. לילה טוב, ואז הנייד שלי מצלצל וזה אמנון. אני יוצא מחדר השינה ומשוחח איתו במקלחת תוך שאני מנגב מעלי את זרעו של גבר שהוא לא הוא.

"אני ישן הלילה אצל מקס נוני. הוא החליק ונפל במקלחת וחטף מכה בראש. הוא בסדר, אבל אני חושב שעדיף שאני אשמור עליו הלילה, רק ליתר בטחון."

"כן, אתה צודק. עדיף שתישאר איתו. הוא בסדר, אתה בטוח?"

"כן, די בטוח." אני לא יכול לעצור צחקוק חרישי שמבעבע מתוכי במפתיע. 

"אני מבין." הוא אומר ביובש.

"מה שלום אימא שלך?"

"בסדר. כואב לה, אבל הניתוח עבר בסדר." 

"מתי תחזור הביתה?"

"לא יודע." הוא מטיח בי בזעף.

"נו, די נוני. אני מתגעגע אליך."

"כן, בטח."

"באמת שכן. תהיה בבית בסוף השבוע?"

"אולי."

"אני מקווה שכן חמוד, אתה חסר לי."

"יש לך אותו."

"אל תהיה כזה. להתראות חמוד, לילה טוב."

"לילה טוב יורי."

אני חוזר לחדר השינה. מקס כבר ישן, פניו מופנות אל הדלת כאילו הוא ממתין לי. אני נשכב לצידו, נדחק אל גופו הגדול והחם ונרדם.

ד. יהיה טוב

אמנון הגיע הביתה למחרת, מפקיד את אימו לטיפולם של אביו ואחיותיו, ומיד התחיל לריב איתי. בתגובה לאיזו הערה תמימה שלי הוא החליט להיעלב ופשוט הפסיק לדבר איתי. כמה שניסיתי לשכנע אותו להפסיק להתנהג כמו ילד ולשוחח איתי הוא התמיד בשתיקתו.

לא יודע למה ההערה שלי שהרעש המעצבן שעושה הנייד שלו מפריע את מנוחת השכנים ברדיוס של קילומטר והשאלה הפשוטה שלי אם לא הגיע הזמן שיכבה הכול וילך לישון הרגיזה אותו כל כך?

ישנתי לבד כי הוא הלך לישון בחדר האורחים, ורק למחרת בבוקר הוא חזר לשוחח איתי, וגם רק כדי להגיד שאני גס רוח, מדבר לא יפה, מעליב ומרגיז.

למרות שחשבתי שהוא מגזים התנצלתי מקרב לב – בבקרים יש לי תמיד מצב רוח טוב ואני שופע נדיבות חביבה כלפי כל אחי בני האדם – והמשכתי לנקות את התריסים, עבודה שדחיתי שוב ושוב ושוב עד שכלו כל הקיצין.

הוא נסע להוריו ואני השתקעתי במשימת הניקיון עד שבצהרים התעייפתי והלכתי לישון. בערב התקשר מקס וסיפר לי שבוני מארגן מסיבה.

"איפה? בדירה שלך?"

"זו הדירה של שנינו עכשיו." הזכיר לי מקס.

"איזו מין מסיבה זו?" שאלתי בחשדנות.

"מסיבה של צעירים." אמר מקס בעצב, "הרבה שתייה ומוזיקה חזקה. בא לך ללכת?"

"ממש לא." נחרדתי, "החברים של בוני הם ילדים. מה לי ולהם? וחוץ מזה אני שונא את הרעש הזה של הטרנס שהם אוהבים."

"אין מה לעשות." סח מקס נוגות, "זה מה שהצעירים היום רוצים לשמוע."

"מקס, אולי תבוא אלי עד שהכול ייגמר?"

"ומה הפרענק יגיד?"

"למי אכפת? הוא בכלל לא פה. נו, בוא."

