הכל סיפורים

לקח כמה ימים עד שהתחלתי לחשוד שמשהו פה לא בסדר. בהתחלה הכל נשמע סביר והגיוני לגמרי - יש לחץ בעבודה, הם מתאמצים מאוד, מנהל הפרוייקט לוחץ עליהם בצורה לא אנושית, הוא מבקש שלא אתקשר כי זה מפריע נורא, הוא מבקש שאהיה סבלני כשהוא חוזר נורא עייף, ושאבין אותו שהוא לא רוצה, אין לו כוח, לא בא לו, הוא בקושי פותח את העיניים בבוקר.
"זה עניין זמני, יוני," הוא אמר, "אני מבקש שתהיה סבלני." ביקש, אבל לא הביט בפני, ופתאום כל הלילות הבודדים שביליתי בלעדיו כי הוא נשאר לישון בדירה של החברה, כל הפעמים שבהן הוא הדף בעדינות את החיבוקים והגישושים שלי, הכל הסתדר בבת אחת.
קור פתאומי לפת את לבי.
נכון, דברנו על זה לא פעם והחלטנו שסתם זיון מהצד זה לא סיפור גדול, שלא נעשה עניין ולא נפרק את הבית בגלל התלקחות רגעית של תאווה שאין אחריה ולא כלום, שהוא צעיר ממני ובעל ניסיון מועט ויש בו סקרנות רבה ורצון לנסות ולהתנסות ולגוון, ואין לזה שום קשר לרגשות שלו אלי.
אני מצידי כבר עברתי את השלב הזה של השתוללות חרמנית חסרת מעצורים, מיציתי והיה לי די, אבל הבנתי שהוא עוד לא סיים, הוא רוצה לנסות עוד קצת, ובלי הרבה מילים הסכמנו שכל עוד הוא עושה את זה רחוק מהבית, לא מכניס זרים למיטה הפרטית שלנו, וזה רק סקס בלי רגש, זה בסדר.
אני לא יודע ולא רוצה לדעת אם הוא עשה כל מיני דברים עד אותו יום, החלטתי לא לחשוב על זה ודי.
ידעתי שהלב שלו אצלי וזה היה מספיק ודי בשבילי.
"אולי הלב שלו אצלך," אמר לי בעוקצנות קלה רומן, האקס המיתולוגי שלי – דוב רוסי גדול שמבוגר ממני בכמה שנים טובות – "אבל הזין שלו... יש לך מושג איפה הזין שלו מטייל?"
"תעזוב את הילד." נזף בו מקס - החבר הנוכחי שלו, גם הוא דוב לא קטן, מבוגר עוד יותר ממנו. הפתעה עצומה בשבילי ובשביל כל מי שמכיר את רומן כחובב צעירים רכי פלומה שטרם למדו להבחין מימינם ומשמאלם.
"יוני צודק לגמרי, אל תחסום שור בדישו." הפגין לפנינו את הידע שלו במכמני הפתגם העברי, "דייב עוד ילד, הוא יסתובב פה ושם עד שיבין שמה שיש לו בבית שווה יותר מכל מה שנמצא בחוץ ובסוף יחזור לאן שהלב ימשוך אותו."
"הנה, סוף סוף בן אדם אחד שמבין אותי." אמרתי בסיפוק וחיבקתי את מקס בחיבה, למרות שבסתר לבבי עדיין הייתי מופתע כל פעם מחדש על עצם נוכחותו בחייו של רומן.
עדיין ציפיתי שיום אחד רומן יחזור לעצמו, אבל נכון לעכשיו זה עדיין לא קרה. אחרי שפגש במקס זנח רומן באחת את האפרוחים הצעירים והתמימים שבין כה וכה לא החזיקו אצלו מעמד יותר מחודשים מספר, ונעשה ביתי ומאולף עד להפתיע. כבר שלוש שנים שהם יחד והוא נראה מאושר ורגוע יותר מיום ליום.

דייב חושב שהם פשוט מאוהבים, אבל אני מכיר את רומן כבר המון שנים, הוא זה שהטביל אותי לראשונה בביצה, ודעתי אינה תופסת איך טיפוס קשוח וציני שכמותו יכול פתאום להתאהב?
"עובדה." אמר דייב כשהבעתי את פליאתי מהשינוי שחל באקס המיתולוגי שלי, "כשזה תופס אותך זה תופס ואין מה לעשות." ואז הוא תפס אותי והוסיף חיבוק ונשיקה ו... אלו היו הימים הטובים.
התביישתי לתנות את צרותי לפני ידידי. הקשבתי בנימוס לסיפורים של דייב על עומס בעבודה, מנהל פרפקציוניסט ופרויקט חשוב, ושתקתי.
ואז, בערך עשרה ימים אחרי שהמצב הזה החל, הוא נכנס פתאום הביתה בשעה נורמאלית ואמר שאנחנו צריכים לדבר.
לרגע חלף בי הרהור שאולי עדיף ששוב היה חוזר מאוחר מדי, מוצא אותי ישן במיטה הקרה שלנו ונרדם בשתיקה לצידי, אבל מי בכלל שאל אותי?
"אתה לא צריך להגיד כלום." אמרתי מהר, "אני כבר מבין לבד. אתה רוצה שאני אעזוב או אתה?"
דייב נראה מוכה ומבויש. "אני אוהב אותך יוני, אני לא רוצה שניפרד."
"וכמה זמן אתה חושב שנוכל להמשיך ככה?" שאלתי בנימה גברית מאופקת, מחקה מבלי משים את רומן.
דמעות החלו לזלוג על פניו שרזו לאחרונה. "אני אוהב אותך." חזר ואמר, ולשם שינוי הניח לי לחבק אותו.
"אם אני אוהב אותך ואתה אוהב אותי וטוב לנו יחד למה אתה בוכה?" שאלתי אחרי שחולצתי רוותה דמעות.
"פגשתי מישהו." התוודה לפני דייב באנחה.
הדפתי אותו מעלי והלכתי לחדר השינה. הוא נשרך בעקבותיי והביט איך אני פותח את הארון וסוקר את הבגדים שלי במורת רוח. "חבל שלא קיץ עכשיו," שחתי לדייב בנחת, "בקיץ הכל נראה קל יותר, בחורף צריך להיסחב עם טונות של בגדים ואי אפשר סתם להיזרק על ספה של מישהו."
"יוני, אני מבקש ממך, תקשיב לי." נלחץ דייב משלוותי - שהייתה מלאכותית כמו הפיקוס שעמד שנים בסלון של סבתי, אבל הוא לא ידע זאת כמובן - גם הפעם רומן שימש לי השראה, דבקתי בדוגמא שהוא נתן לי כדי לא להתמוטט מרוב יגון. לא חשוב מה אתה מרגיש, חשוב מה אתה משדר כלפי חוץ, שינן לי רומן בזמנו, ואני דבקתי במשנתו באדיקות ושמרתי על פרצוף קשוח.
"מה יש לדבר? היינו יחד כמה שנים, היה נחמד ונעים עד שאתה פגשת מישהו וזהו."
"אבל אני אוהב גם אותך, זה רק קראש וזה יעבור. בבקשה יוני, אל תלך, אל תעזוב אותי."
"אל תדבר שטויות." התרגזתי, "מה עוד אני יכול לעשות?"
"להישאר, לתת לי קצת זמן." התחנן דייב וצנח על המיטה שלנו שידעה ימים טובים יותר.
"תראה דייב." התיישבתי מולו והבטתי בפניו המוכרות והאהובות כל-כך, "הייתי בסדר אתך עד היום, נכון? לא התעלקתי, לא חשדתי ולא נדנדתי. לא עשיתי סיפור מסטוצים גם כשידעתי שלא תמיד אתה באמת הולך רק לשתות בירה ולראות פוטבול עם חברים מהעבודה. כל זמן שחשבתי שהלב שלך אצלי לא רציתי לעשות עניין משטויות, אבל אני לא רואה טעם להיות עם בן אדם שאוהב מישהו אחר."
"בו אני רק מאוהב." אמר דייב באומללות, "אבל אותך אני אוהב, בבקשה יוני, אל תעשה משהו נחפז מדי, אני מבקש ממך, אני אמות בלעדיך."
