הכל סיפורים

3. תל הביב
ואז כשישבנו זה מול זה לארוחת ערב צץ במוחי רעיון נהדר – הוא צריך לעזוב הכל וללכת מפה, להסתלק מהדירה הזו שכל חפץ בה מזכיר לו שוב ושוב את נועם הבוגד ולצאת לחופש.
"למה שלא תצא מפה לכמה זמן?" הצעתי לו, "קח לך חופש ותסתלק."
"להסתלק?" נדהם נתן, "לאן?"
"אלי. בוא תגור אצלי כמה זמן, תראה את תל אביב, תנשום אוויר שונה, תחייה קצת לשם שינוי." פיתיתי אותו בחלקת לשוני.
הוא ניסה להתנגד, אמר שהוא לא אוהב את תל אביב, שחי בה פעם ולא נהנה מהעיר ללא הפסקה, ומה יהיה עם העבודה שלו?
"תיקח חופש." פסקתי, "הרי בעצמך אמרת שהמצב קשה בזמן האחרון ואין הרבה עבודה. למה שלא תעשה פסק זמן ותתאוורר קצת?"
למרות התנגדותו המוזרה לתל אביב ראיתי איך לאט לאט הרעיון שלי קונה לו שביתה במוחו.
אחרי שאכלנו ושטפנו יחד כלים הלכנו לטיול קטן בשכונה שנראתה בדיוק כפי שהוא תיאר אותה – מקום קטן וצנוע בקצה הקריה, נשקף לעבר בתי הקיבוץ שממול, הרבה ילדים, מעט מכוניות, אנשים ידידותיים ומסבירי פנים – בדיוק ההפך מתל אביב האהובה שלי.
עצרנו להגיד שלום לזוג חברים וותיקים שלו שתמכו מאוד ברעיון שלי ומיד התנדבו לטפל בחתול ובגינה שלו. כשנפרדנו מהם הם לחצו בחום את ידי ונישקו את לחייו של נתן.
עד שהתארגנו לשינה החליט נתן לקבל את הצעתי ולבוא איתי לתל אביב מיד אחרי שיודיע בעבודה שהוא לוקח כמה חודשי חופש.
הוא שאל אם אני רוצה לישון על הספה או לישון יחד אתו במיטה ומובן שהעדפתי לשכב לידו במיטה הזוגית, ואז, אחרי שהאורות כבו ושנינו שכבנו זה לצד זה מכורבלים איש בשמיכתו הוא גילה לי למה התנהג נועם בנבזות כזאת ושלח לו הזמנה לחתונתו.
"זו הייתה אשמתי, פשוט לא האמנתי לו כשהוא סיפר לי שהוא וירדן נעשו זוג ושהם עומדים להתחתן כי היא בהריון. צעקתי עליו שיפסיק עם הבדיחות האידיוטיות שלו ולכן הוא שלח לי את ההזמנה עם מכתב התנצלות וביקש סליחה, ורמז שבהמשך, אם אני ארצה... הוא..." נתן השתתק ומשך את השמיכה על ראשו.
"מה בהמשך, מה יקרה אם תרצה?" האצתי בו.
"אם אני ארצה אז נוכל להמשיך להיות מידי פעם יחד." לחש נתן באומללות.
"בשום פנים ואופן לא!" התפרצתי, "אני מקווה שאמרת לו שילך לעזאזל! איזה חוצפן! שייחנק עם ההצעות שלו."
"כן, אמרתי לו שלא מקובל עלי, אבל כיום מי שמאושר ועומד להיות אבא ובעל משפחה זה הוא ואני זה שנחנק." סיכם נתן בעצב.
שתקנו זמן מה וכמעט שנרדמתי כשהוא הוסיף חרש, "תודה שעצרת אותי בזמן שלומי, כמעט ש... הייתי די קרוב ל... אתה יודע."
"כן, אני יודע, זה בסדר." גמגמתי, מרגיש איך כל גופי מסמיק מרוב מבוכה. ברור שהרגע לספר על הסיבה האמיתית לאיפוק שלי חלף ולא ישוב עוד.
עכשיו הוא בטוח שהפסקתי אותו כי אני בחור טוב ועדין נפש עם עקרונות ברזל ואני לא יכול לספר לו את האמת המביכה.
לא נורא אמרתי לעצמי, מה זה משנה בעצם, הרי אני כן בחור טוב בסך הכל, ומה שהוא לא ידע לא יזיק לו, ובכל זאת לא הפסקתי להתבייש.
למחרת בבוקר, מיד אחרי שאכלנו ארוחת בוקר קלה, התקשר נתן לעבודה, דיבר עם מי שדיבר וקיבל בלי שום בעיות חופש, בתנאי שאם יהיה פתאום לחץ בעבודה הוא ישוב מיד למפעל.
לפני שיצאנו הוא נפרד בחיבוק חם מהבן של השכנה החד הורית שלו שהבטיח לטפל בגינה. נתן רצה לנשק על לחיו לפרידה, אבל הנער המתבגר הסמיק ומחה שהוא כבר לא תינוק. נתן ויתר בחיוך והם לחצו ידיים, ואז כשנתן פנה להיכנס למכונית נמלך הילד בדעתו, זינק לזרועותיו ונישק אותו.
נתן צחק והחזיר לו נשיקה וחיבוק חם וכל הדרך מחיפה עד לכביש המהיר לתל אביב סיפר לי את שבחיו של הילד שעמד לחגוג בקרוב את בר המצווה שלו.
"הוא ההזדמנות היחידה שתהיה לי להיות קצת אבא." אמר ברגשנות, ואחר כך צחק מעצמו, אבל ידעתי שהוא אוהב את הנער כאילו היה עצמו ובשרו, והילד רואה בנתן תחליף לאב ופונה אליו בכל פעם שהוא זקוק לעצה או לאוזן קשבת.
ככל שהתרחקנו מחיפה הלכו פניו של נתן והתקדרו. בק"מ הראשונים הוא עוד דיבר והסביר לי למה הבוס נתן לו חופש בקלות כה רבה - המצב קשה, במפעל יש הרבה פחות הזמנות, והבוס שוקל להעביר את העובדים לארבע ימי עבודה בשבוע כדי שלא יאלץ לפטר איש.
כשהגענו לאנדרטה מול קיבוץ החותרים - זו הכסופה שנראית כמו עב"מ - הוא הפסיק בכלל לדבר והתכווץ במושבו, לוטש מבטים מתוחים הישר לפנים.
חשבתי בהתחלה שהוא עצבני בגלל מצבו הקשה של המשק בישראל ושל המפעל, אבל לאט לאט הבנתי שזה יותר מכך.
הוא התנשם בכבדות, נע בחוסר שקט בכסא, משך בחגורה כאילו היא מכאיבה לו, ונראה מבוהל וחרד.
ליד מחלף נתניה הוא הניח יד על זרועי ושאל אם אכפת לי שנכנס לנתניה ונטייל שם קצת.
"שמעתי שיש שם גן יפה מאוד ממש מעל הים." ניסה לחייך.
החיוך שלו נראה מזויף ואומלל כל כך עד שלא ניסיתי אפילו לשאול מה הבעיה. היה לי ברור שהוא זקוק למנוחה ובלי ויכוחים נכנסתי לנתניה, חציתי לאיטי את רחוב הרצל עד שהגעתי למזרקה הגדולה, שם פניתי הצידה ומצאתי מקום חניה דחוק בין שני בתי מלון.
הלכנו ברגל לגן המלך שלמה ומצאנו מקום ישיבה נחמד על ספסל שהשקיף אל הים ההומה מתחתנו.
לרווחתי נתן נרגע מעט ושוב נראה שליו כמקודם. אולי הוא סתם הרגיש לא טוב חשבתי לתומי, אולי חש בחילה, או שיש לו וירוס, אבל למה הוא לא אמר כלום?
"אתה בטח מתפלא מה עובר עלי." העיר נתן ונשען לאחור על מושב העץ של הספסל.
"כן, קצת. חשבתי שאולי אתה חולה או משהו."
"אם אפשר לקרוא להתקף חרדה מחלה אז אני חולה. בפעם הקודמת חטפתי את זה עוד ביציאה מחיפה וירדתי כבר בחוף דדו." הצטחק נתן, "הים מרגיע אותי משום מה," הוסיף, "אולי בגלל שגדלתי בק. ים ממש על החוף, סיפרתי לך איך כל חלקי המתכת בגן השעשועים היו מחלידים תוך כמה חודשים, ואיך לא הצלחנו לגדל שום דבר בגינה חוץ מאשלים ופרחי נר הלילה?"
"והרדופים," הזכרתי לו, "סיפרת שגם הרדופים החזיקו מעמד לא רע ליד הים."
"כן, גם הרדופים." נאנח נתן ובהה נכחו בשתיקה כאילו נשכחתי מליבו.
"אז מה יש בתל אביב שכל כך מפחיד אותך נתן? הים בקרית ים ובנתניה הוא אותו הים של תל אביב."
נתן חייך, "אני יודע שלומי, זו לא העיר, אלו התל אביבים שמפחידים אותי."
"בחייך, רוב התל אביבים הם מהגרים מירושלים, פליטים מהקריות, או חבר'ה שברחו מאיזה מושב בגליל, או קיבוץ בנגב. הם עושים המון רוח, אבל רק מעטים מאוד מכל הפוזאיסטים האלו הם תל אביביים מקוריים."
נתן צחק שוב ואחז בכף ידי. "אתה חבר טוב שלומי," אמר בחמימות, "אתה ממש מתוק, בוא נעשה הסכם, אני אראה לך את שלי אם אתה תראה לי את שלך."
"מה?" לא הבנתי, "מה להראות לך?"
"את הסוד שלך, למה באמת לא עשינו סקס אתמול. זה בגלל הצלקת או בגלל שיש לי פרצוף מעוות?"
"נתן!" התפרצתי בזעף, "אל תדבר שטויות, אין לך פרצוף מעוות, והצלקת שלך היא... היא סקסית."
"גם נועם תמיד אמר שהצלקת שלי סקסית." נזכר נתן בתוגה, "אז למה לא רצית אותי אתמול?" חזר לחקור אותי.
"אני פשוט... זה... זה לא אתה, זה אני."
נתן הרים את גבותיו בלעג. "סחטיין על התירוץ המקורי שלומי." אמר בעוקצנות.
ברור היה שהוא לא האמין לי ומשום מה זה הרגיז אותי נורא ואפילו פגע ברגשותיי. במקום להסתבך בדיבורים שלפתי מתיקי את שפופרת המשחה שנתן לי ד"ר גולד והראיתי לו אותה.
הוא כיווץ את מצחו מול האותיות הקטנות ואחר כך שלף משקפיים נטולי מסגרת שגרמו לפניו להראות סקסיות עוד יותר, והרכיב אותן. "לא מבין," אמר אחרי שקרא את שם המשחה, "אתה חולה במשהו, מה הבעיה?"
"יש לי פיסורה." אמרתי בלחש, והרגשתי שאני מסמיק במבוכה
"מה אמרת? מה יש לך?" לא הבין נתן.
"פיסורה, פיסורה!" עכשיו כבר כמעט צעקתי ושתי יוני בר שנבהלו מקולי התעופפו להן בחרדה מעל השביל עליו הידסו עד כה בנחת.
"מה זה בשם אלוהים פיסורה?" נבהל נתן.
"זה סדק בפי הטבעת, הפסקה ברקמת הרקטום." חזרתי על הסבריו של ד"ר גולד.
"אהה..." הוא שקע במחשבות, "זה כואב?"
"רק כשאני מזדיין." עניתי באומללות.
החלפנו מבט ושנינו נזכרנו בבת אחת בבדיחה על ההוא שהלך עם סכין תקועה בגבו וטען שזה כואב רק כשהוא צוחק, ומיד פרצנו בצחוק אדיר.
"מדבר כזה עשית כזה סיפור? למה לא סיפרת לי מיד? יש עוד דברים שאפשר לעשות במיטה חוץ מחדירה, וחוץ מזה אתה יודע שגם אני... שלא אכפת לי... אתה יודע."
כן, ידעתי. הוא התבייש קצת לדבר גלויות על סקס, אבל בכתב היה גלוי לב הרבה יותר וידעתי שהוא נהנה להיות גם פסיבי לפעמים.
"התביישתי נורא נתן, לא יודע למה, זה פשוט היה נורא מביך, העדפתי... זה מביך ודי."
"איך זה קרה לך?" התעניין נתן, וכשסיפרתי לו על התייר ההוא שטחן אותי עם אברו האדיר בלי רחמנות הוא נאנח, ליטף את בירכי באהדה ואמר שהוא מבין ושזיין גדול נראה טוב, אבל לא תמיד נעים כל כך... ושוב הסמיק קצת, ואמר שגם הוא סבל פעם מבעיה דומה.
"גם לך הייתה פיסורה?"
"הרופאים כינו את זה קרעים בפי הטבעת, אבל היו לי גם צלעות שבורות, פרצוף מנופח, זעזוע מוח ואובדן זיכרון חלקי, ככה שהתחת שלי היה הבעיה הפחות רצינית." אמר נתן ופניו שוב הרצינו.
"איך זה קרה?" נחרדתי.
"אונס קבוצתי." אמר נתן בקצרה.
"אהה, עכשיו אני מבין." אמרתי, למרות שלא באמת הבנתי. חשתי נדהם ומזועזע מידי.
ישבנו כמה דקות בשתיקה כבדה, ואז נתן אמר שהוא זוכר מעט מאותה תקופה, אבל הוא היה אז צעיר, וזו הייתה תקופה פרועה מאוד, והוא הסתובב בחברה רעה. הם שתו יום אחד קצת יותר מידי ופרץ ויכוח טיפשי וקרה מה שקרה.
"מזה הצלקת? מהמקרה ההוא?"
"כן, הם בעטו לי בצלעות ובראש ושברו לי את עצמות הפנים, וכנראה שאחר כך גם אנסו אותי, אבל למזלי את הקטע הזה אני כבר לא זוכר."
"אז למה אמרת שזו הייתה תאונת עבודה?" שאלתי ומיד התחרטתי, אבל הוא כבר ענה לי שהוא העדיף להגדיר ככה את המקרה, אם כי ספק אם ביטוח לאומי ישלם לו על התאונה הזו פיצויים אמר, וחייך חיוך מר שהשאיר את עיניו עצובות.
"באיזו עבודה בדיוק עבדת אז?" שאלתי, חש כאילו כפאני שד לחקור ולחטט עוד ועוד במקרה הנורא ההוא שנתן נשא את אותותיו על פניו עד עצם היום הזה.
"בזנות." ענה נתן בפשטות, משך את ידו מתוך ידי וחיבק את עצמו כאילו היה לו קר פתאום.
הנחתי את כפי על כפו המאוגרפת ומשכתי אותה בעדינות אלי, מנסה לשלב את אצבעותיי בין אלו שלו, הוא הניח לי לאחוז בכף ידו, אבל השאיר אותה מאוגרפת.
"ראית את הסרט הגן של פינצי קונטיני?" שאלתי.
"לא. קראתי את הספר, אבל לא רציתי לקלקל את הטעם של ספר מצוין עם העיבוד שלו לסרט."
"חבל, כי לשם שינוי גם הסרט טוב מאוד. מראים אותו בדרך כלל ביום השואה, משחקת בו שחקנית צרפתייה נהדרת בשם דומיניק סנדה, בחורה בלונדינית קטנה ועדינה עם פנים מיוחדות במינן. צד אחד מעוגל ורך, והשני עם תווים ישרים וקשים יותר. אני מחכה בקוצר רוח כל השנה ליום השואה רק כדי לראות שוב את הפנים הנהדרות שלה."
"טוב שאמרת לי." אמר נתן, וריפה את אגרופו, מניח לי לשלב את אצבעותיי באצבעותיו, "אני אחפש את הסרט ביום השואה הבא," הבטיח, "תודה שלומי."
"על לא דבר נתן."
ישבנו עוד כמה דקות בשתיקה ידידותית, מתענגים על השקט ועל השמש האביבית הרכה, ואז קמנו ונסענו לתל אביב.