הוא עלה על האופנוע שלו ובא וכשאמנון נכנס הביתה – תמיד הוא מתפרץ פנימה בלי לדפוק קודם בדלת - הוא מצא אותנו רובצים על הספה ובוהים בטלוויזיה.

אני מניח שאם ראשי לא היה נשען על ברכיו של מקס שעיסה בהיסח הדעת את עורפי הוא היה מקבל את מקס בסבר פנים יפות כמו שהוא עושה תמיד, אבל הוא היה נרגז, כמו תמיד אחרי בילוי ממושך מידי עם משפחתו, והמראה שנגלה לעיניו היה הקש ששבר את גב הגמל.

"אני מקווה שלא הפרעתי לכם בשום דבר." התיז וזרק את התיק שלו על הרצפה למרות שהוא יודע שאני שונא את זה והסתלק לחדר השינה.

"נוני, באמת..." הלכתי אחריו.

פרצה מריבה עזה. "אני יודע שאתה מזדיין איתו מאחורי הגב שלי!" צעק אמנון, "אבל לפחות תעשו את זה בדירה שלו, לא פה."

"לא עשינו כלום אמנון, אתה סתם מתרגז."

"עדיף שאני אלך." נעמד מקס בפתח חדר השינה, "יורי, איפה המפתחות שלי?"

"לא. אל תלך. מה תעשה שם עם כל הבלגן הזה של המסיבה. תישאר פה, אמנון יירגע עוד מעט."

"אני לא אירגע." התרתח אמנון ופנה אל מקס, "אתה הבטחת לי מקס, אמרת שאתה יודע שהוא צעיר מידי בשבילך ושזו פאדיחה בשביל בן אדם בגילך להסתובב עם ילד בגילו."

במקום להעמיד אותו במקום מקס שתק, נראה נבוך ואשם, מחזה נדיר ביותר.

"אנחנו רק ידידים אמנון." הוכחתי אותו, "ואין לך זכות לדבר בטון כזה עם החברים שלי."

"תגיד לי רק דבר אחד, הזדיינתם או לא? רק תגיד את האמת." התעלם אמנון מנאום התוכחה שלי.

החלפתי מבט עם מקס ושנינו שתקנו, מניחים לו להבין את התשובה לבד.

"זין אתכם!" התפרץ אמנון והתנפל עלי. הוא בחור רזה ולא גבוה, אבל חזק ואנרגטי וכשהוא כועס הוא פשוט פרא אדם. למזלי מקס חש לעזרתי ויחד השתלטנו עליו והשכבנו אותו במיטה, כל אחד אוחז בו מצד אחר.

"זו לא חוכמה, שניים על אחד." הוא צעק. ראיתי כמה מושפל הוא חש ואיך הוא מתאפק לא לבכות והלב שלי יצא אליו.

"תעזוב אותו מקס." אמרתי, "הוא כבר נרגע. נכון שנרגעת נוני?"

"אמנון." אמר מקס והוריד מעליו את הידיים, "בבקשה, אל תכעס. אתה יודע שאיתי זה סתם זיונים. הוא אוהב רק אותך."

"לא נכון. אותך הוא אוהב יותר." אמר אמנון בעצב, הפסיק להתאפק והתחיל לילל, וכרגיל כשהוא נעשה כזה עצוב ובוכה אני חייב לחבק ולנחם אותו.

"איזה הומואים!" פלט מקס בבוז כל כך רוסי עד שלא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק.

"אני אוהב את שניכם." אמרתי, "מה אני יכול לעשות? אני לא יכול לוותר על אף אחד מכם."

"אתה לא צריך לוותר. מה רע בסידור שיש לנו?" ליטף מקס באצבעו את לחיו הרטובה והשחומה של אמנון ואחר כך שם את האצבע הלחה בפיו.

"איזה סידור יש לכם?" התנער אמנון והתיישב ביני לבין מקס.

