הכל סיפורים

עוד ביום חמישי בערב הוא צלצל והודיע לי שביום שישי בשש בערב יתקיים הפיינל פור של מכבי בפראג ובני הדודים והחברים שלו יבואו לראות אותו אצלנו.

"אני חוזר מאוחר." אמר, "ואני לא אספיק כלום. אני סומך עליך שתכין הכל."

הכנתי הכל, ואפילו קצת יותר מזה - כיבוד מלוח ומתוק, בירות וסתם שתייה וגם מים ופיצוחים - די והותר לגדוד שלם.

הוא הגיע קצת יותר מאוחר מהצפוי, נתן לי נשיקה חטופה ורץ להדליק את הטלוויזיה. לפני שהספקתי למחות שמה זה, וככה לא מתנהגים, ועם כל הכבוד למכבי גם אני קיים והתגעגעתי, נכנסו כולם.

הסלון שלנו התמלא בחבורה גדולה ורועשת של צעירים תאבי כדור סל, אוהדי מכבי שרופים שליבם היה שבור בגלל הכורח לצפות מרחוק בקבוצתם האהובה בלי יכולת להיות בפראג כדי לעודד, להריע ולצעוק לכבוד מכבי. מזמן כבר לא היו אצלנו כל כך הרבה אנשים וכולם עד אחד סטרייטים.

מזל שליאור קפץ לביקור כדי לתגבר את הקבוצה הקטנה שלנו להפתעתי הוא התברר כאוהד מושבע של מכבי ומצא מיד שפה משותפת עם בני הדודים והחברים של נרי   

עשיתי כמיטב יכולתי לנחם אותם בכיבוד כיד המלך, אבל בשקט בלב חשבתי שאם אני הייתי מגיע לפראג הייתי מוצא לי עיסוקים מעניינים יותר מאשר לצפות במשחק כדור סל. הייתי הולך לבקר במוזיאון קפקא, מטייל ברחובות שהם מהעתיקים והיפים ביותר באירופה, ולא שוכח כמובן את בית הקברות היהודי העתיק שכבר מזמן רציתי לראות.

שמרתי את מחשבות הכפירה הללו לעצמי ושתקתי בדיפלומטיות. זה לא שאני לא אוהב כדור סל או שיש לי משהו נגד מכבי, אבל נרי לא היה בבית כמה ימים ופשוט התגעגעתי ורציתי להיות איתו קצת לבד. אני מודה ששמחתי יותר על כך שהמשחק הסתיים מאשר על ניצחונה המוחץ של מכבי.

 בעוד החברה חוגגים את האליפות ותוך כדי כך מחסלים את העוגות עד לפרוסה האחרונה נרי הלך להתקלח. חמקתי אחריו למקלחת ו... סיבנתי לו את הגב. באמת שכן, חוץ מעוד כמה דברים גם סיבנתי לו את הגב ואת ה... לא חשוב.

בסוף יצאנו מהמקלחת ואני ציפיתי שאחרי שרוב המזון חוסל הבחורים הנלהבים יגידו שלום וילכו לדרכם אך התברר שיש עוד משחק, והם כלל לא מעלים בדעתם להחמיץ אותו, וכמובן שנרי הצטרף אליהם, משאיר אותי עם... בוא נקרא לזה גב לא מסובן.

זה לא שאני לא אוהב אורחים, אבל יש גבול, מי הדבילים שמשדרים משחק כפול בערב יום שישי? ואם לא די בכך אז יש להם גם צופים מאושרים שנהנים לצפות בשני משחקים אחד אחרי השני.

העסקתי את עצמי בעבודות מלצרות, שטיפת כלים וכיוצא בזה מלאכות בית עד שסוף סוף הסתיים המשחק השני והם החליטו ללכת לחגוג במועדון.

"לך איתם אם אתה רוצה." אמרתי לנרי, "אני עייף. אני הולך לישון."

ראיתי איך הוא נקרע בין החברים לביני וזה כאב. "באמת שלא אכפת לי, לך תעשה חיים." ניסיתי להיות מפרגן.

"מה? אתה לא מתגעגע אלי?" הוא נדהם קצת מהנדיבות הלא צפויה שלי ואולי נפגע.

משכתי בכתפי, מעדיף למות מאשר להודות כמה מכאיב לי לראות איך הוא מתלבט ביני לבין האחרים והסתלקתי לחדר השינה.

שמעתי אותם עומדים בחוץ ליד המכוניות שלהם, צוחקים, מרעישים ומשחזרים שוב ושוב את הרגעים הגדולים של המשחק וקיוויתי שילכו כבר.

מיד אחרי שהם נסעו חרק השער של החצר שלנו, זינקתי למטבח להציץ מי נכנס, וראיתי לתדהמתי את ניצן בבגדים אזרחיים, מתגנב בשקט במורד המדרגות אל הדירה של ליאור.

המטבח היה חשוך כך שהוא בטח לא ראה אותי ובכל זאת שלח מבט עצבני לעבר החלון, ואז נעלם. דקה אחר כך שמעתי אותו נוקש על דלתו של ליאור נקישה זהירה וחשאית (למרות שלליאור יש פעמון), אחר כך הדלת נפתחה ונסגרה חיש.

"מה אתה עומד כאן בחושך?" הפתיע אותי נרי פתאום.

"כרגע ראיתי את ניצן הולך לדירה של ליאור."

"כן, גם אני. חיכיתי עד שהוא ירד כדי לא להביך אותו."

"איזה מניאק! וליאור לא יותר טוב, שניהם מנוולים, כל היום בוכים כמה הם מתגעגעים לחבר ובלילה..."

"גם אתה ישנת בלילה עם פינצ'י."

"רק ישנו, לא היה שום דבר חוץ מזה, למה? מה חשבת?"

"שעדיף שתהיה כבר עם פינצ'י ולא עם איזה זר מהאינטרנט."