נסענו לאורך כביש החוף שלשם שינוי לא היה פקוק, נהנים מהיום היפה וממראה הים הכחול הנמתח לכל אורכו של הכביש לתל אביב. אחרי שסיפר לי את סיפורו היה נתן רגוע יותר, ולמרות שנשם עמוקות מידי פעם והמשיך לאגרף את כפות ידיו בחוזקה לא איבד את קור רוחו ולא ביקש שנחזור.
כשהגענו להרצליה אמרנו שלום לדמותו של הרצל המזוקן שהציץ חמור סבר אל הכביש שמתחתיו ופתאום צלצל הנייד שלי ועל הקו הייתה אלה, לחוצה והיסטרית – הצפה במטבח, הכיור עלה על גדותיו, היא לבד, עוד מעט צריך לפתוח את בית הקפה. מה עושים?
"אני כבר בא." ניסיתי להישמע גברי ורגוע, "תרגיעי, תתקשרי לאיציק שיבוא לעזור לך ותחפשי אינסטלאטור."
כשהגענו לבית הקפה חשכו עיני – הרצפה הפכה לבריכה מכוסה מים דלוחים. חן ואלה עמדו עם מגבים חסרי תועלת בידיהן וניסו להילחם לשווא בזרם המים המסריחים שנבע מהכיור, המצב נראה חסר תקווה.
"איפה השיבר הראשי?" שאל נתן וזכה למבטים בוהים מצד שלושתנו.
"ארגז כלים?" ניסה שוב בעודו מפשיל את שרווליו.
הפעם היה לו קצת יותר מזל, חן דהרה למחסן וחזרה עם קופסת פח ענקית, מחלידה למחצה. בינתיים איתר נתן ברז מסתורי שהתחבא בתוך ארון צדדי וסגר אותו, וזרם המים שנבע מהכיור נחלש לאיטו עד שפסק לגמרי.
נתן נאלץ לשבור את המנעול של ארגז הכלים בעזרת מברג עתיק שנח שנים בשלווה במגרת נידחת ומרגע זה המצב השתפר במהירות. הוא פתח ברגים, שחרר צינורות, סילק ג'יפה מסריחה ממה שנקרא ברך - סתם צינור מכופף שהיה חבוי מתחת לכיור - ופתאום המים חזרו לזרום כראוי.
כל מה שנשאר לנו לעשות זה לייבש את הרצפה ולפתוח את הקפה ללקוחות. עד שאיציק הגיע חמוש במפתח שוודי בית הקפה כבר חזר כמעט למצבו הרגיל.
"הכל בסדר." נחפזה אלה להרגיע אותו, "שלומי הגיע עם נתן והוא סידר הכל." קרנה אל נתן שחייך אליה בביישנות, השפיל את ראשו והתעסק בשרוולי חולצתו הלחים.
"אז אתה נתן?" סקר אותו איציק מכף רגל ועד ראש, ואז חייך והושיט לו את ידו.
"כן, אני נתן." הסמיק נתן קלות, ולחץ את היד המושטת לו, ואז נכנס טום שהשתהה מעט בחוץ כדי להחנות את המכונית ופלט גניחת הפתעה למראה נתן.
"נתנאל! אני לא מאמין, אתה חי!" הוא צעק, "אני כל כך שמח שאתה לא מת, נתנאל!" חיבק את נתן שהחזיר לו חיבוק וחייך אליו בחיבה.
"השמועות על מותי היו מוגזמות טומי." אמר בנחת, ושניהם צחקו זה אל זה והתחבקו שוב.
מהר מאוד התברר שטומי הכיר את נתן - הוא המשיך לקרוא לו נתנאל – מזמן, כששניהם היו צעירים יותר. "ואני הייתי רזה הרבה יותר." אמר טום בצער וליטף את כרסו העגלגלה.
"כל החבר'ה בגן אמרו שצריך לשכוח ממך, שאתה מת." הסביר וליטף את ברכו של נתן הנבוך מעט שהביט במבט מתנצל באיציק.
"כמעט מתי מהמכות שחטפתי, שכבתי חסר הכרה כמה ימים, אבל בסוף התאוששתי." הסביר.
"הוא היה הבחור הכי יפה בגן." המשיך טום לקשקש בהתרגשות, "כולם רצו אותו, הוא היה כזה יפיוף ו..."
"מספיק טומי! די, פעם הייתי יפה אבל זה נגמר." הפסיק נתן את שטף פטפוטיו של טום הנרגש, "זה קרה מזמן ואני לא רוצה להיזכר בזה יותר."
טום הסמיק והתחיל להתנצל, אבל הנזק כבר נעשה וכולם, כולל כמה לקוחות סקרניים שכבר התנחלו בשולחנות סביבנו שלחו מבטים סקרניים אל נתן הנבוך.
החלטתי שהגיע הזמן להתערב. קמתי ומשכתי את נתן אחרי, מבטיח לבנות שאחזור מאוחר יותר כדי לעזור להן, ולקחתי אותו לדירה שלי.
"אני באמת מצטער שטום כזה טמבל." אמרתי לו כשפסענו לעבר דירתי, "הוא מעשן חשיש כמעט כל יום והראש שלו ממש דפוק. אני לא מבין איך הוא מצליח להחזיק משרד עורכי דין כל כך מצליח."
נתן חייך. "הוא פשוט בן אדם כזה, תמיד הוא אמר כל מה שהוא חשב בלי לעשות חשבון. חיבבתי אותו מאוד, בזמנו הוא הציע לי להפסיק לעבוד בגן לבוא לגור אצלו, חבל שלא קיבלתי את ההצעה שלו."
"אם הוא רצה אותך למה לא הלכת לגור איתו? למה המשכת עם ה... ה..."
נתן נאנח. "הייתי צעיר וטיפש. לא הייתי מאוהב בו. חשבתי שיום אחד אני אפגוש את הנסיך שלי ו..." הוא הניף את ידו בתנועת ביטול, "הייתי טיפש גמור. לא הבנתי שאין נסיכים בתל הביב."
"אולי אין נסיכים בכלל?" העזתי לבטא את בקול את החשש שניקר בי לאחרונה, בעיקר מאז שמלאו לי שלושים.
"בטח שיש נסיכים, כל אחד מאיתנו הוא נסיך של מישהו אחר." אמר נתן בעצב, "אני כבר פגשתי את הנסיך שלי, אבל לצערי הוא עזב אותי ובחר בנסיכה." עיניו מלאו דמעות והוא השתתק ולא הוסיף לדבר יותר.