"אם אני לא מתתי אחרי ששיקרת לי שאתה עובד ולחוץ למרות שידעתי שאתה מזיין מישהו אחר, אז גם אתה לא תמות." אמרתי ביובש. פשטתי את הטרינינג המרוט שלי והתחלתי להתלבש.
"לא שיקרתי שאני עובד ולחוץ." מחה דייב, "באמת יש לנו פרויקט גדול מאוד, ובגלל הפרויקט פגשתי אותו. זה התחיל כפלרטוט אפלטוני, המשיך כסתם סטוץ חסר משמעות כששנינו יודעים שיש לנו בני זוג בבית, אבל... לא רציתי להתאהב בו, זה פשוט קרה. הוא כבר עזב את החבר שלו, הם לא חיו יפה עוד לפני שאני נכנסתי לתמונה. הוא בחור נורא נחמד יוני, קוראים לו..."
"סתום את הפה!" נבחתי עליו בגסות, "אני לא רוצה לדעת ולא רוצה לשמוע." צעקתי, דחפתי אותו מעלי וברחתי לרומן.
הוא ומקס ישבו ושיחקו שח. התפרצתי לדירה שלהם, הודף מבלי משים את השולחן, מנתץ את מערך הכוחות המתוחכם שנבנה לאיטו במשך משחק שלם, ונפלתי על צווארו העבה של האקס שלי שכרך סביבי ידיים חמות וחזקות מניח לי להתרפק עליו ולשאוב נחמה מנוכחותו.
"נו, מה קורה אתך ילד?" המהם מקס מאחורי והניח ידיים גדולות ומחוספסות על כתפי.
"הוא פגש משהו." התייפחתי, "הוא אוהב אותי, אבל מאוהב בו. אני לא יודע מה לעשות."
"לפעמים הכי טוב לא לעשות כלום ולתת לעניינים להסתדר לבד." אמר רומן בנחת והוביל אותי למיטה שלהם.
"אל תעשה שום דבר, רק תנוח ותירגע." הורה לי מקס, ואני צייתי בעונג. אחרי למעלה משבועיים של בדידות ויובש מצאתי את עצמי מתפנק כמו ילד בין שני גברים חמימים, שעירים וחזקים שניחמו אותי, החמיאו לי והשביעו את הרעב שלי למגע ולאהבה.
בסוף נרדמתי בין שניהם, רגוע ומפויס. בארוחת הבוקר הם שבו וחזרו על עצתם - לא לעשות כלום בינתיים.
"לא כדאי לפעול מתוך כעס. לעזוב תמיד יש זמן." אמרו לי, "חכה, תן לזמן לעשות את שלו, החיפזון מהשטן."
חזרתי הביתה לדייב שנותר ער כל הלילה, מבלה את הזמן בבכי ובדאגה, והודעתי לו שישנתי הלילה עם האקס שלי והחבר שלו.
הבחנתי בסיפוק שפניו הוריקו והבנתי שלמרות הכל הוא מקנא לי - נסתרות דרכיו של הלב האנושי.

במשך כמה ימים לא קרה שום דבר ראוי לציון. שנינו המשכנו לעבוד ולחיות כרגיל, ואפילו המשכנו לישון באותה מיטה ולנהל יחד משק בית, אם כי סקס לא היה, וגם לא נגענו יותר זה בזה חוץ מנגיעה מקרית בלילה, מגע חטוף של גוף בגוף שנקטע תמיד בבהילות.
דייב המשיך להיפגש עם תומר - זה היה שמו של החבר שלו - אבל לא נראה היה לי שהוא שואב תענוג גדול מאותן פגישות. הוא נראה אומלל ומתוח, בכה הרבה, אכל מעט מדי, והיה מיוסר ומדוכא.
גם אני הרגשתי בדיוק אותו דבר, אבל התאמצתי לא להראות את זה. שמרתי על פאסון כמו שאומרים, ובפנים אכלתי את הלב.
מהמעט ששמעתי משיחות הטלפון של דייב שבילה שעות בהתייעצויות מרתוניות עם שתיים מחברותיו הקרובות ביותר - אחת הייתה בעד תומר והשניה בעדי - הבנתי שאותו תומר הוא בערך בגילי ודומה לי במבנה הגוף, אבל שונה ממני בכל – תל אביבי מתוחכם שבילה את רוב שנותיו בבריטניה עם הוריו הדיפלומטים, בחור יפה ומהוקצע מאוד, איש העולם הגדול, שלא נולד בארץ ולא שירת בצבא. הוא התאהב בדייב שלי מיד אחרי הזיון הראשון, העריץ אותו בטירוף ועשה הכל כדי לפתות אותו לעזוב אותי.
ממש במקרה הרמתי טלפון ושמעתי שלא בטובתי שיחה שהתנהלה בין דייב לידידתו. דייב נתן לה דיווח מפורט מאוד על התנהגותו של תומר במיטה. הייתי צריך לנתק וללכת, אבל רגלי כמו הכו שורשים בקרקע. נותרתי קפוא במקומי בעוד דייב מפרט באוזני ידידתו עד כמה אותו תומר מאוס הוא חמוד, מתפנק, רך ונעים, ועד כמה הוא אוהב ומתמסר, ואיזה כייף איתו.
לשמחתי הרבה השיבה לו ידידתו (שאלוהים יברך את שכלה הטוב ויעניק לה חתן במהרה בימינו אמן) מנה אחת אפיים ואמרה לו שהיא מרגישה שעוד רגע היא תקבל סכרת מהתיאור הזה, ושהיא צופה שדייב ישתעמם מהר מאוד מטיפוס כל-כך חסר אופי, חסר עמוד שדרה וסמרטוטי, ויחזור אלי.
"אתה צריך גבר." אמרה לו בתבונה, "ולא פייגלע קטן וגנדרן."
אחרי שהם סיימו את שיחתם ויכולתי להניח את השפופרת של השלוחה בבטחה חזרה בעריסתה ברחתי למקלחת ובכיתי בשקט, מרגיש שראשי מתפוצץ, גבי דואב, לבי נחמץ ואני קרוב לצאת מדעתי.
עוד כמה ימים כאלו חשבתי לעצמי, ודייב לא יצטרך להתלבט יותר כי אני פשוט אמות. אני רק מקווה שאספיק לשדך לידידה שלו את הבן דוד הביישן שלי שמת להתחתן, לא חשוב עם מי. הם יהיו שידוך משמים - היא תביא את השכל, האופי והכסף, והוא יביא את הפרצוף העגום שלו, את אוסף חולצותיו חסרות הטעם ואת אימא שלו.
"אני לא יכול יותר." יללתי למקס בטלפון, "אני יוצא מדעתי."
"עוד כמה ימים יוני, תהיה סבלני." הפציר בי מקס, "הסיפור הזה לא יכול להימשך עוד זמן רב, מי שימצמץ ראשון יפסיד. תתאפק עוד קצת."
למחרת תומר מצמץ ראשון. הוא הופיע פתאום בפתח מקום העבודה שלי, תופס אותי בדיוק ברגע שעמדתי לצאת הביתה.
"אנחנו צריכים לדבר." אמר אחרי שהציג את עצמו בכובד ראש.
הוא באמת היה יפה תואר, לבוש היטב, מעוצב, גזום ומטופח להפליא. גם אני לא הייתי זורק אותו מהמיטה, וגם אני הייתי מסתחרר לגמרי אם הוא היה מתאהב בי, הרהרתי לעצמי.
"תשמע יוני," הביט בי תומר במבט רציני, "מה בדיוק התכניות שלך לגבי דייב? אתה עוד אוהב אותו?"
"בטח." נדהמתי, "אני עדיין גר איתו, לא?"
"טוב, זה עלול לנבוע מאילוצים כלכליים."
"לא אצלי. אני מעדיף להיות הומלס ולא לגור עם משהו שאני שונא." פסקתי.
הוא נד בראשו, סוקר אותי ביסודיות. "כן, דייב אמר שאתה כזה. אני שמח מאוד. לא הייתי רוצה שבסוף הוא יישאר לבד." אמר וגילה לי שהוא והאקס שלו החליטו לחזור.
"אבל חשבתי שהייתם ביחסים גרועים עוד לפני שפגשת את דייב?" תמהתי.