"אתה כזה אוויל משריש אבנר, זה מה שאתה חושב עלי, שאני לא יכול להיות לבד כמה ימים?"

"ואתה כזה דפוק שאתה לא מסוגל להגיד לי שהתגעגעת ואתה רוצה שאני לא אסע עם החברים."

"איך אני יכול להעז להתגעגע אליך בערב שבו מכבי זכתה בפיינל פור? שלא לדבר על זה ששידרו משחק כפול?"

"שרגא, אתה ההומו הכי פולני במזרח התיכון." צחק נרי וסוף סוף חיבק אותי, "תודה שהתגעגעת נורא." דרש.

"בחיים לא! מה יש לי להתגעגע אליך? לך להתגבש לך עם הבני דודים הסטרייטים שלך."

"טיפש, היה לי מספיק התגבשויות השבוע. יאללה, בוא למיטה."

הלכנו למיטה וחגגנו כמו שצריך את הניצחון של מכבי. אחר כך שאלתי אותו מה נגיד ליובל ולג`ורג`י.

"כלום." הוא אמר בפסקנות.

"אבל..."

"נגיד שום דבר בריבוע! הם בודדים ומתגעגעים וחרמנים, מה שקורה שם בלילה לא נחשב. וחוץ מזה זה לא העסק שלנו!"

"אני לא אוכל להסתכל ליובל בעיניים, וגם מג`ורג`י, אם הוא יחזור בכלל, נורא לא נעים לי."

"פולי, אל תתערב. זו הדעה שלי. זה לא העסק שלנו ועדיף לשתוק. לפעמים בגלל הנסיבות צריך לשחק משחק כפול. זה קורה ולא צריך לעשות מזה עניין. אז תשתוק, בסדר?"

"בסדר, אבל אני לא אוהב משחקים כפולים לא חשוב מה הנסיבות. לילה טוב חמוד וצדקת, נורא התגעגעתי, אני שמח שנשארת."

"כן, גם אני." הוא אומר ונרדם, משאיר אותי להתפלא אם הסלחנות שלו לגבי הבגידה של ניצן וליאור בבני הזוג שלהם אומרת שגם הוא משחק לו משחק כפול בין התגבשות אחת לשנייה. 

חייב אותך 

כרגיל אצלי לאחרונה אני מתעורר בשעות הקטנות של הלילה לתוך התקף שיעול מרגיז ובורח למטבח כדי לא להעיר אותו.

אם אני כבר ער אז כדאי לנצל את הזמן – רוחץ מחבת משומנת, מצחצח את הכיריים, מבטיח לעצמי שמיד אחרי שאחזור מחו"ל אני מצחצח את החלונות של המטבח, ובמקום סתם לשבת עם עיתון מחטא עם ג`ל אקונומיקה את הכיור.

זהו, הכל נקי, השיעול נפסק ויש לי עוד שעה לנמנם קצת.

אני מתגנב חזרה לחדר השינה החשוך ופתאום הוא מתיישב ולוטש בי מבט מבוהל, "התעוררתי ולא היית." הוא אומר בקול מאשים, "לאן הלכת?"

"נו, די, לאן כבר יכולתי ללכת? אל תהיה תינוק." אני צונח למיטה ומושך אותו אלי. הוא חמים וחלקלק כנגד עורי החשוף ומגע עורו בעורי נעים להפליא.

"שמעתי רעש במטבח ונבהלתי, חשבתי שזה גנב." הוא מתלונן, "ומחר בבוקר כבר תהיה בשדה התעופה." הוא מוסיף ונשכב עלי, "מי יחבק אותי כשלא תהיה פה?"

"אני בטוח שתמצא תחליפים מתאימים."

"אל תהיה גועלי שרגא, אתה יודע שאני חייב אותך."

"תמיד אתה אומר את זה, אני לא מבין למה אתה מתכוון."

הוא נאנח, המום מטיפשותי. "לזה." הוא אומר, לוקח את פני בידיו ומתחיל לנשק אותי, בהתחלה נשיקות קטנות ומרפרפות על פני ושפתי, ואחר כך חזקות ועמוקות יותר על פי. 

גופו מעיק על גופי, אני חש אותו עלי מכף רגל ועד ראש - כפות הרגלים, הברכיים והמרפקים ננעצים בגופי, והבטן החלקה נמעכת אל בטני, וכמובן, הזין שלו, תמיד נתקע באמצע, תמיד נכון לפעולה, וזה שלי, כמו טיפש, מצטרף מיד.

אני מנסה למחות שאני עייף, שדי עם השטויות האלה והיה לי מספיק אתמול, אבל זה כמו לצעוק נגד הרוח, הוא בשלו, לא מקשיב בכלל, מתלהב ומתרגש, וסוחף אותי עם הנשיקות שלו, וההתפתלויות שלו, והחלקלקות הקטיפתית של גופו ו... פתאום הוא נוגס את שפתי התחתונה תוך כדי נשיקה וחוטף מיד חבטה בישבן.

"אל תעשה את זה בחיים, זה מסוכן נורא אבנר!"

"את מה?" הוא מיתמם, "את זה?" ושוב מנסה לנשוך, ושוב אני מחטיף לו, הפעם בצד השני ואחר כך מתהפך ונשכב עליו. הזין שלי מתמקם בנוחיות בין פלחי הישבן העגלגלים שלו וידי אוחזות בפרקי ידיו.

הוא מתפתל ומצחקק קצת, מאלץ אותי להכביד עליו חזק יותר, ונהנה מכל רגע, ופתאום, דווקא אחרי שאנחנו נכנסים לקצב המוכר והרגיל שלנו - ידי על הזין היפה שלו, וידו מונחת על ידי, פניו מופנות אלי בפרופיל כדי שאוכל לנשק את צווארו ועורפו ואת תנוך האוזן המתוק שלו - הוא פורץ פתאום בבכי.