4. אהבה זה מספיק?
בימים שבאו אחר כך ביליתי זמן רב עם נתן שהשתלב במהירות בחיי. יחד הוא הלך איתי לפתוח את הקפה בבקרים, עוזר לי בכישרון רב לשרת את הקליינטיות הזעופות שלנו שנמסו למראה פניו וחיוכו.
כשהוא היה שואל אותן בחביבות מה ישתו ומציע להן עוגה טרייה הן שכחו למרבה הפלא את טינתן למין הגברי ונמסו כפתיתי שלג מול חיוכו החם.
"הוא פשוט בן אדם טוב." הסבירה לי אלה כשתהיתי מה יש בו שאין בי, "אמנם גבר, אבל בן אדם הגון." אמרה בפליאה, "ולכן אני מתכוונת לבקש ממנו שיתרום לי זרע." הוסיפה.
מסתבר שהמועמדות שלי להיות לאב של הילד שלהן ירדה מהפרק ברגע שנתן צץ בשטח. "את בטוחה? את לא מכירה אותו כל כך הרבה זמן אלה, אל תשכחי שבכל זאת הוא עבד בגן כ..."
"זו לא הייתה אשמתו." נעצה בי אלה מבט מוכיח, "הוא נאלץ לשרוד אחרי שזרקו אותו מהבית, לא הייתה לו ברירה. עכשיו הוא כבר בסדר והוא מוצא חן בעיני, אני רואה איך הוא מתנהג עם ילדים שבאים לפה, ואני רוצה אותו כאבא לילד שלי," פסקה, "וגם חן מסכימה איתי." הוסיפה.
"ואם הוא לא יסכים?" התווכחתי, חש, אני מודה, מעט קנאה.
ולמרבה האירוניה דווקא השיחות עם נתן גרמו לרעיון שאהפוך לאבא להראות זוועתי פחות בעיני – כמעט מושך.
"הוא יסכים." אמרה אלה בביטחון מלא, "אני משוכנעת שהוא מת להיות אבא. חכה ותראה."
ואכן, נתן הסכים מיד, בתנאי שהוא יוכל להיות שותף מלא בגידול הילד ובחינוכו, וגם בהוצאות הכספיות של גידולו כמובן, רעיון שהתקבל בשמחה רבה על ידי חן ואלה.
נתן צלצל לעבודתו בצפון ובלי בעיות האריך את שהותו בתל אביב ואפילו שקל לשכור דירה כדי שלא יהיה עלי לטורח.
התנגדתי בתוקף ואמרתי לו שלא יהיה טיפש, אני אוהב לגור איתו, הוא לא מפריע לי כלל וחבל שיבזבז כסף על שכר דירה, ואם הוא מרגיש לא נוח בגלל שהוא כאילו מנצל אותי, שישכח מזה, הרי הוא עובד בקפה עוד יותר קשה ממני, ולמעשה אני חייב לו כסף בנוסף למגורים חינם שאני מספק לו.
"לא מפריע לך שמידי פעם מישהו מזהה אותי מהתקופה שלי בגן?" שאל נתן.
משכתי בכתפי. "כל זמן שהם מתנפלים עליך בחיבוקים ולא באים בטענות זה בסדר גמור מבחינתי." אמרתי.
למרבה הפליאה למרות שפניו נראו שונות כעת אנשים זיהו אותו מאז וכולם, בלי יוצא מהכלל, זכרו אותו לטובה והראו לו חיבה רבה. חלקם גם ניסו להחזיר עטרה ליושנה ולהזמין אותו שוב למפגשים אינטימיים.
הוא תמיד דחה אותם בנימוס, מניח להם להבין שהוא לא פנו. רק אנחנו – אני, איציק, טום והבנות, ידענו את האמת. הוא עדיין היה מאוהב בנועם - התכשיט הגועלי - שיום חתונתו הלך וקרב.
מאז הפעם ההיא בדירה שלו לא ניסיתי לגעת בו שוב, הפיסורה עדיין הציקה לי, וחוץ מזה חששתי לקלקל את הידידות הנפלאה שלנו בגלל כמה רגעי חרמנות טיפשית.
היה לי ברור שהלב שלו שייך לאחר, והוא יכול להיות לי רק ידיד. זה ציער אותי מעט, אבל אהבתי אותו מספיק כדי להשלים עם העובדה הזו ולקבל אותו כמו שהוא.
די מהר חתמו נתן ואלה על חוזה שהבטיח את זכויותיו של נתן כאב התינוק שעתיד להיוולד לאלה ולחן.
טום היה העורך דין שטיפל בכל הסידורים החוקיים של ההסדר שהם חתמו זה עם זה. יום אחרי שהם חתמו על החוזה הוא בא עם איציק לקפה וסיפר לי שהוא עוזב את הארץ.
"אבל מה עם איציק?" הבטתי נדהם באקס שלי שחייך חיוך חיוור מעט, אבל לא נראה ממש שבור מהבשורה.
"אתה עוזב? למה? מה פתאום? חשבתי שאתה ואיציק יחד?"
טום התעלם ממטח השאלות שלי ופנה לאיציק. "אולי עכשיו הגיע הזמן שתספר לו כבר את האמת?" אמר באנגלית, קם, נישק את לחיי תוך שהוא לוחץ את כף ידי, לקח את התיק שלו והסתלק.
"איזה אמת?" התנפלתי על איציק.
"שאנחנו כבר מזמן לא ממש זוג שלומי, אנחנו עדיין ידידים טובים, אבל כל אחד חי את החיים שלו. פשוט היה לנו נוח לגור יחד, לפעמים אפילו ישנו באותה מיטה." הסביר לי איציק את עובדות החיים. "אבל רק כידידים."
הרגשתי כמו ילד שהוריו סיפרו לו זה עתה שהם מתגרשים. הם היו המשפחה שלי, מה פתאום הם נפרדים?
"אז למה שלא תמשיכו לגור יחד? למה טום עוזב?" מחיתי, נרעש כולי, לא מבין למה אני לוקח כל כך ללב את הפרידה שלהם. אפשר לחשוב שהם הזוג הראשון ממכרי שנפרד.
לפחות הם נפרדים ברוח טובה ובלי בעיות ומריבות על רכוש, בניגוד לזוגות רבים אחרים שהכרתי שנפרדו פרידה מכוערת שהכבידה על כל ידידיהם.
"הוריו של טום כבר לא צעירים והם צריכים אותו לידם, אולי אני אבוא לבקר אותו בקיץ, אבל אני חייב להישאר כאן."
"למה? מה יש לך פה בארץ?"
"כאן נמצאת אהבת חיי היחידה." חייך איציק במסתוריות.
"ואני חשבתי תמיד שטום הוא אהבת חייך." אמרתי, חש מוטרד ומבולבל משום מה.
"לא, טיפש. טום הוא חבר טוב והיה לי נפלא לגור איתו, אבל זה היה רק לבינתיים עד ש..."
"עד שמה?" תבעתי לדעת, מרגיש מין התכווצות מוזרה בשיפולי בטני.
"עד שתבין סוף סוף שאני ואתה צריכים להיות יחד, שאתה אהבת חיי, שאני הנסיך שאתה ממתין לו כל הזמן." אמר איציק ורכן לעברי, מביט הישר בעיני.
בהיתי בו ולאט לאט הבנתי שהמערבולת הזו שאני חש בבטני, ומעט למטה מזה, היא אהבה, שאני שמח שהוא שוב פנוי ושאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו.
פתאום תקף אותי רצון עז לשכב ערום לצד איציק במיטה הגדולה שלו ולהתנשק איתו שוב ושוב ושוב, עד שלא נוכל יותר ונתנפל זה על זה כמו שהיינו עושים בהתחלה.
"איציק... אני... איציק..." התחלתי לגמגם מרוב פליאה על הנס הזה שקרה לי פתאום, נדהם לדעת שהנסיך שלי שכל כך ייחלתי לבואו היה איתי כל אותן שנים, ממתין שאתבגר ואבין שהוא פה.
"מה?" חייך לעברי איציק וליטף אל לחיי, "מה רצית להגיד?"
"אתמול הרופא אמר שהפיסורה שלי כבר התרפאה ושאני יכול להפסיק עם פסק הזמן ושוב... אתה יודע... אז מה דעתך ש..."
"מה אתה חושב?" אמר איציק וקם. יד ביד דהרנו לדירה שלו ולא יצאנו מהמיטה במשך שלושה ימים תמימים.
איזה מזל שנתן החליף אותי בקפה. לפי דבריה של אלה הוא עשה עבודה טובה הרבה יותר ממני, ורק בגלל שהיא ידעה שאפשר לסמוך עליו היא הצליחה להיות רגועה ושקטה ולהיכנס להריון בלי בעיות.