"כן, אבל אז הוא ראה שיש לי מישהו ושאני רציני לגביו, ופתאום הוא הבין שהוא בעצם אוהב אותי ו... היינו יחד שש שנים, זה לא הולך ברגל."
"אז למה נפרדתם?"
"הוא רצה יחסים פתוחים." העווה תומר את פניו במיאוס, "רעיון רע מאוד, אם אתם חוזרים אני ממליץ לכם להפסיק עם זה."
"היחסים שלנו היו פתוחים רק מהכיוון שלו, אני לא צריך אף אחד חוץ ממנו." אמרתי והסמקתי קצת כשנזכרתי בלילה שביליתי עם רומן ומקס, אבל תסכימו איתי שזה לא נחשב.
"גם אם אתה לא אוהב את זה תעשה קולות של קנאי." המליץ לי תומר בתבונה, "אפילו איזו סצנת קנאה פה ושם לא תזיק, בתנאי שהיא תיגמר במיטה. אין כמו מייק אפ סקס לשיפור היחסים." הוסיף בבת צחוק ידענית, ומישש סימן מציצה ענקי על צווארו - סימן שאני די בטוח שלא דייב עשה לו.
אני הרי מכיר טוב את דייב שלי, זה לא הסגנון שלו.
"אמרת כבר לדייב שאתה חוזר לאקס שלך?"
"לא אני... כבר שיגעתי אותו מספיק... וגם הבטחתי לחבר שלי שאני לא אצור איתו קשר יותר. עדיף שאתה... לא אכפת לך, נכון?" חייך אלי חיוך מלא קסם מתורגל היטב ופרח לדרכו.
ועל אחד כזה הייתה סבתא שלי ז"ל אומרת – א' צצקה.

חזרתי הביתה ומצאתי את דייב באטרף של ניקיונות. הבית היה מוצף מים והוא השתולל עם ליפה וסמרטוט וקרצף כל דבר שהצליח להניח עליו את ידיו. עד שסיימנו הכל לא הצלחתי לשוחח איתו בהגיון.
אחרי שגמרנו לנקות את הבית הרגשתי מטונף ועייף כאילו ייבשנו מחדש את ביצות העמק שצצו שוב בסלון שלנו.
"נו, די." התחננתי כשדייב החל סוקר בעין ביקורתית את הוילונות, "מספיק, תשאיר עבודה גם למחר."
הוא הפנה אלי מבט עגום. "אני לא יודע אם אני אהיה פה מחר יוני."
"בטח שתהיה, אתה שלי ואני לא נותן לך ללכת ממני." הודעתי לו בפסקנות.
לשמע התשובה השחצנית שלי דייב צנח לזרועותיי מתייפח, ביקש סליחה, האשים את עצמו בכל, קרא לעצמו בוגד שפל (יש בזה משהו), התחנן שאשכח הכל (הלוואי ויכולתי), ואמר שהוא מתבייש בעצמו (בצדק).
"נו, די. מספיק. בוא נלך להתקלח יחד." משכתי אותו למקלחת בעוד הוא נשבע לי שהוא אף פעם לא עשה עם תומר מקלחת משותפת.
"אחרי שהוא ביקש ממני שנתקלח יחד הבנתי שאני לא מסוגל, שזה משהו אינטימי שאני יכול לעשות רק אתך."
"אז זהו, פתאום אתה לא אוהב אותו יותר?" התפלאתי.
דייב נאנח ואמר שהוא תמיד יאהב את תומר והוא מאחל לו כל טוב, אבל אתמול הוא ישב לבד וחשב מה יהיה, ופתאום, בבת אחת, הוא הבין שהוא לא רוצה, לא יכול ולא מסוגל לחשוב על חיים בלעדי. לפתע הוא הבין שזה היה סתם קראש מטופש שחלף עבר וזהו.
"אתה סולח לי? אתה מוכן שנחזור להיות יחד?" שאל בחרדה.
אולי הייתי צריך למתוח אותו קצת יותר, להניח לו להתייסר כמו שאני התייסרתי, אבל הוא כבר סבל די והותר, והוא נראה מותש ורזה ועייף כל-כך... היה לי די מהטלנובלה הזו, רציתי את החיים שלי בחזרה.
"מבחינתי אף פעם לא הפסקנו להיות יחד." אמרתי לו וחיבקתי אותו סוף סוף, מבין רק ברגע זה עד כמה הגוף שלי התגעגע למגע שלו.
עשינו אהבה במקלחת, ואחר-כך בחדר השינה, ומשם עברנו לסלון, ושוב למקלחת, וסיימנו בפינלה מפואר במיטה שלנו.
מרוצים ומאושרים מאוד שכבנו חבוקים יחד ואז דייב התחיל שוב לבכות. "נו, די חמוד, בכית מספיק, בוא נשכח את הסיוט הזה ונחזור לחיים שלנו." התחננתי.
"אבל עוד לא סיפרתי לתומר שאני נפרד ממנו."
"אני אספר לו, אל תדאג בקשר לזה. בעצם, אני אוסר עליך להיפגש איתו שוב או לדבר איתו."
"באמת? איזה חמוד אתה יוני, אתה כזה מתוק וחמוד ויפה, הייתי צריך כמעט לאבד אותך כדי להבין שאני אוהב אותך נורא."
"כן, גם אני מבין רק עכשיו כמה אני אוהב אותך דייבי."
"אולי הכל קרה רק לטובה? ניערנו את הזוגיות שלנו, למדנו להעריך אחד את השני טוב יותר. מעכשיו גמרנו עם יחסים פתוחים וסטוצים, מעכשיו זה רק אני ואתה."
"בסדר דייב, אבל בפעם הבאה שיגיע הזמן לתת לזוגיות שלנו ניעור קטן אני אהיה זה שמנער אותה."
דייב זינק ממקומו, התיישב עלי וטלטל אותי בכעס. "בחיים לא! אם אתה תשכב אפילו פעם אחת עם מישהו אני גומר עליך! ואתה מוכן להסביר לי בבקשה איפה בדיוק ישנת בלילה ההוא כשהיית אצל רומן ומקס?"
"אה... אני... נו, די דייב. הם היו נורא נחמדים, הם מיד אמרו לי שזה יעבור, שזה רק שיגעון חולף ו... זהו, ישנתי על הספה שלהם ובבוקר חזרתי אליך, בסדר?"
דייב סקר אותי בעין בוחנת, ציין שאני נורא יפה כשאני מסמיק, חזר ואמר לי שהוא לא הפסיק לאהוב אותי אפילו לרגע בלי שום קשר למה שהוא עשה עם תומר, ואז התהפך על צידו, נצמד אלי ונרדם סוף סוף.
"גם אני לא הפסקתי לאהוב אותך, גם כשרציתי לרצוח אותך לפעמים המשכתי לאהוב אותך." אמרתי לעורפו, חיבקתי אותו חזק ונרדמתי גם כן.

דייב אף פעם לא הצליח להבין למה אני לא מבקר אצל הורי. זה לא שרבתי אתם או משהו, אבל עוד כשהייתי חייל הם הודיעו לי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שאצלם בבית לא רואים בעין יפה שני גברים שמסתגרים בחדר השינה ומכבים את האור.
מיד הסקתי את המסקנות – הבית שלהם הוא לא הבית שלי - ומאז המעטתי לבוא הביתה. הם לא ממש השתוממו כשלא חזרתי לגור אצלם אחרי שהשתחררתי הצבא.
מעולם לא יצאתי מהארון בצורה דרמטית, הנחתי להם להבין לבד, והם הבינו ובלי לדבר יותר מדי - במשפחתי מקובל לא לדבר על זה – דחקו אותי בנימוס אך בהתמדה מחוץ למעגל המשפחתי.
הם הרחיקו אותי ואני התרחקתי בלי יותר מדי צער. כבר אחרי הבר מצווה ידעתי שאני הומו והערות לא סימפטיות על הסוטים החולים האלו שניסרו בחלל הבית מאז שאני זוכר את עצמי לא גרמו לי לחוש רצוי. גם בלי להיות גאון במתמטיקה, עשיתי אחד ועוד אחד ואחר-כך אחורה פנה.
לך תסביר דבר כזה לדייב שיצא מהארון בצורה דרמטית ומהממת דווקא בבר מצווה המושקעת והיקרה להחריד של אחותו הקטנה, מזעזע את כל קרובי המשפחה ואת הוריו ההמומים.