אני קופא, מבוהל, חושש שהכאבתי לו, מעכתי אותו חזק מידי.

"אל תפסיק." הוא מבקש ודמעות ממשיכות לגלוש מעבר לריסיו הארוכים אל לחייו השחומות.

"אבל מה קרה? למה אתה בוכה?"

"כי אתה לא מבין."

"לא מבין מה?"

"שאני חייב אותך. כולם תחליפים, רק אותך אני חייב."

"טוב, די. גם אני אוהב אותך חמוד, די, אל תבכה." 

לא, הוא לא יכול להפסיק לבכות. הוא ממשיך ומפרט באזני שהוא חייב אותי למרות שהוא יודע שהוא בדיוק ההפך ממה שאני אוהב - ידוע לכל שאני מעדיף גברים מלאים, שעירים ובהירים והוא צעיר מידי, רזה מידי, שחום מידי.

"וחוץ מזה אני גם מטומטם."

"נו, די כבר. אתה לא מטומטם. מטומטמים לא באים לי טוב, אם היית מטומטם לא היה עומד לי אתך."

הנה, רמז של חיוך מתחיל לבצבץ מבעד לדמעות, ובכל זאת הוא ממשיך למחות שהוא טיפש שלא אוהב לקרוא, דיסלקט חסר סבלנות לספרים שאני אוהב כל כך. הוא יודע בוודאות שאני סובל איתו.

"נראה לך שאני סובל?" אני צוחק ומנשק חלקת כתף דקה ומחוטבת.

"אולי לא." הוא מתרצה חלקית, "אבל אתה לא חייב אותי כמו שאני חייב אותך." הוא פוסק בעצב.

על זה אין לי תשובה כי נכון, אני אוהב אותו מאוד, אבל לא מבין את ההזדקקות הנואשת שלו אלי שמפחידה אותי, ונכון שאני לא חש כך כלפיו.

וכן, הוא צודק, הוא בדיוק הפוך ממה שתמיד חשבתי שהן ההעדפות שלי, אבל מצד שני  אנשים משנים טעם והעדפות עם הזמן, וחוץ מזה כשאתה אוהב מישהו הוא יפה בעיניך, ודי.

במקום לדבר על זה שוב (כבר דשנו די והותר בנושא הזה) אנחנו מעדיפים להמשיך בפעילות מענגת יותר. אברי מתחכך בין עגבותיו בעוד ידי נעה על הזין שלו, שנינו נושמים מהר יותר ויותר, מתחילים להזיע, גופו הלח מחליק על גופי וזה נעים כל כך... "יותר חזק." הוא מבקש, "עוד יותר..." ואז הוא גונח ורועד, ומיד אחר כך גם אני.

עד שאני חוזר מהמקלחת הוא כבר רגוע, כמעט ישן, ובכל זאת לא מוותר ומתעקש שאחזור לחבק אותו עד שהשעון המעורר יצלצל.

הפיינל פור

על הקפה של הבוקר הוא מזכיר לי שיש משחק גמר הערב ושהוא צריך לקפוץ אחרי העבודה להורים ולכן יחזור הביתה רק אחרי המשחק, בערך בחצות.

"לא אכפת לך שלא נהיה יחד הערב נכון?" הוא שואל בחצי התנצלות, "יהיה לך זמן לארוז בשקט ותוכל ללכת לישון מוקדם." הוא מרגיע את עצמו בלי לחכות לתשובה שלי.

מצד אחד הוא צודק, (אני צריך לקום בשתיים בלילה כדי להגיע לשדה התעופה בזמן) מצד שני, אני עומד להעדר לשבוע שלם ומה שמעניין אותו זה הגמר האידיוטי הזה?

"עם מי תראה את הגמר? עם החברים מהצבא או עם הבני דודים שלך?"

קבעתי עם החבר`ה מהצבא, נלך לבית קפה הזה בעיר שיש בו מסך ענק ונראה כולנו יחד את המשחק."

"ואם תפגשו שם מישהו שמכיר את מאור, הבן דוד שלך, ויודע עליך?" אני לא מתאפק להציק לו קצת.

לרגע הוא קופא בתדהמה, האפשרות הזו לא עלתה בדעתו. "לא יודע." הוא אומר ומניח את העוגה האכולה למחצה בצלחתו.

"שטויות! בטח כולם יחשבו רק על המשחק." הוא מתעודד אחרי רגע, אופטימי כמו תמיד, וחוזר לעוגה שלו.

"טוב, אתה יודע איך זה," אני ממשיך להיות מרושע, "כולם רואים ביחד את המשחק, מתלהבים, מדברים והכל, ואז שחקן מחמיץ סל ומישהו אומר - תראו איך ההומו הזה לא יודע לקלוע - והשני נותן לו מכה במרפק ומראה עליך עם הסנטר, ובלי שמישהו יגיד מילה בום, אתה מחוץ לארון."

"הוא בוהה בי בתדהמה בעוד התסריט הפשוט והמבהיל הזה נפרש לאיטו על מסך דמיונו, ואז מניח בכעס את הכוס על השולחן וקם. "אולי תסתום  פולי! פשוט סתום כבר את הפה הגדול שלך." והולך.

השעה הייתה שמונה בערב, השנה האזרחית חישבה את קיצה לאחור ואני, בטרנינג מהוה, מעמיד פנים שאני מגהץ, אבל בעצם מדבר במסנג'ר עם עמיר תוך כדי צפייה בטלוויזיה, ופתאום טלפון - שוב מאור!

בטח הוא שוב רוצה לנדנד שאבוא איתו לבילוי סמלי של ראש השנה האזרחית – מניסיון מר הוא למד כבר לא לדבר איתי על סילבסטר. אני מארגן מחדש את הטיעונים שלי נגד סילבסטר הצורר ומתכונן בתור מכת מחץ לשאול מי יכול להרשות לעצמו לחגוג כל הלילה כשצריך ללכת לעבודה מחר ועוד במזג אוויר מגעיל כזה? אבל במקום הזמנה לבילוי חוטף מכה ישר בבטן.