רצה המקרה וטום עזב את הארץ בדיוק יום לפני תאריך חתונתו של נועם. כמה שעות לפני טיסתו לניו יורק עשינו לו מעין מסיבת פרידה קטנה בקפה.
רוב הקליינטים כבר עזבו בשעה הזו, ישבנו כולנו ליד השולחן החביב עלינו - שולחן צדדי חבוי מאחורי עמוד – הרמנו כוס לחיים לכבודו, ואיחלנו לו נסיעה טובה ודרך צלחה.
איציק ישב לצידי, ידו בידי, ונשא נאום קצר והיתולי בו ביקש מטום שלא ישכח אותנו וישוב במהרה לארץ, כשלפתע נפתחה הדלת בתנופה עזה ולתוך הקפה הריק למחצה התפרץ גבר צעיר שחום ודק.
עיני כל הנוכחים נסבו אליו בסקרנות, היה משהו בדמות הדקה, הזקופה והמתוחה שמשך תשומת לב ועורר אי שקט.
לרגע עמד וסקר את החדר בעיניו הכהות ואז הבחין בנו וכמו חץ מהגיהינום התביית היישר אל השולחן הצדדי שלנו.
למראה הצעיר נתן קם, משלב את ידיו על חזהו והביט בו בשתיקה. הזר נעצר מול נתן, נעמד קרוב מידי אליו והניח את ידיו על כתפיו הרחבות. "הנה אתה נתן." קבע, "סוף סוף מצאת אותך!"
"כן, הנה אני." הסכים נתן בשלווה, "מה אתה עושה פה נועם? אין לך איזה חתונה להיות בה מחר?"
"החתונה התבטלה." אמר נועם, משך לעצמו כיסא משולחן סמוך והתיישב עליו, מתנהג כאילו הוא לפחות הבן של בעל הבית. "כבר שבוע שלם אני מחפש אותך. הפכתי את כל העולם עד שגיליתי איפה אתה, למה לא ענית להודעות שלי?"
נתן משך בכתפיו באדישות והתיישב גם כן. "כי לא בא לי." ענה בגסות.
הם ישבו זה מול זה, ברך אל ברך ולטשו בשתיקה מבטים זועמים אחד בשני. אמנם ידיו של נתן היו שלובות בהסתייגות על חזהו, ואגרופיו הקפוצים של נועם היו מונחים בדריכות על ירכיו, אבל היה משהו אינטימי כזה בשפת הגוף שלהם... לא הייתי מתפלא אם נתן היה מניח לפתע כף יד גדולה וחמה על ברכו של האקס שלו, מנער אותה בשובבות ומחייך אליו את חיוכו הטוב והמרגיע, כאומר מספיק כבר עם השטויות, תביא חיבוק.
למרבה אכזבתי זה לא קרה. נתן המשיך לשבת קפוא בתנוחה המסתייגת הזו, הכל כך לא אופיינית לו, והביט בנועם כאומר - עכשיו תורך.
נתן סיפר לא פעם שהתכשיט הוא גבר סקסי בטירוף, בעל עיניים שחורות מדהימות ממוסגרות ריסים ארוכים, אבל רק עכשיו כשהבטתי בעיני חדר מיטות המפתות שלו, כל הפשרות שנתן הסכים להן כשחי עם נועם נראו הגיוניות יותר, לא צודקות יותר כמובן, אבל יותר מובנות.
אחרי כמה שניות מתוחות נועם גלש בחן מכיסאו, כרע על ברכיו לפני נתן שהמשיך להביט בו במבט אטום, ובלי טיפת בושה או מבוכה, מתנהג כאילו הם לבד בחדר, התחנן לפני נתן שיסלח לו, שישכח את העבר ושיחזור אליו.
"והילד?" שאל נתן, מתעלם מהנאום הנרגש שנשא נועם, "מה יהיה עם התינוק שלך?"
"אני האבא שלו כמובן, ואני אגדל אותו יחד איתה, אבל אני לא יכול ולא רוצה להיות נשוי לה, או לאישה אחרת, רק אותך אני רוצה נתן." אמר נועם ויהלומי דמעות הבהיקו על ריסיו הארוכים.
"גם אני הולך להיות אבא." אמר נתן ביובש, ממשיך לשבת בנחת על כיסאו, מתנהג כאילו לא הבחין בדמעותיו של נועם ולא שמע את בקשת הסליחה הנרגשת שלו.
לשמע הבשורה נועם ניתר על רגליו, גמיש וזריז כמו פנתר חשבתי, מתפעל על כורחי מהחינניות של תנועותיו, ודחף את נתן שקם גם כן, הודף אותו לעבר הקיר, "מי זאת?" טלטל אותו בזעם.
"תפסיק עם זה." אמר נתן בעייפות, "די כבר עם הדרמטיות הזו, נמאס לי מזה נועם."
"ולזיין בחורות לא נמאס לך?" התרגז נועם.
רק עכשיו נזכר נתן להתרגז בחזרה, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו שהוא נראה כועס ברצינות וזה לא היה מראה יפה כלל ועיקר. עכשיו היה תורו של נועם להידחף לקיר ולחטוף טלטול זועם. לא היה לו סיכוי כנגד נתן המגודל והכבד ממנו בהרבה. הוא אפילו לא ניסה להתנגד אלא קיבל על עצמו את הדין בהכנעה.
אחרי שהדביק אותו לקיר ומעך את כתפיו בכוח נתן השתלט על עצמו וסוף סוף דיבר, מקרב את פניו אל פניו של נועם שעצם את עיניו, מנסה לעצור את דמעותיו.
"מאז שפגשתי אותך לא נגעתי באף אחד אחר, לא גבר או אישה." אמר נתן וקולו השקט אצר בתוכו כעסים שנצברו במשך חודשים רבים של איפוק. "היו לי הרבה הזדמנויות נועם והייתה לי הצדקה מלאה לעשות את זה, אבל אני לא מוכן ללכלך את האהבה שלנו עם זיונים חסרי משמעות, אני רוצה רק אותך, אבל אתה... אתה..."
הוא נשם נשימה עמוקה שהרעידה את כל גופו, נרגע קצת והמשיך, "אתה מי שאתה נועם ואין טעם לדוש בזה יותר. רק שתדע שאת הילד עשיתי בהפריית מבחנה עם אלה שהיא לסבית וחיה עם חן."
"אה..." הבעת מבוכה טיפשית במקצת התפשטה על פניו של נועם. לא הלם אותו להראות נבוך או מבולבל, הוא נראה טוב יותר כשכעס. "אז לא היית עם אף אחד מאז ש... מאז שאנחנו..."
"לא, הוא לא היה." עניתי במקומו, "אני גר איתו מאז שהוא בא לתל אביב ואני מבטיח לך שהוא חי כמו נזיר למרות כל המחזרים שמתרוצצים סביבו."
נועם סקר את פניו של נתן שהניח לו והתיישב שנית על כיסאו, שב ומשלב את ידיו על חזהו כאומר - אני את שלי עשיתי, עכשיו הניחו לי - השתופף וכרע שנית לפני נתן, אבל הפעם הניח את ידיו על ברכיו מציץ למעלה אל פניו, מנסה ללכוד את מבטו. "נתי בבקשה," לחש, "תסתכל אלי נתי." ניסה לגעת בלחיו הבריאה של נתן בכף ידו השחומה, הדקה וארוכת אצבעות - כף יד שידעתי שנתן מעריץ בכל ליבו.
"עזוב אותי." אמר נתן בתקיפות וקם בפתאומיות.
נועם נפל לאחור על ישבנו, והמשיך להביט בתחנונים אל נתן, אבל לשווא, נתן פסח מעליו בפסיעה אחת גסה ופנה אל הדלת.
רצתי אחריו. "נתן, הוא אוהב אותך, הוא רוצה שתחזרו, גם אתה אוהב אותו, למה אתה הולך?" התחננתי לפניו למען נועם שהמשיך לשבת כמו טמבל על הרצפה, בוכה חרש.
"כי זה מאוחר מידי." אמר נתן בפשטות.
"לא, לא נכון," הפצרתי, "נתן בבקשה, זה לא מאוחר מידי, הוא חיפש אותך, הוא כרע ברך לפניך. הוא הנסיך שלך, הוא האחד והיחיד שלך, למה אתה לא מבין את זה?"
"אני מבין, אבל לפעמים אהבה זה לא מספיק."
"לא נכון, זה לא נכון!" נבהלתי לשמע דבריו, "אהבה זה כן מספיק!" צעקתי אחרי גבו המתרחק, מנסה לשווא לעצור אותו.

הוא לא ענה, התעלם ממני והלך למכוניתו, התניע ונסע, משאיר אותי על המדרכה מיואש ואומלל.
תכננתי לרוץ אחרי המכונית, לתפוס אותו בפקק התנועה הנצחי שבפינת הרחוב ולהמשיך בויכוח, לשכנע אותו שאהבה זה כן מספיק, אבל נועם הופיע לצידי ועצר בעדי.
"די מספיק, תעזוב אותו." הניח יד על כתפי, "תן לו ללכת."
"אבל... אבל מה אם הוא לא יחזור?" כעת כבר בכיתי בקול, מרגיש כאילו לבי נשבר בקרבי. "איך אתה יכול לתת לו ללכת ככה? אתה לא אוהב אותו? איציק תעשה משהו!" הפצרתי בחבר שלי שגם עיניו היו לחות בצורה חשודה.
איציק אסף אותי אל בין זרועותיו וליטף אותי ברוך. "לפעמים אין מה לעשות, אי אפשר להכריח מישהו להישאר אם הוא רוצה ללכת."
"אבל הוא טועה!" צעקתי, "איך אתם לא רואים שהוא עושה טעות?"
הנוכחים החליפו מבטים נבוכים ושתקו, ואז אמרה אלה בנחת, "בטח שאנחנו רואים שהוא טועה, הוא טועה כמו שאתה טעית כשעזבת את איציק בשביל להשתרלל בכל רחבי תל אביב."
"אבל אני הבנתי, אני חזרתי." מחיתי, מסמיק קצת - עד לרגע זה לא עלתה ההשוואה הזו בדעתי.
"שלומי, אני אוהב אותו ואני יודע שהוא אוהב אותי. אני יכול רק לקוות שבסוף הוא יתגבר על הפגיעה שפגעתי בו ויחזור אלי, זה כל מה שנשאר לי לעשות, לחכות לו בשקט כמו שהוא חיכה לי כל כך הרבה זמן." אמר נועם בעצב.
"אבל זה יכול לקחת שנים!" התפרצתי, "שנים על גבי שנים! לא! צריך לעשות משהו עכשיו!" רקעתי ברגלי כמו ילד קטן ומתוסכל.
"אני מצטער שלומי, אבל מה שצריך לעשות עכשיו זה לקחת אותי לשדה התעופה או שהמטוס ימריא בלעדי." אמר טום בהתנצלות.
הבטתי בשעון וראיתי שהוא צודק. "איפה המזוודות שלך?" שאל נועם בפליאה.
"במכונית של נתן, הוא היה אמור לקחת אותי לנתב"ג."
עמדנו אובדי עצות על המדרכה מול הקפה, שואלים את עצמנו מה לעשות כעת, ואז נתן חזר.
"נזכרתי שאני צריך לקחת את טום לשדה התעופה." אמר, תוקע מבט עקשני באוויר מעל כתפו של טום, מתעלם מנועם וממני למרות שעמדנו ליד טום.