"אבל כבר היית בן שמונה עשרה, ובחיים לא הייתה לך חברה ולא הסתכלת על בחורות," התפלאתי, "אז מה הם חשבו?"
"הם חשבו שאני ביישן, וחוץ מזה היו לי המון חברות, גם עכשיו יש לי." נעלב קצת דייב מאדישותי לאומץ הלב שהפגין.
"כן, חברות שלוקחות אותך למספרה ולקניית נעליים, ולמה בבר מצווה של אחותך דווקא, לא יכולת לחכות להזדמנות פחות פומבית?"
"אתה לא מכיר את הורי, אם לא הייתי יוצא מהארון בנוכחות שלוש מאות מחבריהם האינטימיים ביותר, הם היו מצליחים לשכוח את מה שאמרתי אחרי כמה שעות."
נו, טוב. כל אחד והמשפחה שלו.
הוריו של דייב נרגעו עם הזמן כשנוכחו לדעת שבן הומו נעשה אבזר אופנתי בזמן האחרון וכמעט לכל משפחה שנייה יש אחד כזה, וחוץ מזה הוא גר רחוק מכדי לעשות בושות, וכמה נחמד מצידו לאזן את ההומואיות שלו בכך שעשה עליה מניו יורק המעטירה לארץ הקודש.
הם אפילו עשו מאמץ וביקרו אצלנו פעמיים. פעם אחת בטיול בין האתרים הקדושים בישראל, ופעם שנייה במהלך טיול מאורגן בכל ארצות הים התיכון.
הורי גרים בקריות, מרחק חצי שעה נסיעה מאיתנו, אבל הם לא ביקרו אצלנו אף פעם, ולכן תבינו לבד מה רבה הייתה תדהמתי כשאימא שלי התקשרה בבוקר שבת אחד, ואחרי שנזפה בי שאני עדיין במיטה למרות שכבר כמעט עשר בבוקר, המשיכה לספר לי שיש לי רק משפחה אחת, שמשפחה זה ערך עליון ושדם סמיך ממים.
שתקתי בדיפלומטיות לשמע התובנות השחוקות הללו והמשכתי לשתוק כשהיא העירה ששמעה רק טובות על החבר שלי, אבל כשהזמינה אותי לבקר אצלם היום לארוחת צהרים נפלטה מפי אנקת השתוממות.
"אני הולך רק עם החבר שלי." אמרתי קצרות, בתקווה שבכך ייסתם הגולל על התקף המשפחתיות התמוה הזה, אבל דייב שהקשיב לשיחה באוזניים זקופות, ראשו צמוד לשלי, חטף ממני את השפופרת ואמר שהוא ישמח מאוד ותודה רבה על ההזמנה, ועוד הגדיל לעשות כשחקר ברוב נימוס איזה יין להביא.
"השתגעת?" התנפלתי עליו בזעם אחרי שסגר את הטלפון וקם להתלבש, שורק לעצמו בשמחה נעימה מתוך אוקלהומה.
הוא חייך אלי בתמימות. "איזה פרחים אימא שלך אוהבת?" שאל.
"אין לי שמץ של מושג." נבחתי בזעם. "נדמה לי שפרחים מפלסטיק."
"ורדים זו תמיד בחירה טובה," שח דייב בחביבות, "לבנים, ורודים או אדומים, מה דעתך?"
"דוד!" שאגתי בזעם אין אונים - כשכעסתי עליו מאוד קראתי לו דוד – "מה זה משנה לעזאזל?"
"אולי אתה צודק ג'ונתן יקירי." ענה לי במאור פנים, מסרב להתרגש מזעמי, "נקנה זר מעורב, זה יהיה מקסים."
כמה שאני כועס יותר ככה הוא נעשה יותר מנומס, וכשאני קורא לו דוד הוא מכנה אותי ג'ונתן יקירי. ככה זה אצלנו – בכל ויכוח אני תמיד יוצא פרא אדם, צבר לא מחונך, והוא תמיד אומר את המילה המנומסת האחרונה.
הזר היה מקסים, והיין היה משובח, אבל דעתה של אימי הייתה מוסחת בגלל נוכחותם של שני נכדים שובבים שהתרוצצו סביבה - ילדיה של אחותי החוזרת בתשובה שבמקום ללכת לצבא התחרדה פתאום, והתחתנה בגיל שמונה עשרה עם דוס חרדי שהרחיק אותה מהמשפחה.
ליבם של הורי נשבר בגלל הצעד הזה של אחותי, ולראות אותה בבגדיה הארוכים וחסרי החן, נראית רזה, מותשת ומבוגרת מכפי גילה, אוכלת ממאכליה של אימי שהיו טעימים, אבל נטולי הכשר בד"ץ, היה מחזה מדהים.
אימא חייכה בפיזור נפש אל דייב שהיה יפה תואר במיוחד בסוודר הכחול שלו, לקחה ממנו את הפרחים, תקעה את היין בידיו של אבא כדי שיאבק לבד בפקק, וגררה אותי למטבח.
"היא עזבה את הדוס." לחשה לי מעבר לורדים הצבעוניים שאחזה בידה.
לקחתי ממנה את הזר והצצתי לחדר האוכל. דייב ישב על הרצפה עם הילד הקטן - אחייני בעצם - ועזר לו לדפדף בספר. אחותו הגדולה ממנו בקושי בשנה נשענה על דייב והציצה מעבר לכתפו על הספר הגדול והצבעוני, מורחת עליו מהשוקולד שאחזה בידה השניה.
דייב לא שם לב לכך, הוא היה עסוק מדי בילדים ונראה קורן מאושר.
"למה היא עזבה אותו?" לקחתי מאימא את הזר והתחלתי לסדר אותו באגרטל המכוער שהורי קיבלו במתנה מדודה פניה.
"כי הוא רצה שהיא תביא עוד ילד והיא עייפה. תראה איך היא נראית."
"עייפה." הסכמתי, "בגלל זה הזמנת אותי?"
"הזמנתי אותך כי כולנו משפחה אחת, אנחנו צריכים להתלכד לעזור זה לזה, צריכים לתמוך זה בזה ולעודד אחד את השני."
"כמו שאתם תמכתם בי ועודדתם אותי כשגיליתם שאני הומו?" עקצתי אותה.
דייב צץ בפתח המטבח עם הקטן בזרועותיו, הילדה נגררה אחריהם. הוא הזעיף אלי פנים בהבעה שאמרה בלי מילים - סתום מיד או שתסבול אחר-כך!
סתמתי, ובמקום לדבר לקחתי את הילדה ושטפתי ממנה את השוקולד. אחר-כך ניקיתי כמיטב יכולתי את הסוודר של דייב.
אחרי שאכלנו את קינוח המוס שוקולד המהולל של אימא אפסנו את הקטנים מול הוידאו שהוזן בבת הים הקטנה חלק 3 וישבנו לטקס עצה.
"אני לא חוזרת אליו בשום פנים ואופן." פסקה אחותי שחזרה להיקרא חן, מנערת מעליה את השם חנה שנמאס עליה יחד עם בעלה וכל אורח החיים הדתי.
"את תחשבי לאישה מורדת." אמר דייב בנחת, והציץ לראות אם הילדים בסדר. הם היו בסדר גמור, מרותקים למסך. "והוא ייקח ממך את הילדים."
"אל תדאג." אמרה חן בביטחון עצמי מדהים, "אחרי שאני אספר מה שאני יודעת עליו..."
"די כבר עם זה." רטן אבא ששתק עד כה שתיקה זועפת.
"די עם מה?" הסתקרנתי.
ברוב ימות השנה אבא שלי מניח את מלאכת הדיבור לנשים (כאילו שיש לו ברירה כשהוא חי עם אישה כמו אימא) ופותח את הפה לעיתים רחוקות מאוד, אבל כשהוא אומר משהו כדאי תמיד להקשיב לו.
"הוא שוכב משכב זכר ועובר על דין כרת." הכריזה חן.
החלפתי מבט עם דייב, "גם אנחנו."
"אבל אתם לא נשואים, אתם לא עמדתם מתחת לחופה כשאתם יודעים שבעצם..."
"אז מאיפה הילדים?" חקרתי בחוסר טקט.