"תראה, זה לא ממש סידור, זה יותר כזה... מידי פעם אני קופץ אליו... למה? אתה לא מזיין מהצד? ועוד בחורות."

"לא, כבר כמעט שלא, ובטח שלא בחורות." עלה בלחייו של אמנון סומק ארגמני כהה ויפיפה שתמיד מדליק אותי, "כל כמה זמן זה מידי פעם?" חקר אותנו.

"תלוי. לפעמים פעם בחודש, לפעמים פחות, לפעמים יותר, תלוי."

"תלוי במה?"

"במי שאני חי איתו באותו זמן." הסביר מקס, "תראה ילד, אני עוד מעט בן חמישים ואחת, בגילי לא עושים את זה שלוש פעמים ביום, וגם לא שלוש פעמים בשבוע. חוץ מזה לא בכל פגישה יש סקס, לפעמים אנחנו סתם..."

"מה סתם?"

"סתם יושבים ומדברים. שותים תה, משחקים שח. למה? אתה לא הולך סתם לחברים לבקר."

"זה לא אותו דבר." מחה אמנון.

"כי כל החברים שלך סטרייטים."

"אני לא אוהב שאתה מזדיין עם אחרים יורי." הזעיף אמנון לעברי פרצוף.

"אבל מקס הוא לא אחרים, הוא מקס."

"אתה יכול להסביר לי מה כל כך מיוחד בו? למה דווקא הוא? מילא אם זה היה איזה כוסון מדהים שאתה לא יכול להתאפק, אבל מה יש לך מדוב רוסי שיכול להיות אבא שלך?"

"כן, יורי. מה יש לך ממני? יש לך את החבר המדהים שלך, אני סתם דוב רוסי שיכול להיות אבא שלך." גיחך מקס.

"בואו נשב, נשתה קצת קפה, נאכל עוגיות ואני אסביר לכם."

"איזה עוגיות? אין לנו כלום, רק שאריות של עוגת הבית." נזכר אמנון.

"יש חומיות במקפיא." גיליתי לו. חומיות במקפיא זה הקוד שלנו לעוגיות בראוניז מתובלות בחשיש שאני אוכל כשאני רוצה טיפה להתמסטל כי אני, לא עלינו, לא יודע לשתות ולא לעשן. למה במקפיא?  כדי שהן לא יתקלקלו וכדי שאף אחד לא יאכל אותן בטעות.

מקס חייך ושאל אם אפשר, במקום זה, לשתות קצת וודקה, ואמנון אמר שהוא מעדיף לעשן ג'וינט ולשתות בירה. בסופו של דבר כל אחד קיבל מה שהוא רצה ואחרי שגמרתי לשטוף את העוגייה השנייה עם נס קפה הייתי מספיק משוחרר ומסטול כדי לקחת את שניהם למיטה ולהסביר לאמנון מה בדיוק אני מוצא דווקא בדוב הרוסי הזה.

אחת הסיבות לכך שאני לא מרבה לצרוך חשיש היא ההשפעה המוזרה שיש לו על הזיכרון שלי. אני לא אוהב לקום בבוקר ולא לזכור מה עשיתי בלילה, או גרוע מכך, לזכור רק קטעים מפה ומשם בלי רצף כרונולוגי. זה מטריף אותי, מערער את תחושת המציאות שלי, גורם לי להרגיש חסר שליטה, ואין דבר שאני פוחד ממנו יותר מאשר לאבד שליטה. מודה, אני פריק של שליטה, אבל בלי להתמסטל מעט אין מצב שאני אצליח לתפקד במיטה עם שני גברים כמו אמנון ומקס.