התכנית המקורית הייתה שניסע שלושתנו – טום, נתן ואנוכי - לשדה התעופה, ואחרי שנוודא שטום עלה בשלום על הטיסה נחזור יחד הביתה.
נתן היה נהג טוב, אבל לא הכיר את הדרך לשדה התעופה, ואני הכרתי את השטח, אבל חששתי מהנסיעה בלילה אחרי יום עבודה מפרך, ולכן החלטנו שאני אתלווה לנתן ואסביר לו איך להגיע לנתב"ג, ובדרך חזרה נוכל להחליף זה את זה בנהיגה ולהשגיח אחד על השני שלא נרדם.
"אתה בא איתי?" שאל אותי נתן אחרי שטום התרווח במושבו, מצליח להפנות את שאלתו אלי בלי להביט ישירות בפני.
השראה פתאומית צנחה עלי. "לא. מצטער מאוד נתן, אני עייף ועצבני מידי, שנועם ייסע במקומי. אתה יודע איך להגיע לשדה התעופה נועם, נכון?"
"כן, בטח." אמר נועם אחרי שנייה של שתיקה נדהמת, "בטח שאני יודע, אכפת לך שאני אחליף את שלומי, נתן?"
נתן נשך את שפתו התחתונה המלאה והביט היישר אל הכביש, מפנה אלינו את הצד הפגוע של פניו, הצלקת שלו הלבינה על רקע עורו השזוף (הוא השתזף בטיולים שערכנו על שפת הים עם מישה - הכלב החדש שלי ושל איציק).
כולנו בהינו בו במתח, ממתינים עד שיחליט. אדם אובייקטיבי שהיה מצויד בסטופר תקני היה בטח מודד חמש, אולי שש שניות שחלפו עד שנתן החליט, אבל אף אחד מאיתנו לא היה אובייקטיבי או בעל סטופר.

שש השניות הללו חלפו כמו שש שעות, וכשהן הסתיימו סוף סוף נתן הפנה את מבטו אל נועם שהאומללות והמתח כיערו את פניו היפות וגרמו לו להראות זקן ומותש והביט ישירות בעיניו.
"בסדר," פלט, "בוא נועם, יש לנו כמה השלמות ובירורים לעשות בדרך."

אפילוג
הם חזרו אחרי יומיים, עייפים ומחויכים נכנסו יד ביד לקפה ולא סיפרו לאיש איפה היו ומה עשו בזמן שנעדרו. אחרי שאספו את חפציו של נתן מדירתי, אמרו לי שהם עדיין בודקים את התיאוריה שלי שאהבה זה כן מספיק, וחזרו צפונה.
אנחנו עדיין חברים כמובן, נפגשים כל כמה שבועות, ואחרי שהתינוק של אלה ונתן ייוולד ניפגש לעיתים קרובות יותר.
יותר אני לא שואל אם אהבה זה מספיק, יש לי הוכחות חותכות – אם נועם ונתן שוב יחד כנראה שאהבה זה כן מספיק.

1. הפיסורה
"אתה לא רציני?" נדהמתי כשד"ר גולד הודיע לי שעלי להימנע מיחסי מין במשך חודש שלם. "חודש זה המון זמן." התחלתי להתמקח.
ד"ר גולד בטח חשב שנתקל בעוד הומו חרמן וחסר סבלנות שהשתרלל יותר מידי וכעת הוא מנסה להתחמק מתשלום החשבון שגופו מגיש לו.
"תראה שלומי," רכן כלפי, עוטה על פרצופו השמנמן את הבעת הגיי פרנדלי שבעטיה שיחרו לפתחו כל ההומואים של אזור גוש דן והסביבה, "מה שקורה זה שהעמסת יותר מידי על עצמך, הגוף שלך לא עמד בזה. נכון לעכשיו יש לך פיסורה בפי הטבעת, כנראה בגלל שבן הזוג האחרון שלך היה נלהב יותר מידי ולכן..."
למראה פני ההמומות הוא התייאש באמצע המשפט מההסבר וניסה גישה אחרת. "כואב לך כשאתה מזדיין, נכון?"
הנהנתי בעצב. האם הייתי חושף לפניו את ישבני ומפקיד בידיו 350 ₪ ממיטב כספי אם לא היה כואב לי?
"יפסיק לכאוב לך רק אם תעשה בדיוק מה שאני אומר לך." פסק ד"ר גולד באכזריות, "תמרח את המשחה הזו, ותקפיד על הדיאטה שאני רושם לך כדי להימנע מעצירות, וכמובן, בלי שום יחסי מין אנאליים. ברור?"
פני נפלו. יש כאלו שמסתפקים בתחליפים, אבל אני לא. בשבילי יחסי מין זה חדירה, וחודש בלי זה המון זמן. ומה יקרה אם בדיוק אז אפגוש את הנסיך שלי? מה אני אגיד לו? יש לי סדק בפי הטבעת ולכן, למרות שאני כבר מעל שלושים, ואני ממתין לך המון המון המון זמן, תתאפק בבקשה?
"למה שלא תראה בתקופה הזו הזדמנות לקחת פסק זמן בחיים?" הפציר בי הרופא והציץ כבדרך אגב בשעונו, מרמז לי בלי מילים שזמן זה כסף, והחיים לא נפסקים בגלל ששלומי פרנקו הדביל הניח לתייר גרמני שיכור וחרמן עם כלי באורך של 23 ס"מ לטחון לו את הצורה במשך לילה שלם.