חן האדימה כעגבנייה בשלה, ושוב נראתה צעירה מלאת חיים וזועמת כמו המתבגרת המרדנית שהתעקשה לעזוב את הלימודים לבגרות והלכה ללמוד באולפנה חרדית.
"ממנו כמובן! מה אתה חושב?" צעקה ובעטה בקרסולי בעיטה חדה ומכאיבה.
"אימא, תגידי לה!" צעקתי בזעם, ובטח הייתי מחזיר לה בעיטה, אבל דייב התחיל לצחוק, הילדים באו לראות על מה המהומה, ואבא אמר בקול זועף, "מספיק עם זה ילדים!" וככה היא ניצלה מחמת זעמי.
יש דברים שאף פעם לא משתנים.
"זה לא יעזור אם סתם תספרי, את צריכה להוכיח." פסק אבא, "להביא תמונות או משהו."
"כן, אני יודעת." אמרה חן, "הוא אוהב את הסאונה הטורקית במלון דן כרמל." גילתה לנו והביטה בדייב, "והוא מת על בחורים בלונדיניים עם מבטא אמריקאי." הוסיפה.
"היי!" צעקתי בזעם, "עד כאן. דייב לא הולך לשום סאונה טורקית."
"תפסיק עם זה יוני," הניח דייב יד מרגיעה על ברכי, "גם אתה תהיה שם עם מצלמה, נכון חן?"
היא חייכה. "לפחות לך יש קצת שכל." אמרה בשביעות רצון, "בעלי אוהב לבקר שם בימי חמישי בלילה," הוסיפה, "אז יש שם הכי הרבה גברים."
לא אהבתי את הרעיון, אבל לא הייתה לי ברירה. דייב נשבע שזה יהיה עסק מהיר וקצר, וגילה בקיאות מפתיעה בהלכות זיונים בסאונות בכלל, ובגיאוגרפיה של הסאונה במלון דן כרמל בפרט.
חקרתי אותו מאיפה הוא יודע דברים כאלו, מדבר בכעס שהפתיע את שנינו, והוא השתמט מתשובה ברורה, טוען ששמע סיפורים מחברים.
"כל העסק הזה לא נראה לי ודי!" צעקתי מעל קפה הבוקר, עצבני אחרי ליל נדודים מתיש.
הוא נאנח, לקח את ידי בידו והביט ישר בעיני. עיניו היו כחולות וזכות וחיוכו אמיץ ויפה כשאמר לי ברוך שדם סמיך ממים, שאנחנו חייבים לעזור לאחותי ולהציל את הילדים החמודים שלה מחיים עם אם חורגת בין דוסים שחורים וצבועים, וחזר והבטיח שהכל ייגמר מהר ויהיה בסדר.
מה יכולתי לעשות? אני שפוט שלו, נכנעתי והלכתי לרכוש מצלמה דיגיטלית קטנה וחסינת מים.
התייצבנו בסאונה הטורקית, חמושים במגבות ובמצלמה, ואכן, המיועד להיות גיסי לשעבר הופיע בדיוק במועד.
מזל שחן סיפקה תמונות שלו אחרת לא הייתי מזהה אותו. נפגשנו רק פעם אחת לפני שנים במסיבת החתונה שלו ושל חן, ואז הוא היה מבולבל ונרגש מכדי לזכור את פני.
דייב התחיל לפטרל סביבו ולשלוח בו מבטים, והוא נדלק מיד. קודם הוא הזמין את דייב לשבת לצידו, ואחרי שיחה קלה הם פנו לחדר פרטי.
חיכיתי מחוץ לחדר במשך מה שנראה לי כנצח, אבל לפי השעון היה פחות מדקה, ואז התפרצתי פנימה במצלמה שלופה וצילמתי את העתיד להפוך בקרוב לאקס של אחותי ואת דייב שלי בתנוחה שאינה משתמעת לשתי פנים.
הייתי נרגש, החדר היה אפלולי משהו, והאוויר היה סמיך מאדים, לא הצלחתי להבחין באיזה מצב בדיוק היה הזין של דייב, אבל מאחר וגיסי כרע על ברכיו בין רגליו הפשוקות של דייב שהספיק כבר להסיר את המגבת, ברור היה כשמש מה עומד להתבצע שם בקרוב מאוד.
בעלה של חן ניסה לחמוק מהחדר, אבל אנחנו היינו זריזים יותר, לכדנו אותו בפנים והסברנו לו בקצרה במה דברים אמורים. הוא התחיל לבכות, הבטיח שהגט כבר בדרך, ונשבע שלא יערים מכשולים ויניח לה לקחת את הילדים אתה.
"ואם לא, אז יש לנו פה תמונות ברורות מאוד." הזכיר לו דייב, מנופף את המצלמה שלקח ממני מיד אחרי שהידק שוב את המגבת על מותניו.
אחרי שהכל הסתיים לשביעות רצוננו יצאנו משם במהירות ונסענו לבית הורי לספר לחן על התוצאות משביעות הרצון של הסאונה.
בדרך, בדיוק באמצע כביש פרוינד, דייב פתח את חלון הרכב והשליך את המצלמה אל התהום שלמטה. "אופס." אמר, וחייך אלי בתום.
"מה עשית?!" צעקתי, "למה?"
"אל תדאג, אנחנו לא נצטרך להראות את התמונות האלו לאף אחד." הבטיח לי דייב, "הגיס שלך כמעט חטף התקף לב מרוב פחד, הפעם הבאה שנראה אותו תהיה על מדרגות הרבנות."
"כן, אבל... אבל למה?" גמגמתי נדהם, "למה לזרוק מצלמה חדשה לגמרי? היא חסינת מים, יש לך מושג כמה כסף היא עלתה?"
"יש דברים יותר יקרים מכסף. אני לא רוצה שהתמונות האלו יהיו אצלנו אפילו רגע אחד נוסף." אמר דייב בעקשנות, ולא יסף לדבר יותר על הנושא.
זו הסיבה שעד היום אין לי מושג באיזה מצב נמצא הזין היפה שלו כשהתפרצתי לחדר הפרטי, החשוך והסמיך מאדים, וצילמתי את פניו של גיסי, פיו פעור, מוכן ומזומן לבצעו את זממו בחבר המתוק שלי.
נכון, חבל על המצלמה, אבל אולי דייב צודק ומוטב ככה. העיקר שחן קיבלה את הגט שלה וחזרה לגור אצל הורי עם הילדים, ואני והוא הפכנו לדודים במשרה מלאה לשני האחיינים המתוקים ביותר בעולם.

תמיד חשבתי שדייב הוא בחור יפה וסקסי. רציתי בו מהרגע הראשון שראיתי אותו, וכך אני חש עד עצם היום הזה.
הוא גבר עדין מראה - דק גזרה, כחול עיניים, בהיר עור ושיער, רך דיבור ומנומס מאוד - לא עלה בדעתי לפקפק לרגע שהוא פסיבי ולנהוג בו כך במיטה. מהפעם הראשונה שלנו יחד, בלי לטרוח אפילו לשאול, הייתי אקטיבי, והוא מעולם לא התנגד לכך.
הוא תמיד קיבל בהנאה את מה שרציתי לתת לו, ותמיד שמח גם לתוספת. חשבתי ששנינו מאושרים מאוד. ניסינו כל מיני תנוחות ושיטות, ותמיד היה לנו כייף - הוא אהב נשיקות ומציצות וליקוקים מכל סוג ומין, ותמיד שמח לשבת עלי אם רציתי בכך, או לשכב בשקט על בטנו ולהניח לי לחדור אליו. הייתי בטוח שהסקס שלנו פשוט נהדר, והוא מעולם לא נתן לי סיבה לחשוד שהוא לא שותף מלא לדעתי.
הרבה זמן הוא הניח לי לקבוע מתי, כמה ואיך, תמיד היה פתוח לרעיונות חדשים, ואף פעם לא שכח להודות לי ולציין כמה טוב לו איתי, ואיזה בחור סקסי מקסים ומתחשב אני.
אולי קצת תפסתי תחת והפסקתי להשקיע, ואולי סתם נמאס לו, אבל יום אחד הוא התמרד ולתימהוני העצום אמר שגם הוא רוצה.
"מה אתה רוצה דייבי?" התפלאתי.