הם חשובים ומשמעותיים בשבילי יותר מידי, כל אחד בדרכו שלו, אבל אלוהים אדירים כמה שהם שונים זה מזה, פשוט לא להאמין - מקס גדול, רחב ושעיר, עורו בהיר, עיניו כחולות וקרות וידיו גדולות וחמות ומחוספסות, ואילו אמנון דק, כהה וחלק לגמרי, עיניו זפת רותחת וידיו דקות וקרירות. האחד איטי, רגוע וממעט בדברים, והשני מהיר וזריז, יורה צרורות של מילים ברצף.

למרות שמקס מבוגר ממני ביותר מעשרים שנה ונוני צעיר ממני בחמש שנים שניהם, כל אחד בדרכו, לימדו אותי הרבה, ואני חושב שאני מיטיב להכיר אותם, את החולשות והיתרונות, ובכל זאת הם מצליחים להפתיע אותי כל פעם מחדש.

מה בכל זאת משותף לשניהם חוץ מזה שהם גברים שמעדיפים גברים? כלום, חוץ מזה ששניהם אוהבים אותי ואני אוהב מאוד את שניהם, ולא מסוגל לוותר על אף אחד מהם. עד אתמול מעולם לא עלה בדעתי להיכנס עם שניהם למיטה. אני בכלל לא כל כך מת על הקטע הזה של שלישיות, למה זה קרה דווקא אתמול? לא יודע, זה פשוט קרה ודי.

אולי כי פשוט הגיע הזמן שזה יקרה? את כל המחשבות הללו חשבתי לעצמי בשקט כשהתעוררתי בבוקר שאחרי עם ראש הומה מזיכרונות מבולבלים על שלשתינו יחד, ומצאתי את עצמי במיטה רק עם אמנון. הוא שכב על צידו מקופל כעובר, גבו אלי, ישבנו לחוץ אל ירכי. כשמשכתי אותו לכפיות גנח במחאה, אבל התרווח בתוך החיבוק שלי ושילב את רגליו ברגלי.

"עוד לילה, תן לישון." גנח כשנישקתי את עורפו. הנחתי לו לישון ושכבתי בשקט, חושב על מה שקרה בלילה, מנסה לחבר הכול לרצף אחד מסודר ולא מצליח. אולי מקס יסביר לי מה בדיוק קרה? איפה הוא בכלל הדוב הרוסי הזה? התגנבתי מהמיטה למטבח ומצאתי אותו שם, אוכל לחמנייה ושותה קפה.

"מאוד נחמד פה אצלכם." שח לי בחביבות, "הנוף יפה והאוויר מצוין, תקשיב, תקשיב איזה שקט." קרן לעברי, "פשוט גן עדן פה. רוצה לחמנייה?"

פתאום נעשיתי רעב כמו זאב. "כן, תודה, וגם קפה. אני מת מרעב."

"לא פלא, אחרי מה שהיה פה בלילה."

"כן, באמת לא פלא." הסכמתי בתקווה שזה יעזור לי להיזכר. תקוותי נכזבה, "תגיד מקס, מה בדיוק היה פה בלילה."

"היה סקס. מה, אתה לא זוכר?"

"כן, אבל... אהה... זוכר, אבל לא בדיוק."

"זוכר או לא?"

"קשה להסביר. אני זוכר אבל רק חלקים. נהיה לי בלאגן בראש מהסוטול."

מקס הצטחק ונתן לי כוס קפה. "אתה לא זוכר שאמרת שאתה רוצה שאני אראה לאמנון מה בדיוק אני עושה אתך כדי שהוא יבין ויפסיק לקנא?"

"אני אמרתי את זה?"

"כן, אתה."

"ואמנון הסכים?"

"לא כל כך, אבל אתה אמרת שזה בסדר, הוא רוצה, אבל לא מוכן להודות בזה."

"זה מה שאמרתי? ומה עשיתי אחר כך?"

"החזקת אותו ואמרת לי שזה בסדר, הוא אוהב את זה ככה."

"מה, בכוח?" הזדעזעתי.

"כן, אבל הוא באמת אהב את זה." הרגיע מקס.

"אהב את מה מקס? מה עשית לו?"