"ברקו מאושפז." אמר מאור מהר בקול עצבני.

"מה? איפה? למה? ממתי?"

"הוא בטיפול נמרץ, מצוקה נשימתית."

אני מתנתק מהמסנג'ר בחיפזון ואומר שצריך ללכת לבקר אותו.

"אי אפשר, המצב שלו קשה מידי. רק למשפחה נותנים להיכנס אליו."

אני מחניק שיעול - גם אני משתעל כבר יותר מידי זמן - ואומר שאולי זה רק לטובה שההורים שלו כבר מתים. שניהם נפטרו בשיבה טובה לפני כמה שנים. אנשים נחמדים שאימצו אותו כשהיו כבר כמעט בני ארבעים.

אנחנו משפחה של שני אשכנזים חנונים ופרענק היפר אקטיבי אחד היה ברקו מתלוצץ כשהיה מדבר על המשפחה בה גדל. רק אחרי שהאבא נפטר הוא העז לספר לאימא שהוא הומו. היא לא הופתעה במיוחד, ידעה בעצמה גם בלי שהוא סיפר לה.

אחרי כמה זמן הוא היה חייב לגלות לה שהוא נשא וגם את הבשורה הזו היא קיבלה בלי לעשות עניין וסיפרה למעט קרובי המשפחה שהתעניינו שיש לו מחלת דם ולכן הוא לא יתחתן אף פעם.

ברקו אף פעם לא עזב את הבית נשאר לגור עם אימא וטיפל בה עד שנפטרה מסרטן. רק אז הוא העז להתחיל לחיות יחד עם החבר שלו בגלוי בדירה שהוריו השאירו לו.

זמן מה הכל היה בסדר, עבד קצת, אפילו טייל מעט בחו"ל, אבל השנים חלפו, הבריאות הידרדרה, וכיום הוא בן ארבעים, שוכב בבית חולים מונשם, לא מכיר כבר אף אחד, אפילו לא את הדודות הקשישות שבאות לבקר מתוך נאמנות לזכר הוריו המתים.

אנחנו מספרים זה לזה על ברקו נזכרים איזה בחור נחמד הוא היה, כמה אהב לרקוד ואיך העריץ את חוליו אגליסיאס ואני שואל את עצמי אם גם עלי ידברו ככה בעוד כמה שנים ויודע שזה בדיוק מה שמאור שואל את עצמו, אבל אף אחד מאיתנו לא מעז להגיד מילה.

אחר כך נרי נכנס עם עוגה ויין וחיוך גדול שנעלם מיד כשהוא רואה את הפנים שלי.

בכל זאת אנחנו אוכלים עוגה ואני אפילו שותה טיפה יין ומיד מתלונן על סחרחורת ונשכב במיטה. נרי צוחק מכושר השתייה הירוד שלי ומצטרף אלי למיטה. אנחנו רואים קצת טלוויזיה והוא נרדם עוד לפני שמראים את הזיקוקים באוסטרליה.

אני שוכב לידו, מקשיב לנשימה הרגועה שלו, מנסה לישון ולא מצליח, השיעול מפריע לי להירדם ואני קם שוב למחשב, נכנס למסנג'ר ורב מעט עם עמיר - ככה אנחנו מראים זה לזה שאכפת לנו – וכדי לעצבן אותו אני שולח לו תמונה שלי כמעט ערום.

הוא מתרגז ולא מאמין שבאמת לא שמתי לב שצילמו אותי מתנגב. (עמיר מאמי, אתה באמת חושב שהייתי מרשה שיצלמו את הבולבול שלי בפרופיל מציץ מתחת למגבת?) ועוד מותח ביקורת על הדקורציה של המקלחת, ומתרגז עוד יותר כשאני אומר שהתמונה לא צולמה במקלחת שלי.

איכשהו התמונה שלי עם מגבת כתומה (עמיר אוהב כתום) גורמת לו לשאת נאום לוהט כנגד חוסר הערכים והריקבון המוסרי של הקהילה. כשאני אומר לו שהדעות שלו הן סימן לזה שחסר לו סקס כבר יותר מידי זמן ומציע לו להיות ראש המנזר ההומואי הראשון הוא נרגע ומתחיל לצחוק, ופתאום אני שם לב שגם לי יש חיוך על הפנים וששנת 2006 נגמרה לפני חמש דקות. אני חוזר למיטה, נותן נשיקת שנה טובה מאוחרת קצת לבן זוגי המנומנם, לוקח כדור קודאין ונרדם סוף סוף.

ההבטחה שלי לכבוד השנה החדשה - לגשת לרופא ולברר מה נגמר עם השיעול המרגיז הזה.

שבועיים אחרי הסילבסטר התקשר מאור להודיע שברקו נפטר בלי שחזר להכרתו ומסר את מועד הלוויה ושאל אם אנחנו באים. בלי להתייעץ בנרי אמרתי שכן, בטח ולמרות הפרצוף שנרי עשה הגענו.

פעם ראשונה שיצא לי להיות בלוויה שלא נאמר בה קדיש על הקבר. לא, זה לא היה בגלל שהוא היה הומו, או נשא, פשוט לא נשאר אחריו אף קרוב משפחה שיוכל להגיד קדיש.

למעשה זה לא היה צריך להפריע לי, הרי אני אפיקורס גמור ולא מאמין בכל ההבלים הדתיים הללו ובכל זאת... כמו שמפריע לי לאכול אוכל לא כשר בעליל (אני לא מהמהדרין, אבל כשמפזרים לי פירורי בשר אחר על הפסטה בשמנת אני נתקף חלחלה, ואפילו שברציו אני יודע ששמירת כשר זו הפרעת אכילה בני המעיים מכריזים שביתה) ככה אני מרגיש מוטרד כשבן אדם מובא לקבר ישראל ואין קרוב משפחה שיגיד אחריו קדיש.