"לזיין." אמר קצרות, וטיפה הסמיק.
"ומה נראה לך שאנחנו עושים?" השתוממתי, "משחקים דוקים?"
השיחה התמוהה הזו התנהלה כשהיינו ערומים במקלחת, מסבנים אחד את השני. הוא עמד בגבו אלי, פניו היפים מופנים לעברי מעבר לכתפו הערומה בעוד אני אוחז ביד אחת במותניו, ובידי השנייה מלטף את הזין הנחמד והוורוד שלו שהיה אמנם קצר משלי, אבל עבה עד להפתיע.
"מה זה דוקים?" שאל בפליאה.
"לא חשוב דייב, זה סתם מין משחק כזה, אחר-כך אני אראה לך." אמרתי וחידשתי את הסתערותי על ישבנו, אבל הוא הסתובב, הניח כף יד עדינה וארוכת אצבעות על חזי ואמר - "לא!"
"מה לא?" נדהמתי, וליתר בטחון בדקתי מה קורה אצלו שם למטה. כמו שקיוויתי הזין שלו עמד זקוף ומשתוקק, בדיוק כמו שלי.
לא הבנתי מה הבעיה.
"אתה מעדיף שנלך למיטה לעשות את זה?" שאלתי.
"לא אכפת לי להיות במקלחת, אבל אני רוצה שהפעם אתה... שאתה..." הוא שוב הסמיק ובמקום להיכנס להסברים מסובכים סובב אותי בגבי אליו ונעמד מאחורי, ידיו על כתפי.
"השתגעת?" נבהלתי והדפתי אותו, "תעזוב אותי."
"בסדר." אמר דייב בנחת, והסתלק לחדר השינה.
התנגבתי והלכתי אחריו. שעה שלמה ניסיתי להכניס הגיון בראשו, אבל לשווא. פתאום התברר לי שהוא לא מרוצה מהתפקיד שהטלתי עליו והוא רוצה שינוי.
"אבל אף פעם לא אמרת כלום." מחיתי, מזועזע. "חשבתי שטוב לך."
"טוב לי, אבל אני רוצה שינוי." ענה בעקשנות.
"רק עכשיו נזכרת."
"יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא."
אבל אני אקטיבי, תמיד הייתי, ואתה פסיבי דייב."
"מאין לך? החלטת שאני פסיבי בלי לשאול אותי."
אבל דייב, אני פשוט לא יכול... למה שלא תיתן לי... בבקשה חמוד." ליטפתי את ישבנו המתוק ושוב נדחיתי בתקיפות.
"לא יוני."
"תראה דייב, ניסיתי פעם להיות פסיבי ולא אהבתי את זה, אני מבקש ממך..."
"עם מי ניסית?"
"לא חשוב. אתה לא מכיר. העיקר שלא אהבתי את זה ו..."
"איתי לא ניסית."
"מה זה משנה עם מי?"
"זה משנה, עובדה שרק אתך אני פסיבי, עם אחרים תמיד הייתי אקטיבי."
"באמת? עם איזה אחרים?" נדרכתי. הוא מיעט לדבר על עברו המיני ואני העדפתי לא לשאול יותר מדי. רציתי להרגיש שאני הראשון שלו.
טיפשי, אני יודע, אבל כזה אני.
"לא חשוב. אתה לא מכיר." ריצד חיוך קנטרני בזווית פיו. בדרכו שלו הוא היה טמבל בדיוק כמוני.
"בבקשה דייב," נאנחתי, "אני מאוד מבקש ממך, אל תהיה עקשן."
"גם אני מאוד מבקש ממך יוני לא להיות עקשן." חייך אלי דייב בנימוס, אבל למרות חיוכו הוא לא ויתר לי כמלוא הנימה.
זה לא עזר לו, המשכתי להיות עקשן במשך כמה ימים, עד שהבנתי שאם לא אוותר לפחות פעם אחת יהיה עלי למצוא פתרון אחר לחיי המין שלי כי דייב, למרות נימוסיו הטובים וחן הליכותיו ידע לעמוד על שלו בתקיפות בדיוק כמוני, אם לא יותר.
ככה קרה שמצאתי את עצמי כמה ימים אחר-כך שוכב אפיים ארצה, כרית מתחת לבטני, ישבני מוגבה אל על, ודייב כורע על ברכיו בין ירכי, מלטף ברכות את גבי, ומפציר בי להירגע.
הוא היה עדין ונחמד ומתחשב מאוד. סך הכל לא סבלתי, אפילו נהניתי, אבל זו הייתה חוויה מטלטלת שזעזעה את כל גופי, ואולי גם משהו בתוכי פנימה.
פתאום הבנתי למה יש הרבה יותר פסיביים מאקטיביים, אם כי עדיין הרגשתי מושפל ונבוך מכך שחשתי תענוג כל-כך גדול מהפסיביות שלי.
לשכב חסר אונים ולהניח לגבר אחר לעשות בי כחפצו היה בדיוק ההפך ממה שסברתי שראוי לגבר אמיתי לעשות.
"רק שתדע דייב שאתה היחיד שאני מוכן לקבל ממנו זין בשקט." אמרתי לו אחר-כך, ממצמץ בכוח כדי לסלק את הדמעות הלא גבריות בעליל שצצו בעיני אחרי שגמרתי בצעקת תענוג עזה שהבהילה גם אותי.
"הכאבתי לך?" נבהל דייב.
"לא. בכלל לא. אבל ..."
"טוב, לא נעשה את זה יותר. אם כל-כך קשה לך לשחק איתי דוקים אז לא צריך." הוא הבטיח וחיבק אותי, מלא חרטה, מוחה את הדמעות שצצו בעיני בלשונו הזריזה.
ובכל זאת, כמה ימים אחר-כך, הוא לא התפלא כלל כששאלתי אותו אם למרות הכל בא לו בכל זאת לשחק איתי דוקים.
"אתה בטוח?" שאל, מציץ בעיני במבט בוחן.
הנהנתי, מסמיק קצת במבוכה. רק עם דייב המתוק שלי יכולתי להרשות לעצמי להודות שכן, למרות שאני אחלה גבר ואקטיבי למהדרין בכל זאת בא לי לפעמים... בואו נמשיך לקרוא לזה לשחק דוקים.

אחד הדברים שהכי אהבתי בדייב הייתה העובדה שהוא היה זר, לא שייך, לא אחד מהחבר'ה.
מצד שני זה גם היה אחד הדברים ששיגעו אותי אצלו.
הוא לא הבין שום דבר. הכל היה צריך להסביר לו מבראשית. הוא חשב שהוא מבין כי דיבר עברית סבירה יחסית - במבטא ניו יורקי מתוק - וכי אבא שלו שירת כמה חודשים בגולני לפני שנשלח על ידי הוריו המודאגים לגולה כדי להגן עליו מאימי מלחמת לבנון.
דייב חלם על ישראל כל חייו, וברגע שהצליח להימלט מאימא שלו - הנסיכה היהודייה, ככה הוא קרא לה (רק אחרי הרבה שיחות הבנתי שהנסיכה יהודיה היא בעצם מין גרסא משודרגת של פולנייה מפונקת בציפוי אמריקאי ונוצץ) - נחת בארץ.
פגשתי אותו כמה ימים אחר-כך אצל ידידים של ידידים, ומאז אנחנו יחד. בהתחלה לא לקחתי אותו ברצינות, הוא היה אמריקאי מתלהב כזה, דיבר עברית מצחיקה ולא הבין כלום, אבל לאט לאט התרגלתי אליו והוא אלי. חלק גדול מכך היה בזכות הסקס שהיה טוב כבר מההתחלה והשתפר ככל שהיטבנו להכיר זה את זה.
אחרי כמה חודשים שבהם היינו חברים, אבל גרנו כל אחד בנפרד, אני בדירתי השכורה והוא אצל דודה קשישה אחת, גילו הוריו שהוא מבלה את רוב זמנו עם גבר ולא תר אחרי בחורות יהודיות נחמדות שאפשר להפיק מהן נכדים, ופתאום המשפחה הליברלית שלו חשפה שיניים ודרשה שהוא יחזור מיד הביתה.