חזרתי הביתה עצוב ומדוכא וישר רצתי למקלחת למרוח את החור הדווי שלי במשחה הפלאית. הייתי כל כך מדוכדך עד שאפילו לא בא לי לעשות ביד.
עוד יהיו לי די והותר הזדמנויות לכך במשך החודש הבא, חשבתי לעצמי במרירות, וניגשתי למחשב לראות אולי סוף סוף הגיע מכתב מנתן, ידידי הווירטואלי הוותיק והיקר.
לא. גם הפעם הוא לא שלח לי מכתב למרות שכבר כתבתי לו שלוש פעמים לפחות, מפציר בו חזור והפצר שיצא מהדיכאון שלו ויענה לי בבקשה.
התחלנו להתכתב לפני כחצי שנה. אני כתבתי אז בלוג עליז והולל על הרפתקאותיי בעיר ללא הפסקה, והוא היה המגיב היחיד שלא שיבח אותי איזה גבר ותותח אני אלא הביע ספקות מנומסות, מנוסחות בעדינות תקיפה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאין דעתו נוחה מהתנהגותי המופקרת.
עניתי לו תשובה מחוצפת ובה הודעתי לו שהוא פולני צדקן ויבש, ומיד פלשתי לבלוג שלו, להוט לדעת מי זה הטיפוס הזה.
להפתעתי מצאתי את עצמי קורא בבלוג שלו חצי לילה ולא הלכתי לישון עד שלא קראתי את כל הפוסטים שלו עד תומם.
בתום הקריאה חשתי התפעלות מהולה בקנאה עזה – הפולני המיובש הזה כתב יפה כל כך עד שליבי התחמץ מקנאה - למה אני לא יכול?
ומה שהרגיז אותי עוד יותר הייתה העובדה שחייו בקריות היו חד גוניים ומשעממים להחריד לעומת חיי בתל אביב, ובכל זאת הוא הפיק מהחומר הדל הזה פנינים מופלאות בעוד שכל מה שאני הצלחתי לעשות היה לסחוט קריאות התפעלות מחבורת חרמנים שרצו לשמוע על עוד ועוד ישבנים שטחנתי, או לחילופין על עוד בעלי זרגים אימתניים שקרעו לי את הצורה.
התחלנו להתכתב וחיש קל נעשינו חברים טובים. שנינו שאבנו נחת ותועלת מההתכתבות הזו. הוא הצליח לאזור די אומץ ולכתוב ישירות על הסקס עם החבר המופרע שלו שאני כיניתי התכשיט, ואני הפסקתי לכתוב על זיונים, כסף, סמים, שכרות, מסיבות ושוב זיונים, אלא ניסיתי להתעמק בסיבות להיסחפותי לתוך הביצה התל אביבית. ביצה רוחשת סקס שנשאבתי לתוכה בשמחה רבה מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא ופשטתי, יחד עם מדי, גם את העמדת הפנים שאני לא הומו אלא רק מבולבל מעט.
במשך כל זמן ההתכתבות שלנו נתן נשאר נאמן נאמנות עיוורת לחבר שלו, למרות שהבחור התעלל בו, בגד בו, ושבר את ליבו אין ספור פעמים, ופעם אפילו הכה אותו.
נתן בגד בו רק פעם אחת עם האקס שלו, וגם זה קרה במהלך פרידת ניסיון שהתכשיט כפה עליו במהלך הניסיונות הפתטיים שלו להוכיח שהוא בעצם דו מיני ויכול להיות גם עם נשים.
אחרי שנתן תיאר לקוראיו בחוש הומור יבש וחף מרחמים עצמיים איך התכשיט השאיר אותו לבד בסדר פסח וחזר הביתה באישון לילה כשהוא מתייפח מרה בגלל שלא עמד לו עם בחורה שהוא תכנן לבלות אתה את ערב החג, לא יכולתי לשאת את זה יותר.
שלחתי לנתן מכתב חריף מאוד, מבהיר לו שהוא אידיוט, מזוכיסט ונמושה עלובה, ואני רוצה לפגוש אותו כדי לבעוט לו אישית בתחת.
נתן לא לקח את זה באופן אישי והסביר לי בסבלנות של קדוש שהוא לא רוצה להפריע לחבר שלו לנסות להקים בית בישראל, אם הוא רק יחפוץ בכך, ושהוא מסרב לפגוש אותי כי הבטיח ל'תכשיט' שלא ייפגש עם חברים וירטואליים, אבל הוא ישמח לשוחח איתי במסנג'ר.
לאכזבתי לא הייתה לו מצלמה, אבל זה לא הפריע לנו להעמיק את ההכרות שלנו ולהפוך לידידי אמת למרות שמעולם לא ראיתי את פניו.
ביקשתי לא פעם שישלח לי תמונה, אבל הוא סירב בטענה שהוא סתם אחד, שהוא לא נראה משהו, ושאין לו תמונות מעודכנות.
בתגובה לא שלחתי לו גם אני תמונה, אבל ציינתי שיש לי כרטיס באטרף עם התמונות שלי, והעובדה שהוא פתח כרטיס באטרף רק כדי שיוכל לראות את פני החמיאה לי מאוד.
בעקרון הוא תיעב את האתר הזה ואת דומיו ולא הסתיר את דעתו השלילית עליהם, אבל הסקרנות גרמה לו להתגבר על הדעה הקדומה שלו נגד האתר שהיווה את מרכז חיי המין והחברה שלי בשנים האחרונות.
מובן שמיד אחר כך הוא סגר את הכרטיס שלו בבהלה כי, כפי שטען, לא מצא חן בעיניו שכל מיני זרים שלחו לו הודעות משונות.
כן, כזה טיפוס הוא נתן. נשגב מבינתי איך זכה נועם, התכשיט הדו מיני לכאורה, לחבר כזה. אני מודה, רחשתי ל'תכשיט' איבה עזה שהתקשיתי להסוות, ושמחתי מאוד כשלא מזמן הוא נשלח לקורס ממושך בחו"ל. נתן כמובן לא חלם אפילו לנצל את הרשות שהעניק לו חברו הנדיב לבגוד בו, ולמרות שהקורס עמד להמשך חודשים רבים ונועם  הכריז שכל זמן שמדובר בסקס אנונימי וחסר רגש אין לו בעיה עם בגידות נתן סירב בתוקף.
"סקס חסר רגש אני מעדיף לעשות עם כף היד שלי." הודיע לי ביובש כשהסכמתי בפעם הראשונה בחיי עם התכשיט שלא נורא אם מידי פעם... הרי כולם עושים את זה לפעמים, וסגר לי את המסנג'ר בפרצוף.
שוב כעסתי ונעלבתי ושוב מיהרנו להתפייס. למרות הוירטואליות של יחסינו נקשרתי אליו מאוד, ואהבתי לדבר איתו. במשך הזמן הרגשתי שהוא החבר הכי טוב שלי, ודווקא בגלל שמעולם לא ראיתי את פניו יכולתי לספר לו בגילוי לב את כל הקורות אותי.
נכון, לא היה לי מושג איך הוא נראה, אבל עם חלוף הזמן הבנתי שבעצם גם לא אכפת לי. אהבתי את חוש ההומור העדין והיבש שלו, את ניסוחיו הבהירים והמדויקים, ואת גישתו הרצינית והמדויקת לחיים.
אחרי כל שיחה הייתי נפרד ממנו בנשיקות וירטואליות, מעניק לו חיבוקים וירטואליים ומצהיר בגלוי על אהבתי כלפיו, והתכוונתי לכל מילה.
הערצתי את הסבלנות שלו לבני אדם שנטו לנצל את טוב ליבו, ואת התמדתו להמשיך ולתפקד למרות שחייו לא היו קלים כלל ועיקר - משפחתו התנכרה לו אחרי שיצא מהארון ואחרי השחרור מהשירות הצבאי שאותו עבר כלוחם בלבנון הוא בילה כמה חודשים לא נעימים מחייו כהומלס ברחובות תל אביב.
אחרי שחלה ואושפז עזר לו קרוב משפחה רחוק להתאושש ולקום על רגליו, והוא הצליח לצאת ממצבו הקשה, לרכוש דירה ומכונית ואפילו התחיל ללמוד טכנאות מחשבים במכללה.
כדי לפרנס את עצמו עבד נתן בעבודה קשה כפועל במפעל קטן. הקולגות שלו בעבודה היו אנשים קשיי יום שלא ידעו דבר על נטיותיו המיניות, ואם היו יודעים היו ממררים את חייו. אף על פי כן הוא שמר על שפיותו ושמחת חיים, והתעקש לדבוק בערכיו, ערכים של דתל"ש שרוט, כמו שנהג לכנות את עצמו בבדיחות הדעת.
נועם נסע לפני כחודשיים לחו"ל ונתן ניסה לשמור על מצב רוח מרומם ולהמשיך לתפקד כרגיל, אבל היה לו קשה. ניסיתי לעודד אותו כמיטב יכולתי ואפילו הצלחתי לפתות אותו לנהל איתי שיחה קצרה בטלפון, והופתעתי לטובה מקולו – קול בס חמים ומלטף.
הוא הודה שהוא סובל מבדידות למרות שהיה מוקף חברים טובים, וכשהמכתבים של נועם הלכו והידלדלו, גם בכמות וגם בתוכן, קפצה עליו עצבות שהוא לא הצליח להסתיר.
כבר כמה ימים שלא קיבלתי ממנו מייל, וחרדתי לשלומו. בעבר הוא נהג לענות לי באריכות על כל מכתבי, זה לא היה אפייני לו להתעלם מבקשותיי ליצור קשר.
גם הנייד שלו היה סגור כל הזמן, ודאגתי גברה והלכה.
"אז למה שלא תיסע אליו ודי?" שאל איציק, האקס שלי - האדם היחיד שסיפרתי לו על הפיסורה הארורה הזו ועל הקשר שלי עם נתן.
איציק השליו וקר המזג היה העוגן שלי כשרק הגעתי למדינת תל אביב - צעיר פעור עיניים ולהוט לטעום מכל החטאים והסטיות שנפרשו לפני.
הוא היה החבר הראשון שלי ולא יכולתי לבקש לי אקס טוב ממנו. לא פעם שאלתי את עצמי למה בעצם נפרדתי מאדם כל כך רגוע, יציב והגיוני, אך לצערי דווקא התכונות שהפכו אותו לידיד יקר ערך, שיגעו אותי כשהייתי בן זוגו.
רציתי להט והרפתקאות, והוא שהיה מבוגר ממני בעשר שנים רצה רק שקט ושלווה. לשמחתי הוא מצא אותן עם טום - בן זוגו מזה שבע שנים.
טום היה דובון חמוד ושמנמן עם פרצוף עגול עטור זקן שיבה, מבטא אמריקאי חזק וקרחת בוהקת. השניים דגמנו זוגיות למופת והיו למעשה התחליף שלי למשפחה.
כשסיפרתי לאיציק על דאגתי שמא אפסיד את הנסיך המיועד שלי בגלל הפיסורה הארורה ההיא הוא חייך ואמר לי באותה שלווה מרגיעה שפעם הייתה מוציאה אותי מדעתי שנסיך אמיתי יחכה לי עד שהפיסורה תתרפא.
מהרגע הראשון ששמע על קיומו של נתן, האקס שלי, ההגיוני והמעשי כל כך, היה איציק בטוח שיש משהו חשוד מאוד בסיפור שלו. לדעתו נתן היה רק פיקציה וירטואלית שמישהו שחמד לו לצון המציא כדי לשגע אותי ולשעשע את עצמו. העובדה שנתן לא שלח לי מעולם תמונה של עצמו והשתמט מלדבר על צורתו החיצונית הגבירה את חשדותיו.
"מישהו עובד עליך, לא יכול להיות שקיים בעולם אדם כזה." אמר בפסקנות.
רק בגלל איציק לחצתי על נתן לשוחח אתי בטלפון, ושמחתי מאוד לבשר לו שלא רק שנתן קיים הוא גם בעל קול סקסי מאוד, ובכל זאת הוא המשיך בשלו - ממציא תיאוריות קונספירציה שכל אחת הייתה מגוחכת יותר מרעותה.
פעם טען שמדובר בקשיש סוטה המתחזה לצעיר בן עשרים ומשהו, ובפעם אחרת העלה השערה שנתן הוא המצאה של גברת רבת דמיון ששכרה בחור צעיר שיתחזה בטלפון לנתן הלא קיים.
ביטלתי את כל חשדותיו כלא סבירות והמשכתי בחברות עם נתן, חברות שהשתבשה לפתע פתאום ובלי הסברים. אחרי כמה ימים חשתי שאני יוצא מדעתי מרוב דאגה וגם, למה להכחיש? בגלל היובש המיני הממושך שלא הייתי מורגל בו.
באתי לתנות את צרותי באזני איציק שזנח את התיאוריות שלו ונתן לי לשם שינוי עצה מעשית. "נתן הרי סיפר לך מספיק פרטים על מקום העבודה שלו." הזכיר לי, "אז למה שלא תיסע אליו לעבודה? תיסע ותברר אם הוא קיים בכלל." לא התאפק מלהשחיל עקיצה קטנה על חשבוני.
ידעתי שנתן עובד במפעל מתכת קטן באזור התעשייה של צומת קרית אתא, מול נגרייה ומוסך, וידעתי פחות או יותר איך להגיע למקום. הוא תיאר את מקום עבודתו פעמים רבות בבלוג שלו והייתי בטוח שאוכל לאתר את המפעל שבו עבד בלי בעיות.
"אתה יודע מה? בסדר, אני נוסע." הצהרתי ומיד אחר כך הודעתי לאלה, שותפתי לבית הקפה שניהלנו יחד, שאני זקוק לסוף שבוע ממושך ושכבר ממחר, יום חמישי, אני בחופש.
חן – אחראית המשמרת - עיקמה את פרצופה לשמע הבשורה, אבל אלה שהכירה אותי היטב וידעה שאין טעם להתווכח איתי ירתה בה מבט חמור ואיחלה לי חופש נעים.

ביום חמישי בבוקר יצאתי בדרכי צפונה אל נתן, מאושר על שהתחמקתי מעוד סוף שבוע מאוס בבית הקפה. לא אהבתי את עבודתי למרות שהיא השתלמה היטב ולא הייתה עבודה קשה במיוחד.
חבל שרק אחרי שגמרנו לשפץ את בית הקפה גיליתי שאני לא איש רעים להתרועע. מטבעי אני לא בנוי להיות נחמד וחברותי כל הזמן, ואני מתקשה לחייך בנימוס לבני אדם שאני לא מחבב.

דנתי רבות עם נתן בסבל הרב שסבלתי מהעבודה בבית הקפה, והוא הקשיב לי בסבלנות רבה עד שיום אחד נמאס לו – כן, אפילו הקדוש הפרטי שלי חטף קריזות לפעמים – והוא סיפר לי קצת בתמורה על העבודה שלו.
נחרדתי לשמוע על הררי הארגזים שהיה עליו לפרוק ולארוז, על הקופסאות הכבדות שהיה עליו לשאת מפה לשם, על הקולגים שלו - אנשים חסרי ההשכלה שדברו עברית קלוקלת או רוסית, קיללו כל הזמן בגסות, רבו והתווכחו ללא הרף וכמובן תיעבו הומואים בכל ליבם, והכי גרוע - המטריד המיני שלו - מנהל החשבונות של בית המלאכה שנהג להציק לו, לגעת בו, ללטף אותו, ולנשוף עליו הבל פה מצחין מסיגריות ושתייה.
"אני לא יכול להתלונן עליו כי הוא קרוב משפחה של בעל הבית, וחוץ מזה מה אני יכול להגיד? אם הייתי בחורה הייתי יכול להגיד שהוא מטריד אותי, אבל מאחר ואני גבר והוא שכיר כמוני אין טעם להגיד כלום." סיכם נתן בקצרה את המצב.
"יש לך מזל שאתה לא שכיר שלומי, אתה בעל הבית של עצמך, ואתה לא צריך לדאוג שיפטרו אותך אם תהיה חולה יותר מידי פעמים, או אם לא תסתדר עם העובדים האחרים." נזף בי בעדינות כשהגזמתי ברחמיי העצמיים, גורם לי לחוש מפונק להשחית. ידעתי היטב שיש עבודות גרועות משלי ובכל זאת לא אהבתי את העבודה בבית הקפה. מאז שחן ואלה נעשו בנות זוג הן משכו לבית הקפה לסביות פמיניסטיות זועמות ומרבות להג שנהגו לתקוע בי מבטים זועמים כשחילקתי הוראות למלצריות שלנו, וכמה אפילו נהנו לצבוט את ישבני כדי שאכפר בכך על חטאי בני מיני כלפי המין הנשי במשך אלפי שנות דיכוי.
"אחרי שתחזור אני רוצה שנשב לדבר קצת ולסדר כמה עניינים." אמרה לי אלה לפני שנפרדתי ממנה, אבל סירבה לפרט.
בפעם האחרונה שהיא הציעה לי לדבר היא סיפרה לי על חלומה להפוך לאם והציעה לי את תפקיד האב.
באותה תקופה הייתי מאוהב עד לאוזני בצעיר יפה תואר וקל דעת שכמה שבועות אחר כך נסע לאירופה במטרה להפוך לכוכב סרטי פורנו. רעיון האבהות נשמע לי מפחיד ומגוחך, ודחיתי אותו מיד.
כשסיפרתי על כך לנתן הוא נזף בי על שביטלתי בקלות דעת כזו את הצעתה של אלה ואמר שהוא במקומי היה קופץ בשמחה על הצעה כזו ואפילו מסכים להינשא לאם ולחיות אתה בתנאי שהיא תדע כמובן שהוא הומו.
"חשבת מה יהיה אתנו ואיפה נהיה בעוד עשרים, שלושים שנה שלומי?" שאל אותי, "מה בכלל הטעם בחיים בלי ילדים?" הוסיף נוגות, גורם לי להתקף חרדה שבעטיו יצאתי למסע זיונים ושתייה ממושך. לקח לי שבוע שלם להתאושש ממנו.
נתן השתוקק למשפחה אמיתית וגרס שחלק גדול מיצר ההרס העצמי של הקהילה הלהטבי"ת נובע מויתור על ילדים.
"ההומו הטיפוסי נשאר רווק ערירי, מוותר על העתיד, מתעקש לדבוק בנעוריו עד גיל העמידה, רודף באובססיביות אחרי תענוגות הגוף, ופוחד להרהר בחוסר המשמעות של חייו נטולי הילדים." כתב לי פעם במהלך התקף מלנכוליה חמור שנגרם אחרי עוד מריבה עם התכשיט.
"אתה מטיל יותר מידי אחריות על ילדים, גם אנשים בלי ילדים יכולים למצוא משמעות לחייהם." ניסיתי להתנגד לפסימיות המפחידה שלו, אבל אפילו אני נאלצתי להודות שיש משהו ברעיונותיו.
בדרכו העדינה והעקשנית הוא הצליח לגרום לי לחשוב על חיי ועל עתידי, מחשבות שלא תמיד היו עליזות כל כך ולפעמים הפחידו אותי.
לפעמים התרגזתי עליו, אבל תמיד נאלצתי להודות שהוא היה האדם היחיד שהכרתי שגרם לי לעצור את המרוץ המטורף אחרי כסף, זיונים ותענוגות, ולנסות להבין מה משמעות הבלגאן הסחרחר הזה שכיניתי - החיים שלי.