דווקא כל הקרובים שלו כן הגיעו, בעיקר מהצד של האימא שלו, וגם קצת מצד האבא, למרות שבעצם הוא היה מאומץ וכולם ידעו את זה, והזכירו זה לזה איך הוא בלט בצבעו הכהה בין כל האשכנזים האלו (ברקו היה תימני) ודווקא המשפחה הביולוגית שלו - שהוא יצר איתה קשר אחרי שהוריו המאמצים הלכו לעולמם - לא הגיעה. אולי הם לא ידעו ואולי לא היה להם אכפת.

"אז ממה בעצם הוא מת?" שמעתי דודה רומניה אחת עבת בשר ורכוסה בצעיף ובמטפחת שואלת מישהו שעמד מאחוריה, מהדק את הכיפה לקרחתו, "מדלקת קרום המוח או מדלקת ריאות?"

"מה זה משנה איזה דלקת גמרה אותו?" התרעם המקריח במבטא רומני דשן, "בתכל'ס הוא מת מקומפליקציות של איידס."

"מי זה אלו שבוכים שם?" המשיכה הדודה להציק, מעיפה מבט חשדני בשלושה בחורים שבכו בלי בושה מעל הקבר הטרי – היחידים שהזילו אחריו דמעה.

"נו, מה? הרי אלו החברים שלו, הפייגלעך." לחש לה בן לווייתה לחישה רועמת, וליתר ביטחון עבר ליידיש כשהסביר לה שהמנוח השאיר להם את דירתו, וציווה בצואתו שיוציאו לאור את הספרים שכתב - שלושה במספר, לא פחות - ולא נחה דעתו עד שלא גילה לה שההוא עם המעיל השחור הוא רופא שיניים והוא היה חבר של המנוח ארבע עשרה שנים תמימות, והוא זה שממונה על הוצאת הצוואה לפועל, ועוד הוסיף וציין שהמנוח, למרות שלא ראו עליו, היה האישה ביחסים בין שניהם.

עד שהמקריח ההוא סתם סוף סוף את פיו כבר הספקתי להצטער על שטרחתי ללמוד מסבתא יידיש, ככה סיפרתי לנרי כשתרגמתי לו אחר כך את דברי הרומני הדשן.

"חבל שבאנו בכלל." אמר נרי ששונא לוויות, בעיקר כשהן מתקיימות בחורף, ושונא עוד יותר לנסוע עד תל אביב רק בשביל לוויה. 

"למה חבל?" התרגזתי ויצאתי מהמיטה לחפש גרבי צמר כי רגלי מיאנו להתחמם. "לא די שהוא היה מאומץ וכל החיים הציקו לו בגלל זה אז גם עכשיו כשהוא מת ונקבר בלי קרובים שיגידו עליו קדיש אז..." ושוב נתקפתי שיעול מרגיז שהשכיח ממני את המשך המשפט.

נרי משך אותי חזרה למיטה, עטף אותי בחיבוק והתפלא שאני ממשיך להיות קפוא ולא מצליח להתחמם למרות כל מאמציו.

"בבית קברות נכנס לי קור לעצמות." הסברתי, "למרות שדווקא היה מזג אוויר נחמד. הייתה שמש ושמים בהירים וריח טוב של פריחת הדר. בדיוק במזג אוויר כזה הייתי רוצה להיקבר."

"שתוק כבר." התרעם נרי ודחק בי מרפק, " אני לא מבין בשביל מה היית צריך בכלל ללכת ללוויה הזו? אז מה אם הוא היה נשא? למסיבות אתה לא אוהב ללכת, אבל ללוויות אתה רץ?"

"אני מתייחס ללוויה הזו כמו אל פרומו, הרי בלוויה שלי אני לא אוכל לראות מה קורה אז לפחות..."

"סתום!" התנפל עלי נרי, סתם לי את הפה ולא הניח לי לדבר יותר על הלוויה, ולכן לא הספקתי להגיד לו שאני מקווה שלפחות בלוויה שלי יהיו אנשים שהכירו אותי ויגידו עלי קדיש.

ניצן התפרץ לחדרי, פניו אדומות וכולו יוצא מעורו מרוב התרגשות. "יובל בא לחמשוש." הכריז בהתרגשות.

"אחלה! באמת הגיע הזמן, לא ראיתי אותו כבר חודש לפחות." חייכתי אליו.

ניצן לא השיב לי חיוך, נהפוך הוא. "פולי, אתה חייב, אתה פשוט חייב לעזור לי." צעק בלחש דרמטי.

"הקונדומים במגרה מתחת לטלפון." אמרתי, קצת בפליאה, כי הסוד הזה גלוי וידוע לכל מי מבאי ביתנו שנתקע בלי קונדומים, ותראו לי בן אדם אחד שזה לא קורה לו מידי פעם.

"פולי אל תדבר שטויות, לא זו הבעיה, לא ראיתי אותו כמעט חודש, אני לא יודע מה אני אגיד לו."

"האמת, אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראיתם אני לא חושב שזה ממש משנה."

"פולי." ניצן צנח על כסא מולי וכיבה בתנועה חטופה את מסך המחשב שלי - הדרך הבדוקה להשיג ממני תשומת לב מלאה - הוא למד את השיטה הזו מנרי. "אתה לא מבין."

"לא מבין מה?"

"אחרי איזה שבועיים בקורס שלו אני... אנחנו... בקיצור, חשבתי שנפרדנו."

"חשבת? מה זאת אומרת חשבת?"

"לא סתם חשבתי, היו לי סיבות." התגונן ניצן, "בהתחלה דיברנו כל יום והיה נהדר ולאט לאט ... קשה להסביר אבל..."