הוא חזר ואני יצאתי מדעתי מרוב געגועים. טלפונים, מיילים והמון דמעות זרמו הלוך ושוב, עד שאחרי כמה שבועות הוא פשוט עזב הכל, קנה כרטיס וחזר אלי.
בהתחלה גרנו בדירה הישנה והקטנטונת שלי ואחר-כך עברנו לדירה גדולה יותר. עם הזמן אפילו הוריו השלימו בחירוק שיניים עם הבחירה שלו והיו אומרים לי בטלפון הלו מנומס. להורי שמחקו אותי מעולמם בין כה וכה, לא היה אכפת עם מי אני חי, הם לא הכירו אותו והוא לא אותם - הרווח היה כולו שלו.
דייב (שנקרא כך על שם סבו המנוח), אמר תמיד שהוא מרגיש מאה אחוז ישראלי, פה זה הבית שלו, ורק בארץ הוא יכול לנשום לרווחה, לא הבין אף פעם למה אני מגחך בגלל ההצהרות הפטריוטיות שלו, מנשק אותו ואומר לו שהוא תמים כמו כפית.
הוא היה בעל השקפות שמאליות ליברליות בכל דבר חוץ מאשר בנוגע למדינה. הבחור המתוק והעדין הזה היה קופץ מרוב התלהבות למראה חיילים עבריים צועדים בסך, מצדיע ברגש לדגל הכחול לבן, עומד דום כל פעם שהשמיעו את התקווה, צופה באדיקות בטקס חילופי הדגלים ביום העצמאות ולא מבין למה אני מתנגד שהוא יוותר על האזרחות האמריקאית שלו.
אחד הדברים שהוא הכי אהב אצלי היה העבר הצבאי "המפואר" שלי. כשנפגשנו לראשונה הייתי במילואים, לבשתי מדי ב' מקומטים ולא הייתי מגולח. לעומתי הוא היה מטופח, נקי ולבוש להפליא. הייתי מופתע מאוד לראות איך הבחור יפה התואר והאלגנטי הזה מחזר אחרי בהתלהבות כה רבה.
רק למחרת בבוקר הבנתי שדווקא מראה המילואימניק המקומט והלא מגולח שלי, יושב זועף עם עוזי קצר קנה חרמן אותו. לא היה לי לב לספר לו שהייתי כל-כך זועף וחמור סבר כי כעסתי שהצמידו לי נשק ושלא הספקתי לפשוט את מדי המיוזעים.
גברים אחרים צריכים למרוט שערות, לגדל קוביות בבטן ולהקפיד על דיאטות כדי שבן זוגם ימשיך לחשוק בהם, אני רק צריך לעלות על מדי ב' וכבר הוא נמס למראי וממהר להסתער עלי ולפשוט אותם מעלי.
לא עוזרות כל מחאותיי שהייתי החייל הכי פחדן בגולני, שכל עלילותיי הצבאיות מסתיימות בצלע סדוקה בגלל תאונת דרכים מטופשת, ושאני בכלל חובש. בעיניו אני חייל אמיץ - גיבור וצנוע כאחד.
"אם היית משרת בצבא היית מבין שכל ההתפעלות שלך מצה"ל היא טעות אופטית." ניסיתי לא פעם לסבר את אוזניו, אבל כמובן שהוריו לא הניחו לו להתגייס, וידוע שדברים שרואים משם לא רואים מכאן.
בעיניו כל חיילי צה"ל טובים, יפים וגיבורים, וגולני הוא הדובדבן שבקצפת הצהלי"ת.
פעם, אחרי שהוא התמרח קצת יותר מדי על חיילצ'יק אחד שחצן שהחליט להגיע למסיבה במדים, הערתי לו בעוקצנות שאולי טוב שהוא לא שירת בצבא כי אז הוא היה מועמד מצוין להפוך למזרון הפלוגתי.
דייב לא הבין בדיוק מה זה מזרון פלוגתי, אבל ראה שהוא גורם לי קנאה והיה מרוצה מאוד, ומאחר והוא הקדיש את כל מה שנשאר מאותו לילה להוכיח לי כמה הוא מרוצה, גם אני שכחתי את החייל ההוא ושמחתי בחלקי, מה שמוכיח שעודף תקשורת רק פוגם בזוגיות מוצלחת.

"הוא מותק" אמר לי זיו, חברי הוותיק, "גם יפה וגם אופה, אבל הוא קצת מרחף יוני, הוא לא ממש מבין מי נגד מי פה בארץ. אולי תסביר לו שבן גוריון כבר מת, הקיבוצים פשטו את הרגל ואפילו החולה חזרה להיות אגם?"
ניסיתי, תאמינו לי שניסיתי, אבל דייב המתוק שלי המשיך לרחף לו אי שם בשמי התכלת של ישראל אידיאלית המוגנת על ידי הצבא הכי צודק ויפה בעולם. העובדה שהוא עבד בחברת הייטק ששמרה על עובדיה בבועה מגוננת וממוזגת אוויר של אנגלו סקסיות מעונבת ומנומסת, לא הועילה הרבה.
טוב, האמת היא שלא התאמצתי יותר מדי להפגיש אותו עם עובדות החיים הקשות. הוא היה מתוק ועדין מדי בשביל זה. נהניתי להגן עליו, לעשות דברים בשבילו, להיות הפילטר המגן עליו מהזיעה, הקוצים והחמסינים של ישראל האמיתית.
אבל לא לעולם חוסן. ערב לא עבות אחד הלכנו לסרט, ואחר-כך החלטנו בדחף פתאומי ללכת לשתות.
נכנסנו למקום הנחמד הזה, התיישבנו והזמנו, חייכנו למלצר הנחמד, קיבלנו את המשקאות שלנו ואפילו הספקנו ללגום מעט, ואז נכנס פתאום זגורי, מוקף בחבורה שלמה של אנשים צוהלים, ראה אותי ופלט צעקת שמחה ולפני שהספקתי להבין מה ומי נפל על צווארי והכריז קבל עם ועדה – "הנה יוני שהציל את חיי כשהייתי בגולני!"
גם בלי להביט בדייב, יכולתי לחוש איך עיני התכלת היפות שלו מתרחבות ופניו מאדימות בהתרגשות. התיאוריה שלו שאני גיבור נסתר שרק מחמת הצניעות לא מספר על עלילותיו הצבאיות רבות ההוד התממשה לנגד עיניו המעריצות.
"זגורי, חאלס, מספיק, לא הצלתי אף אחד, בחיי, די כבר, זו הייתה תאונת דרכים."
"שום תאונה!" זעק זגורי בהתרגשות, "הם ירו לנו בגלגל, הג'יפ התהפך, והם המשיכו לירות ו..."
"אף אחד לא ירה עלינו, בחייך זגורי, כולה כמה ציידים שניסו לצוד יונים או משהו." ניסיתי להחזיר אותו ממחוזות הדמיון אל המציאות האפורה.
"מה לא ירו עלינו? בחייך, כדורים אשכרה שרקו לי מעל הראש." התעקש זגורי, וחייך אל עלמה צעירה שהביטה בו בהערצה מתחת לתספורתה הפרועה בקפידה.
"ומה קרה אחר-כך?" שאלה והניחה יד רוטטת על כפו של זגורי שחייך אליה חיוך גברי מרגיע. "הג'יפ התהפך ונשאר תלוי על קצה השביל, שני גלגלים באוויר, מעל התהום."
"תהום?" התרגש דייב הפתי, "איזה תהום?"
"לא תהום ולא נעלים, סתם מדרון טיפה תלול. הלבנונים האלה, היו להם חרא של כבישים, כמעט נפלנו למטה." נאלצתי להודות באמת, והרגשתי שהעורף שלי מתחמם ומזיע קצת כשהזיכרון הלא נעים ההוא עלה מנשיות השכחה בהם שקע עד לא מכבר.
"תנאי השטח היו קצת בעייתיים." נאלצתי להודות באמת, "אבל תהום לא הייתה שם." התעקשתי לדייק.

"שכבנו על הרצפה של הג'יפ, תלויים מעל התהום, כדורים שורקים לנו מעל הראש, אני עם רגל שבורה והוא עם צלעות סדוקות." המשיך זגורי לטוות את עלילות אלף לילה ולילה שלו להנאת כל חבורתו המתפעלת, "ואז הבחור האמיץ הזה" טפח על שכמי, "אחרי שהוא מנסה להזעיק עזרה בקשר ולא מצליח כי המכשיר לא עובד, מחליט לחלץ אותנו בכוחות עצמו."