2. לספר הכל
מזל שנתן סיפר בבלוג שלו על שלט פרסומת בצורת תפוז ענקי שהוצב על גגו של אחד מהבניינים הסמוך לבית המלאכה. מהרגע שחציתי את צומת הצ'ק פוסט תרתי בקדחתנות אחרי התפוז שצבעו היה אמור להיות כתום מבהיק ואכן, קצת אחרי שחלפתי על פני בתי הזיקוק המצחינים הבחנתי בכדור הגדול והכתום שעלה מתכת ירוק ענקי בודד מתנוסס מעליו ניצב על ראש בניין גבוה ולפיו ניווטתי בבטחה את מכוניתי. הגעתי עד לאזור התעשייה וחניתי מול חזית לבנים מסוידת לבן של בית המלאכה בו עבד נתן.
הכל היה בדיוק כפי שהוא תיאר בבלוג שלו – מצד ימין היו מדרגות הבטון שהובילו לקומה השנייה, שם ישב הבוס עם המזכירה והשגיח על המחלקה הגרפית, ומצד שמאל הובילה דלת מתכת כחולה ענקית לקומת הקרקע, שם בוצעה העבודה הטכנית.
נכנסתי לבית המלאכה והבטתי סביבי, מתפעל מכישרון התיאור של נתן - הנה גרם מדרגות המתכת שחיבר בין שתי הקומות, תלול ומפחיד ורועש בדיוק כמו שהוא תיאר, והנה המדפים ששרטו את כתפו לא פעם בגלל מיקומם הלא נוח במעבר שבין שתי האולמות של בית המלאכה. הנה המסור החשמלי המרעיש שניסר בקול מחריש אוזניים כשהפעילו אותו, ולצידו הרתכת, וממול חדר ההלבשה והמחסן הקטן הצמוד לשירותים, והנה המטבחון הפעוט עם המגבות הדהויות והמיחם הדולף, וממש לידו המקלחת שדלתה החומה והמתקלפת חורקת בקול מעצבן.
"כן, אדוני? אפשר לעזור לך?" שאל בחור גבוה דק ומזוקן שזרועותיו מקועקעות דרקונים כחולים ואדומים בדיוק כמו שתיאר נתן.
ידעתי מיד שזה ניקו הרתך, ונזכרתי איך נתן סיפר לי שניקו מצא בוקר אחד עכבר במלכודת העכברים ומיהר להבריח אותו החוצה כדי להציל אותו ממוות.
"אני מחפש את נתן בן ישי." אמרתי, סוקר בגניבה את הקעקועים שפיארו את אמות ידיו השריריות של ניקו - בטח כאב לו כהוגן לעשות אותם.
מצחו התקמט בפליאה. "נתן? אין לנו אף נתן בן ישי פה."
להב קר של חרדה פילח את קרביי. עד כה כל תיאוריו של נתן היו כל כך מדויקים ונכונים, הרגשתי שאני בן בית במקום הזר הזה, ופתאום... איך זה יכול להיות?
האם איציק צדק ונתן באמת לא קיים? אבל הרי בית המלאכה נראה בדיוק כפי שהוא תיאר אותו?
הנה אדי השמן, ולאזרוב הקווקזי, והנה צביקה, סגן המנהל עם פדחתו המגולחת וציפורניו המכורסמות, לבוש בחולצת העבודה כחולה מגוהצת בקפידה ו... העברתי עיני סביב סביב, מודאג ומבולבל.
"כן?" ניגש אלי צביקה שנתן תיאר בדייקנות מבודחת, מפרט את האובססיות שלו לניקיון וסדר שמיררו את חיי העובדים. הנה הוא ניצב לפני במלוא הדרו, נראה בדיוק כפי שתיאר אותו נתן - משקפים קטנים ועגולים, ידיים עבות ושעירות וקרחת בוהקת. הכל בדיוק כמתואר בבלוג, איך יכול להיות שנתן עצמו לא קיים?
"אני מחפש את נתן בן ישי." חזרתי בקול ענות חלושה, חש מטופש למראה הבעת הפליאה שעלתה על פניו העגלגלים של צביקה.
כמעט ששאלתי אותו אם הוא קיבל כבר את הטלוויזיה שקנה דרך אתר המכירות באינטרנט שמיהר לקחת את כספו, אבל לא מיהר לשלוח לו את התמורה.
נתן תיאר את מאבקו בחברת הקניות בצורה משעשעת להפליא שהייתה נטולת כל זדון למרות שצביקה העצבני ירד לחייו ופרק עליו את הזעם שעוררה בו הקנייה הלא מוצלחת.
"אתה טועה אדוני, אין אצלנו אף נתן." פסק צביקה, "אולי הוא עובד בנגרייה או במוסך ממול?"
"אולי." אמרתי בקול חלוש והתחלתי לפנות החוצה, מרגיש מבולבל ועלוב.
"אולי פולי ידע מי זה?" אמר צביקה, "פולי! פולי? בוא שנייה לפה, אתה מכיר איזה נתן שעובד באזור שלנו?"
דלת המקלחת חרקה בקול מרגיז, בדיוק כפי שנתן תיאר, וגבר אחד, רחב כתפיים ובעל חזה שרירי ושעיר ששערות שחורות רטובות ונוצצות מזדקרות על פדחתו יצא החוצה כשרק מגבת כרוכה למותניו.
"מה הבעיה צביקה?" שאל והביט בי.
ברגע ששמעתי את קולו החם ידעתי שמצאתי את נתן. חיבבתי אותו מהרגע הראשון שראיתי אותו. אהבתי את האופן הרגוע בו הוא נע, עמד ודיבר. מצא חן בעיני איך הוא היה הוא עצמו, בלי שום התנצלויות או העמדות פנים – גבר רחב ושעיר עם כתפיים חזקות, עורף עבה, עיניים חומות ירוקות וקול בס עמוק.
היו לו פנים רחבים ובהירים בעלי תווים ישרים וגבריים שהיו יכולים להיות נאים לולא צלקת דקה שהחלה מאמצע מצחו וירדה אל גבת עינו השמאלית, קוטעת רבע ממנה. החלק השלם של פניו לא תאם לגמרי את החלק המצולק, ונדמה היה כאילו ילד רשלן פירק את פניו ואחר כך ניסה להרכיב אותם חזרה בחוסר כישרון, מותיר אותם חסרי סימטריה באורח מטריד.
בהינו זה בזה לרגע ואז הוא התעשת והושיט לי יד גדולה, חמה ונוקשה. "שלומי, מה שלומך חמוד?" אמר בחמימות, משך אותי אליו וטפח על כתפי במעין חצי חיבוק.