"השיחות נעשו קצרות וקרות והרגשת שהוא כבר לא אוהב אותך ולא אכפת לו ממך." תרמתי מניסיוני.

"בדיוק. זה לא שהוא אמר משהו, אבל הרגשתי ש... זאת אומרת ... הכל היה באוויר כזה. אתה מבין? והוא דיבר על הזמן על החברים החדשים שלו וחשבתי... הייתי די בטוח שיש לו מישהו אחר ושבעצם הכל נגמר, אבל לא נעים לו להגיד לי את זה בטלפון."

"בגלל זה התחלת להזדיין עם ליאור?"

ניצן הסמיק, הניד את ראשו לאות הן ולא שאל איך אני יודע. הוא כבר למד שאין סודות בביצה.

"עם קונדום לפחות?" עשיתי מאמץ להגיב כמו בן אדם בוגר ואחראי.

"כן, בטח. הבטחתי לקוקו ולז`וז`ו שאני  אשים תמיד הגנה."

"גם איתם היית?"

הוא השפיל עיניים במבוכה. "טוב, אתה יודע, הם... אנחנו... אתם זה כאילו לא נחשב."

"למה לא? כי אתה עובד אצלם במספרה? כי הם מבוגרים? או בגלל שהם זוג?" ניסיתי להבין את הראש של הילד.

הוא השתקע בהרהורים. "הכל ביחד אני חושב, וגם בגלל שהם כאילו ... אתה יודע איך הם לא עושים סיפור מזיון, אצלם זה לא נחשב באמת."

"ועם מי זה כן נחשב באמת?"

"עם יובל כמובן, רק אותו אני אוהב." הופתע ניצן מהאטימות שלי.

"בזמני היה מקובל לתת כבוד לצה"ל ולא לזיין עד שהחייל שלך יחזור מהמשימה המסוכנת של הגנה על המולדת." לא התאפקתי ועקצתי אותו.

"אל תהיה דביל, איזה הגנה על המולדת? הוא בסך הכול עושה אימונים בבסיס, במרכז הארץ." איבד ניצן את סבלנותו.

"טוב, אז מה אתה נלחץ?" התרגזתי, "אם קוקו וז`וז`ו לא נחשבים, וגם ליאור שעדיין מתאבל על ג`ורג`י לא נחשב, אז מה הבעיה?"

ניצן הביט בי מיואש, מחפש מילים שיבטאו את מצוקתו. "אני נורא אוהב אותו  פולי, זו הבעיה. קודם חשבתי שהוא כבר לא רוצה אותי והייתי עצוב וחרמן ובגלל זה ... ואז הוא צלצל והסביר ואמר שהוא חוזר לחמשוש והוא רוצה שנהיה יחד ו... זהו, אתה מבין?"

"אני כן, אבל אני לא חושב שההסבר הזה יהיה מקובל על יובל, לדעתי אין מצב שהוא יצליח להבין למה החבר שלו לא מסוגל להתאפק מזיונים עם אחרים בזמן שהוא קורע את עצמו באימונים מפרכים, שלא לדבר על זה שאתה ניצן, שהתגייסת רק כמה ימים אחריו, השגת לך קל"ב שמנמן עם לינה בבית ורישיון לעבוד אחרי הצהרים, ואיך תסביר את החמשושים שאתה מריץ כאילו אין מחר?"

"תשתקי כבר, עומואית מתחסדת אחת! סתמי, יא פולנייה!" התרגז עלי ניצן בסגנון ערסי למהדרין, והוסיף עוד כמה חרפות שמפאת כבודי אני מעדיף לצנזר בקפידה.

רק אחרי שהוא גמר להתפרק ונרגע הוא חזר והתיישב מולי ושאל אותי, מודאג, אם לדעתי כדאי שהוא יספר הכל ליובל.

"תעשה מה שאתה חושב, אבל אני חושב שאם תספר לו הכול כדאי שתדאג קודם שהנשק שלו לא יהיה לידו כי הוא עלול לתקוע בך כדור."

"או בעצמו." קימט ניצן את מצחו בדאגה, "הוא היה מאוד מדוכא בהתחלת הקורס, בגלל זה הוא היה כל כך קר כלפי, אבל עכשיו הוא התאפס וקל לו יותר והוא נורא שמח להיות איתי ו..." הוא נאנח.

"ואתה לא שמח?"

"אני? בטח שאני שמח, אני מאושר! התגעגעתי אליו רצח."

"אז אל תספר לו כלום."

ניצן נאנח אנחת רווחה, הרי בדיוק בשביל העצה הזו הוא בא אלי, "אז לא לספר?" הוא חוזר ובודק, "אתה בטוח?"

"מאה אחוז, אל תגיד מילה, וליתר ביטחון תוציא את המחסנית מהרובה שלו מיד כשתפגשו."

"למה?" 

"כי כל העולם ואשתו יודעים מה עשית כשהוא לא היה איתך, הרוב לא יגידו כלום אבל ליתר בטחון ..."

"אז אולי עדיף שאני כן אספר? אם הוא ישמע את זה מאחרים ...." ניצן שב וצנח מיואש על הכסא. "פולי, תגיד לי מה לעשות?" ילל.

"תכין מלאי של קונדומים, תארגן חדר פנוי עם מפתח, רצוי עם מקלחת צמודה, ואל תיתן לו לצאת מהחדר כל זמן שהוא פה."

"זה בדיוק מה שחשבתי לעשות." נשם ניצן לרווחה, "תגיד  פולי, יש מצב שחדר האורחים שלכם פנוי לחמשוש?"

אחרי השיחה עם ניצן החלטתי ללכת לשטוף את חלונות המטבח, בדיוק כשסיימתי ועמדתי להרכיב אותם חזרה ניצן התפרץ למטבח ובלי להגיד מילה על הבלגן דילג מעל דלי המים המלוכלכים, פתח את הפריז`ר, הוציא משם בקבוק וודקה ולגם ממנו כאילו היו בו מים מינראליים.