"מה לחלץ? סך הכל רציתי להספיק להגיע בזמן לארוחת צהרים, זה הכל. היינו רק חמישה ק"מ מהבסיס." ניסיתי לתקן את הרושם המוטעה ששנינו נתקענו בפעולה נועזת ארבעים ק"מ מעבר לקווי האויב.
"לדעתי זה היה מינימום עשרה ק"מ." התווכח זגורי, "אבל לא זה מה שחשוב, מה שבאמת רציתי לספר זה איך יוני, עם צלעות שבורות חילץ אותי תחת אש והציל את חיי."
למעשה היו לי רק שתי צלעות סדוקות, אבל לא הספקתי לתקן את זגורי שכבר נסחף בהתלהבות לתוך הסיפור ותיאר איך זחלתי בגבורה מתוך הג'יפ המתנודד על עברי פי פחת, ותוך התעלמות מהסכנה ומהפצרותיו הנרגשות שאמלט את נפשי, ואניח לו להתמודד עם האויב בעזרת הרימון היחיד שנותר לנו. גררתי אותו בגבורה מהג'יפ, ונשאתי אותו על שכמי במעלה הגבעה, עד שלמרבה המזל נתקלנו בפטרול שיצא לברר מה היריות האלו וככה ניצלנו.
הוא סיפר את הסיפור כל-כך יפה שהיה לי לא נעים להפריע לו עם העובדות האמיתיות ולכן החלטתי לסכור את פי ולא לספר להם שהרימון היה רק רימון עשן לא מזיק, ולא לפרט לפניהם איך זגורי ההיסטרי נאחז בי בכוח ויילל שלא אעזוב אותו כי הוא פוחד מערבים, מתהום ומיריות, והוא ימות אם יישאר לבד אפילו רגע.
הסתפקתי בכך שהערתי ביובש שלא ידעתי שהצלעות שלי סדוקות כי בגלל כל המהומה וההתרגשות - זגורי צרח כל פעם שירייה חלפה מעל לראשנו - לא שמתי לב שכואב לי קצת בצד.
"זה בגלל האדרנלין." חיוותה שמנמונת אחת את דעתה והביטה בי בהתפעלות, "במצבי לחץ הגוף מגביר את ייצור האדרנלין שמשכיח את הכאב. כבר היו מקרים שאנשים הלכו על רגלים שבורות ולא הרגישו כלום עד שהסכנה חלפה."
חבל שזגורי לא הגביר את ייצור האדרנלין שלו ושכח שהרגל שלו שבורה - למעשה זה היה רק קרע בגיד - חשבתי לעצמי בשקט, והמשכתי לחייך חיוך צנוע של גיבור אמיץ. זה היה רצח לסחוב אותו את כל מאה המטרים במעלה הגבעה עד שהגענו חזרה לשביל הפטרולים, ומה שהכי גרוע - הוא השתין על עצמו מרוב פחד. ספגנו כמה הערות די נבזיות מהחבר'ה של פטרול הצהרים שמאוד לא שמחו להריח אותו בנגמ"ש הסגור שלהם.
"לדעתי מגיע לך צל"ש על מה שעשית." טפח זגורי על שכמי אחרי שלגם כמה פחיות בירה מתוגברות בוודקה. לפני שהלכנו משם הוא שוב חיבק ונישק אותי ואמר שהצלתי את חייו.
"הוא צודק." חיווה דייב את דעתו בדרך הביתה, "מגיע לך צל"ש או לפחות לב הארגמן."
"אין לב הארגמן בצה"ל, וחוץ מזה לא נפצעתי, זה היה רק סדק בצלע. בסך הכל איבדתי שליטה על הג'יפ, אף אחד לא ירה עלינו, סתם היו כמה יריות באוויר מעלינו." חזרתי על טענותיי, "והרימון היה רימון עשן." הוספתי, אבל דייב לא ידע מה זה רימון עשן ומה ההבדל בינו לבין רימון רגיל ולא היה לי כוח להיכנס להסברים.
"לפחות המפקדים שלך שבחו אותך על האומץ שהפגנת תחת אש." חקר בהתלהבות.
"ממש לא דייב, למעשה בקושי ניצלנו מתלונה בגלל שלקחנו את הג'יפ בלי רשות. מזל שאחר-כך הצליחו החבר'ה מהנדסה להחזיר אותו בשלום לבסיס, אחרת בטח היו מעלים אותנו על טיל."
דייב הביט בי במבט המתוק והמבולבל שהיה עולה על פניו כל פעם שהייתי אומר משהו שנשמע כמו עברית, אבל מבחינתו היה חסר כל הגיון.
"טיל? איזה טיל?" שאל בסקרנות, "הלכתם לחסל טילים יוני?"
"לא, לא הלכנו לחסל טילים דייב, הלכנו לחפש פינה חבויה להתמזמז בה בשקט, רחוק מכל שאר החיילים, ואם זגורי לא היה עושה כזה רעש מהרגל השבורה שלו, ומהכמה יריות המסכנות שירו ציידים שעברו שם במקרה בטח היינו גומרים בכלא." התפרצתי בכעס.
דייב הביט בי המום. לפי החוקים שלו גיבורים צנועים כמוני לא אמורים לצרוח בזעם על החבר האהוב שלהם שמשבח אותם על גבורתם, אבל מאחר וכבר התחלתי להיחלץ מהתחפושת של הגיבור הראוי לצל"ש חשתי שעלי לסיים לספר את הסיפור העלוב שלי עד תומו ולכן גיליתי לו את כל האמת לאמיתה - לא ידעתי שהצלעות שלי סדוקות, ואם הייתי יודע לא היו עוזרות לזגורי כל תחנוניו ובכיותיו, הייתי משאיר אותו בג'יפ ומסתלק בלעדיו להזעיק עזרה.
דייב בהה בי במבט חסר ישע בעוד אני מוסיף חטא על פשע ומספר לו איך בחר"פ אמרו שאני סתם ארטיסט ולא רצו לשלוח אותי לקרית שמונה לבדיקות למרות תלונותיי על כאבים בצד, ואיך, רק שבוע אחר-כך, אחרי שכולם כבר שכחו את הפשלה שלי ושל זגורי בגלל שבינתיים נהרגו לנו שני חיילים במארב, הלכתי לרופא פרטי שאימא שלי שילמה לו טבין ותקילין מאתיים ש"ח -אותם החזרתי לה אחר-כך ממענק השחרור שלי - וגיליתי שאני סובל מסדקים בצלעות בגלל התאונה ההיא.
נכנסנו הביתה בשתיקה. דייב מכונס בעצמו, מהרהר, רק אלוהים יודע במה, ואני, מתחרט שפתחתי את הפה הגדול שלי ושואל את עצמי איך לתקן את הנזקים שעשיתי לתדמיתי.
רק כשכבר היינו במיטה הוא שב ודיבר. "אם בעצם רק רציתם להתמזמז קצת בפרטיות למה זגורי היה היום עם בחורה?" שאל.
"כי למרות כל ההבטחות שלו הוא בסוף נשאר בארון. הוא בטח יתחתן עם הבחורה ההיא ויביא איתה נחת להורים שלו, ופעם בשבועיים הוא יתחמק לגן, יזין בעמידה ויברח הביתה." אמרתי במרירות, למרות שאני כבר מספיק מבוגר לדעת שככה זה - יש גברים שבחיים לא יעזו לצאת מהארון וימשיכו לחיות בשקר כל חייהם - עדיין אני כועס לפעמים.
"אבל אתה כן יצאת מהארון." המשיך דייב לחפור, "לא פחדת?"
"כן, פחדתי מאוד, ובצדק. למזלך הם לא רוצים שום קשר איתי ואתה לא צריך לאכול את הדג הממולא של אימא שלי, היא טבחית איומה."
דייב השעין את ראשו הבהיר על כתפי והניח יד חמה ונבונה על בטני. "זגורי צדק, באמת מגיע לך צל"ש. אתה הגיבור שלי יוני." אמר ונשכב עלי. "אז איך אתה רוצה לקבל את הצל"ש שלך גיבור שלי?"