"עשיתי לו מה שאמרת לי לעשות."

"מה, זיינת אותו?"

"כן." מקס מחייך, "צדקת, יש לו באמת תחת מדהים."

ראשי מתחיל להלום מכאב ואני תומך אותו בכפות ידי. "הכאבת לו מקס?"

"רק טיפה, ממש קצת. הוא הרבה יותר עדין ממך יורינקה, לא רציתי להשאיר עליו סימנים."

"אני זוכר שמצצתי לו עד שהוא גמר לי בפה וכעסתי עליו כשהוא רצה להוריד את הקונדום."

"כן, נכון. מדהים שאתה לא שוכח להשתמש בקונדום אפילו כשאתה מסטול מהתחת."

"ומה קרה אחר כך מקס?"

"הילד גמר ונרדם ואנחנו הלכנו למקלחת ושם... נו, אם אתה לא זוכר אז יותר טוב ככה." כבש מקס את פניו בכוס הקפה שלו. פתאום הכול חזר אלי, המקלחת המהבילה, ידי המקציפות בועות סבון על עורו ואיך הוא הסתובב פתאום בגבו אלי, נשען על הקיר ואמר, "ועכשיו אתה." אני מכיר אותו שנים רבות כל כך וזו פעם ראשונה שעשינו את זה ככה, פחדתי קצת, אבל עשיתי כדבריו והייתי איטי ועדין וזהיר בדיוק כמו שהוא היה איתי בפעם הראשונה. זה היה כל כך טוב, הצלחתי להחזיק מעמד ולגמור אחריו ואחר כך חיבקתי אותו והתנשקנו.

"אתה זוכר שאמרת לי תודה?"

"לא. זה מה שאמרתי? באמת?"

"כן, ואחר כך התחלת לספר לי בדיחה על דוב רוסי, פולנייה מסטולית ועיראקית משוגעת שנכנסים יחד למיטה, אבל צחקת כל כך עד שלא הצלחת להגיע לסוף הבדיחה."

"אין לה סוף. זו הפואנטה."

"בכל זאת זה הצחיק אותך נורא. אתה ממש חמוד כשאתה מסטול, אתה נעשה ילדון טיפשון, אבל חמוד, ופתאום היית מאוד עייף ורצית שאני אבוא לישון אתכם, אבל לא הסכמתי, אני אוהב לישון לבד, אז סידרת לי את המיטה בחדר האורחים שלכם."

"ישנת טוב?"

"מצוין. כל כך נעים ושקט פה, והריח הזה של האורנים... ממש כמו באירופה."

"למה שלא תבוא לגור פה?"

הוא מחייך. "יורינקה, מאוד יפה מצידך אבל אני לא טוב בקטע הזה של לגור עם מישהו, אני צריך את הפינה הפרטית שלי, אבל אני חושב שאני לא אחתום חוזה לשנה הבאה בדירה שלי, אני אחפש משהו אחר במקום שקט יותר."

"יש דירה להשכרה בכניסה לידנו." אמר אמנון שצץ פתאום במטבח, יחף ולבוש רק תחתונים. "בוקר טוב מקס." הניח את ידו השחומה על עורפו של מקס, נישק את לחיו והשתלט תוך כדי כך על הלחמנייה שלו.

"אני מת מרעב." הודיע לנו, התיישב מולי, הניח את כפות רגליו הקרות על רגלי וחייך אלי. מקס נתן לו עוד לחמנייה וכוס קפה ושלשתינו ישבנו בשתיקה נעימה, שותים ואוכלים, מקשיבים לציוץ הציפורים, מריחים את ריח האורנים, נהנים מהשבת הראשונה שלנו יחד.

בערב נצלצל לבעל הבית של הדירה בכניסה ממול ונראה אם יש מצב, ואם זו לא תהיה הדירה הזו אז יש עוד דירות בסביבה. יהיה טוב!