"הבן זונה הזה." אמר במרירות, "הבן זונה הבוגד והמסריח הזה."

"אתה מתכוון לעצמך?" שאלתי, מבולבל.

"לא, דביל. אני מתכוון לחבר המגעיל שלי, ליובל, הבוגד המסריח הזה."

"מה הוא עשה?"

"בגד בי, המניאק." אמר ניצן בזעם מתודלק בוודקה קפואה ופרץ בבכי.

אחר כך גם יובל יצא מחדר השינה, בוכה גם כן, וסיפר לי הכול – מסתבר שיובל, כמו כל טירון, אכל המון שמירות, ויצא שבשמירה אחת הוא ובחור נחמד אחד שהתיידד אתו עוד בתחילת הקורס התחילו לדבר על סקס ואחר כך גם לעשות ומפה לשם ...

ופה המקום להסביר למי שלא יודע - כמעט כל השומרים מאוננים בשלב זה או אחר של השמירה, בעיקר כשקר להם והם משועממים וחרמנים (ובחורים בגיל הזה תמיד חרמנים), וכשיש בעמדה זוג של שומרים האוננות הופכת לעיתים לפעילות חברתית. זה לא כזה סיפור גדול - הם צעירים, הם משועממים, הם חרמנים - דברים כאלו קרו בעבר ובטח יקרו גם בעתיד.

לא שקרה משהו נוראי כל כך, סתם עשו זה לזה ביד ואולי התחבקו והתנשקו קצת, לא יותר מזה.

"לא היה ממש סקס, זה היה סתם מן קטע לא חשוב כזה." הבטיח יובל והאדים ממבוכה, ושוב התנצל ובכה, והרגיש נורא לא נעים מהחבר שלו, הבן אלף שהשתרלל לאורך ולרוחב הקריות כשהוא היה בקורס, ועוד הייתה לו חוצפה להתרגז על השטות הקטנה שעשה יובל.

לך תבין בני אדם!

שום דבר מהתכניות שלי לגבי סוף השבוע האחרון שלנו בדירה הישנה לא יצא כמו שתכננתי.

זה התחיל ממש בקטן, בעיכוב פעוט וחסר חשיבות. כמה ימים לפני המעבר הצפוי לבית החדש התקיימה מסיבת סיום הקורס של נרי - מסיבה שלא הוזמנתי אליה כדי לא להטריד בנוכחותי את בני משפחתו. הוא הסביר והתנצל ואני קיבלתי את זה בשקט, לא התמרמרתי ולא מחיתי, מבין למה חשוב לו לרצות אותם ולתת להם כבוד.

אמרתי לו שלא יתנצל, אני מבין ולא אכפת לי לא להיות שם, העיקר שאחרי מסיבת הסיום הוא יחזור אלי.

תכננתי שכבר שעד ערב ט"ו באב הכל יהיה גמור, הבית יהיה צבוע, המשקופים מוכנים והמטבח מורכב, אחר כך ננקה ונסדר הכל, בשבת ננוח ונהיה יחד בפעם האחרונה בדירה הישנה, למחרת יביאו את הרהיטים המשופצים לבית החדש, יום אחר כך יחברו אותנו לחשמל ובליל יום האהבה נישן יחד בבית החדש והמסודר שלנו. 

כמו שאתם רואים עשיתי תכניות מפורטות להפליא ועיבדתי לוח זמנים נהדר, אבל כמו שאומרים בצה"ל - כל תכנית היא בסיס לשינוי - וכבר ביום חמישי הבנתי שתכניות לחוד ומציאות לחוד, ומאז המצב רק הלך והדרדר.

בהתחלה הייתי מודאג בגלל בעיות טכניות מרגיזות - המטבח לא היה מוכן לגמרי כי היו חסרים צירים לדלתות של הארון מעל השיש, והתברר שצריך לעשות תיקונים ברשתות, גם הדלתות הפנימיות שנצבעו בצבע שמן לבן לא התייבשו והתברר שאי אפשר להרכיב אותן.

"אתה דואג בגלל שטויות!" נזף בי ג`קי, השכן שלי, "הכל מסתדר ממש יפה, מה זה איחור של יום? זה ממש כלום, אין לך מושג איזה בעיות יש לפעמים עם שיפוצים, הלוואי והכל בחיים שלך יסתדר יפה כמו הבית הזה." איחל לי בלי לחשוד שרוח נבואה פקדה אותו והוא בעצם מזהיר אותי מהעתיד הקרוב מאוד.

אז עוד לא ידעתי כלום כמובן, בתמימותי הסכמתי אתו והתרווחתי לי לצפות במשחק הכדור סל של מכבי נגד ברצלונה. לפני המשחק עוד הספקתי לאחל לנרי הצלחה בהופעה שלו במסיבת הסיום וקבענו שמיד אחרי המסיבה הוא חוזר אלי.

בערך באמצע המשחק הוא התקשר אלי עוד פעם וסיפר שהמסיבה הייתה נהדרת, וההופעה נפלאה, וכולם התלהבו מאוד, אבל הוא יאחר לחזור כי אבא שלו הזמין את כולם לאכול במסעדה אחרי המסיבה.

אביו הזמין גם ההורים של סיגי להצטרף, והוא צחק קצת כשסיפר איך היא התעלקה עליו כל הזמן והתחנפה להורים שלו, ואמר שבכל מקרה עד סוף הכדור סל הוא יהיה איתי. 

לא דאגתי בכלל, האמת, הייתי די מרוצה שהוא יגיע קצת באיחור ולא יפריע לי לראות בשקט את המשחק, אבל גם אחרי שהמשחק נגמר הוא לא הגיע.