"זה שלומי, הבן דוד שלי מתל אביב," הסביר לצביקה, "בבית קוראים לי נתן, לא פולי." הוסיף בחיוך מתנצל.
"פה קוראים לי פולי, קיצור של השם משפחה הישן שלי - פולישוק." מעך בכוח את כף ידי כדי לסמן לי להיזהר ולא להגיד משהו מיותר.
"אהה, כן. שכחתי." חייכתי אליו חזרה, ולחצתי בחמימות את כף ידו. נזכרתי שהוא סיפר לי פעם שהוא לא אוהב את ידיו כי לדעתו הן היו גדולות מידי וגסות, ותמיד פצועות וחבולות בגלל העבודה - אני דווקא אהבתי את מגען שהיה חם ונוסך בטחון והארכתי בלחיצת היד ככל שהתיר זאת הנימוס המקובל.
נתן ביקש ממני להמתין לו עד שיתלבש, הלך לחדר ההלבשה וחזר מיד אחר כך, לבוש ג'ינס וטריקו נקיים, חתם את הכרטיס שלו ומיד הוביל אותי החוצה למגרש החנייה.
"תיסע אחרי, זה לא רחוק." הורה לי קצרות, ופנה למכוניתו.
תפסתי את מרפקו ועצרתי אותו, "אתה כועס שנפלתי עליך בהפתעה?" הישרתי מבט לעיניו שצבען היה חום בהיר רך, משובץ ריצודים ירקרקים, "דאגתי לך נורא, פתאום ניתקת איתי קשר, לא ידעתי מה לחשוב אז באתי. אתה בסדר נתן?"
הוא הביט בי במבט אטום שלא ידעתי איך לפרשו. "נדבר על זה בבית." פסק קצרות, פנה למכוניתו ואז נמלך בדעתו והסתובב אלי שוב. "אל תדאג, אני לא כועס עליך שלומי, אבל הפתעת אותי ו... טוב, אני... פשוט הפתעת אותי. אני מבין שדאגת, אבל... פה כולם רואים אותנו, נדבר בבית."
"זה בגלל הצלקת שלך?" העזתי לשאול, "למה לא סיפרת לי עליה?"
"למה הייתי צריך לספר לך? מה אכפת לך איך אני נראה?"
"היית צריך לספר לי." התעקשתי, "אני סיפרתי לך הכל על עצמי."
"אל תהיה ילד שלומי, אין דבר כזה לספר הכל." אמר נתן בעצב ונכנס למכוניתו, התניע ונסע, ואני אחריו.
ביתו נראה בדיוק כפי שהוא תיאר אותו בבלוג - בית דו משפחתי קטן וצנוע, נשקף אל שדה חרוש תלמים חומים שמעבר לו שכן בית קברות. בקצה השדה התנודדו דקלי וושינגטוניה תמירים שעמדו כשומרי ראש משני צידיו של עץ אלון גוץ ועב גזע.
הנה החצר הקטנה עם חלקת הוורדים ושביל אבנים מתפתל ביניהם מוביל אל דלת הכניסה לבית, ובצד מדרגות יורדות כלפי מטה אל דירת הקרקע הקטנה שהושכרה לבחור צעיר, הומו נחמד וידידותי שנהג לצפות בנתן כל פעם שיצא לעבוד בגינה בגופייה, או טוב מזה, בלי חולצה כלל.
החנינו את המכוניות לפני הכניסה לבית ונכנסנו. חתול שחור ושמן עם פרווה מבריקה ועיניים ירוקות המתין בקוצר רוח ליד הדלת. מיד ידעתי שזהו פחיסטון - החתול של נתן.
בבלוג שלו טען נתן בבדיחות הדעת שפחיסטון יודע לדבר, ותיאר איך כל פעם שיחסיו עם התכשיט עולים על שרטון הוא מתייעץ עם החתול ומקשיב לעצותיו הנבונות.
החתול השחור היווה מעין אלטר אגו מחוצף וגלוי לב של נתן ובאמצעות דיבובו של פחיסטון העז נתן לספר כמה קשה לו לפעמים עם נועם שנשאר בעקשנות בארון והציג את נתן לפני משפחתו וידידיו כשותף לדירה ותו לא.
הדירה הייתה בדיוק כפי שתיאר נתן - קטנה ונחמדה. הבטתי סביב, מחייך בהנאה. "הכל נראה בדיוק כמו שסיפרת." אמרתי.
"נו, לא בדיוק, לא הכל סיפרתי." חייך אלי נתן חיוך עצוב משהו.
כשחייך הודגש עוד יותר חוסר הסימטריה בין שני חלקי פניו, לולא העיוות הקל של פניו הוא היה סתם בחור יפה בעל פנים נאים אך רגילים למדי, אבל בגלל הצלקת היו לו פנים מיוחדות ונוגעות ללב.
"איך זה קרה?" שאלתי ונגעתי בצלקת בקצה אצבעי.
הוא עמד בשקט מביט היישר בעיני. אזרתי עוז ללטף את פניו בקצות אצבעותיי, חש בעונג את חספוס הזיפים שעלו בלחייו.
"זו הייתה תאונת עבודה." אמר בקול חרישי, ולכד את פרק ידי בכפו הגדולה והחזקה. עכשיו כבר עמדנו קרוב מאוד זה לזה וראיתי שיש סביב אישוניו טבעת של כתמים ירקרקים ושלחום שבעיניו יש גוון ענברי שקוף, ושפתיו מלאות ומפתות ו... נישקתי אותו עוד לפני שהבנתי שאני עומד לעשות זאת.

הוא נישק אותי חזרה ואז משך אותי בחולצתי אל חדר השינה, ופתאום היינו על המיטה שלו, מתנשקים בכוח, מושכים זה מעל זה את הבגדים ו... הפיסורה!
רק כשנותרתי בתחתוני בלבד נזכרתי בפיסורה הארורה הזו והדפתי אותו מעלי. "די נתן, מספיק." התנשפתי, "נו, די כבר, תפסיק, מספיק עם זה, הרי לך יש לך חבר ו... ואני..." וכאן השתתקתי, מתבייש לספר לו למה אני לא יכול להמשיך במה שהתחלנו ולכן, למרות שרעדתי מרוב חשק להרגיש את גופו צמוד לשלי, אם לא למעלה מזה, הדפתי אותו בעדינות מעלי, נאבק בעצמי כדי לא להפר את מצוות הרופא ולהתנפל עליו.
למרבה המזל נתן הפסיק מיד, התרחק ממני ואפילו התנצל.
איזה טמבל!
"זה בסדר, אתה לא צריך לבקש סליחה, זה אני ש... הכל באשמתי." הצהרתי.
"לא, זה לא בסדר. הרי דיברנו על זה לא פעם שלהתחיל יחסים ישר בסקס זה מתכון בטוח לכישלון. אולי בגלל זה אני ונועם..."
הוא נאנח אנחה גדולה שבאה מעומק חזהו הרחב ונשכב על המיטה, גבו אלי. לא ראיתי את פניו, אבל לפי הרטט של כתפיו ידעתי שהוא בוכה, ופתאום נזכרתי שבעצם הגעתי לכאן כדי לברר מה עובר עליו ולמה הוא נעלם לי ככה בזמן האחרון.
"מה קרה נתן? מה הבעיה חמוד?" ליטפתי בעדינות את גבו שבניגוד לחזהו השעיר היה חלק ולא שזוף.
מראה השרירים החזקים נעים מתחת לעורו הלבן היה מפתה כל כך...
"אני מבקש סליחה שלא עניתי למיילים שלך בזמן האחרון." אמר נתן בקול חנוק, "הייתי עצוב נורא, לא ידעתי מה להגיד, חשבתי שאם אני לא אספר על זה לאף אחד אולי... התביישתי נורא."
"מה? מה קרה?" נבהלתי, ולפתע חלפה במוחי מחשבת עוועים שאולי הוא חולה באיידס. אולי הנועם המנוול הזה הדביק אותו? ממש מתאים לתכשיט לעשות נבזות כזו לחבר שלו שאוהב אותו כל כך ושומר לו אימונים בצורה עיוורת.
"אתה חולה נתן?" משכתי אותו אלי, "נו, די, תסתובב אלי, תדבר איתי, זה אני, שלומי, החבר שלך."
הוא התהפך, הניח את ראשו על כתפי ובכה בעוד אני מנענע אותו בזרועותיי, מלטף את גבו, משמיע קולות מרגיעים, ומרגיש את תערובת החיבה והדאגה שחשתי כלפי הגבר הזה שנצמד אלי כילד אומלל מתאבכים ומתערבלים בתוכי והופכים במהירות לאהבה לא וירטואלית בעליל.
"נו, די נתן," התחננתי, "תספר לי בבקשה מה קרה, למה אתה בוכה?"
הוא ניתק ממני, מוחה בכף ידו את פניו הרטובים. "אתה רוצה לדעת מה קרה, הנה, זה מה שקרה." הוציא ממגרת ארון הלילה מעטפה לבנה וארוכה והגיש לי אותה.
בתוך המעטפה הייתה הזמנה לחתונה של נועם בורג לבחירת ליבו ירדן פינסקר. החתונה עמדה להיערך בעוד כחודש באולם יוקרתי מאוד בחיפה, וכל האורחים נדרשו להגיע עם מצב רוח טוב.
בהיתי בהזמנה המעוצבת באיפוק מהודר. האותיות בלטו מהניר העבה והמשובח, מעוטרות בצבעי קרם וזהב עמום.
לרגע קט המילים נעתקו מפי, אבל לא איש כמוני ישתוק למעשה נבלה שכזה. "הוא שלח לך הזמנה לחתונה שלו? בן זונה! המניאק הזה, האפס הזה, התכשיט העלוב הזה!" שפכתי זרם של קללות וחרפות על ראשו של נועם.
נתן התיישב על המיטה וכבש את ראשו בכפות ידיו. "די, די, מספיק שלומי. הוא חייב להתחתן אתה כי היא בהריון. חוץ מזה תמיד ידעתי שהוא דו-מיני, בעצם אני שמח שהוא יזכה להיות נשוי ועם ילדים ו..."
"הוא רמאי עלוב ובן זונה מסריח." הפסקתי אותו בחמת זעם, "איך הוא הכניס אותה להריון בכלל? הוא לא היה אמור להיות החבר שלך?"
נתן נאנח וסיפר לי בקול מאופק שירדן פינסקר עובדת עם נועם באותה חברה כבר שנתיים, והם תמיד היו ידידים טובים, ובזמן שנסעו יחד לחו"ל ללמוד בהשתלמות הידידות הפכה לרומנטית, ואז היא הרתה, ומיד התקשרה להוריה שנבעתו לשמע המילה הפלה ודרשו שהבחור האחראי יישא בתוצאות.
"נו, באמת. עוד מעט גם אני אתחיל לרחם עליו." התעצבנתי, "הרי הם לא מובילים אותו לחופה עם אקדח תקוע בגב?"
"לא כמובן שלא," הסכים איתי נתן בעצב, "הוא מאוד מאוד מחבב אותה, והוא רוצה ילדים כמובן, והיא בחורה ממש טובה ו..."
"היא יודעת שאתה והוא... יש לה בכלל מושג שהוא הומו?"
"הוא דו-מיני." תיקן נועם שנית, וסך הכל זה לטובה. אני מאוד מאוד שמח שהוא עומד להתחתן ולהיות אבא ו..." שוב עלו דמעות בעיניו.
הוא קם ונמלט למקלחת, משאיר אותי ערום למחצה על המיטה, שואל את עצמי מה עלי לעשות כעת.
נתן חזר, עיניו אדומות, אבל חיוך על שפתיו ושאל אם אני רעב.
"כן, אני מת מרעב, אני ממש מורעב." עניתי, סוקר את גופו הגדול והשרירי שהיה שעיר בדיוק במידה וכעת כשהוא לא צריך לשמור אמונים לנועם הנתעב ההוא אז אולי... לעזאזל! שוב נזכרתי בפיסורה הזו...
נתן חייך, חיוך אמיתי וכנה לשם שינוי - הוא הבין בדיוק למה אני מתכוון כשאמרתי שאני מורעב. "זה עוד מוקדם מידי שלומי, אני מצטער נורא." אמר ברוך, "אתה יודע שכבר מעל חודש אני... מאז שהוא נסע לא הייתי עם אף אחד, אבל... אני מצטער, אני פשוט לא יכול עדיין."
"אין שום בעיות." קפצתי מהמיטה בתחתוני וחיבקתי אותו בחום, "אני מבין, זה ממש בסדר."
במחשבה לאחור זה היה הרגע המתאים לספר לו למה גם אני לא יכול, אבל בזמנו כל מה שחשבתי לעצמי היה - איזה יופי! יצאתי צדיק ואני לא צריך לספר לו על הפדיחה של הפיסורה הארורה הזו.