עד חצות הייתי רגוע, ואז התחלתי לדאוג. למרות העייפות לא הצלחתי להירדם. נורא רציתי להתקשר אליו, אבל חששתי להפריע לו כשהוא עם המשפחה שלו.

לא ידעתי אם להמשיך לחכות או ללכת לישון או להתקשר או מה ... הסתובבתי חסר מנוחה, מטריד את שלוותו של פחיסטון שנמנם בסל שלו ואז, סוף סוף, הוא התקשר, הוא פתח בהתנצלות ואמר, "סליחה שאני מתקשר כל כך מאוחר, הערתי אותך?"

ואני כמובן צעקתי שלא, בטח שלא, ואיפה הוא, ולאן הוא נעלם, ולמה הוא לא בא כבר? והלב שלי כבר אמר לי שמשהו מאוד מאוד לא בסדר, שמשהו השתבש בצורה איומה.

"אני ברמב"ם." הוא אמר, "אני עומד ליד השער הראשי, אתה יכול לבוא לקחת אותי?"

"מה פתאום רמב"ם? מה קרה? מי חולה? אתה בסדר?"

"אני בסדר גמור." הוא אמר בקול המוזר והמרוחק הזה, "הכל אצלי בסדר, אבא שלי הולך למות בגללי, אבל חוץ מזה אני בסדר גמור."

"מה? על מה אתה מדבר? מה קרה לאבא שלך?" נבהלתי.

"בבקשה ברי," הקול שלו התחיל להישבר למעין התייפחות, "אני לא יכול לדבר עכשיו, בבקשה בוא, אני צריך אותך."

"אני כבר בא! אל תלך לשום מקום!" צעקתי. חטפתי את המעיל והמפתחות ודהרתי למטה. בשעות האלו הכבישים היו ריקים לגמרי, ואני סחטתי מהניסן העתיקה שלי את המיץ. מזל שהיה לי חצי טנק דלק, ושלא היה אף שוטר בסביבה, כי עברתי באור אדום פה ושם, ולא ממש עצרתי בעצור.

גיליתי אותו עומד על המדרכה, ליד הבודקה של הפרחים והממתקים, בוהה בכביש כמו עיוור. ראו עליו שהוא לא בסדר - אם לא הייתי מכיר אותו הייתי חושב שהצעיר המתולתל, הרזה והשחרחר הזה בטח מסומם או חולה.

עצרתי עם שני גלגלים על המדרכה ויצאתי אליו, "למה אתה עומד פה? מה קרה? מה יש לאבא שלך?"

הוא התמוטט עלי, רועד כולו, וגמגם דברים לא מובנים ובכה. כל מה שהצלחתי להבין היה שאבא שלו במיון באשמתו, ושהם גרשו אותו.

הכנסתי אותו לאוטו ונסענו הביתה. 

הפעם נסעתי לאט יותר ובלי עברות תנועה. בדרך הצלחתי לדובב אותו קצת ולהבין שבמסעדה התפתחה מריבה בינו ובין אבא שלו, מריבה שהסתיימה בכך שהאבא התחיל להרגיש לא טוב. הם נלחצו ולקחו אותו למיון ושם גילו שיש לו לחץ דם נורא גבוה וחשד לאירוע לב.

רק אז הבנתי למה הוא אמר שבאשמתו אבא שלו הולך למות. "אז מי גירש אותך?" שאלתי, מנסה להישאר רגוע לנוכח המצב.

הוא התקפל בתוך עצמו נראה קטן ורזה. "כולם, הם אמרו שזו אשמתי, שאבא היה בן אדם בריא עד שאני התחלתי עם השטויות שלי, שהכל קרה בגללי, ושאם אני לא אחזור הביתה יקרה אסון."

"ניסיתי להתווכח אתם." הוא סיפר לי, ודמעות התחילו לזלוג על פניו, "אמרתי להם שבגילי כולם עוזבים את הבית, שאני לא ילד, ואני צריך פרטיות, ואז הם אמרו ...." הוא התחיל להתייפח, "הגיס שלי, הבעל של שולי אחותי אמר שאף אחד לא היה אומר כלום אם הייתי הולך לגור אם בחורה, אבל לעזוב את הבית וללכת לחיות כמו בהמה עם הסוטה הזה שדרדר אותי למשכב זכר, ובטח גם לסמים, ומי יודע מה עוד..." ואז הבכי שלו התגבר כל כך עד שלא יכולתי להבין יותר כלום.

רק כשהגענו הביתה והוא התקלח ושכב במיטה, חבוק בזרועותיי, הוא הצליח לספר לי שאחרי שהגיס שלו אמר את המילים המפורשות - משכב זכר - אימא שלו נכנסה להיסטריה, וכולם צעקו וצרחו ובסוף הרופא התורן ביקש ממנו בנימוס שאולי עדיף שהוא ילך החוצה ויסתובב קצת עד שבני המשפחה שלו יירגעו.

"אבל אני מכיר אותם, הם בחיים לא יירגעו ולא יסלחו לי." הוא אמר, ושוב התחיל להתייפח. נרדמנו רק לפנות בוקר, ואפילו מתוך שינה הוא המשיך לבכות ולהיאנח.

למרות כל הצער הנורא שחשתי בגללו והזעם שעוררה בי המשפחה הדפוקה שלו, היה לי בראש איזה קול קטן וקריר ששאל אותי בלחש מה אני צריך את הכאב ראש הזה? בשביל מה אני צריך את זה בחיים שלי? למה הבעיות של הבחור המבולבל הזה שאני מכיר סך הכל כמה חודשים צריכות לשבש לי את החיים? אין לי מספיק צרות משלי?

לא עניתי לקול הזה, אני אף פעם לא עונה לו, וגם הפעם לא היו לי תשובות הגיוניות לשאלות הכול כך מעשיות שלו.

חיבקתי חזק את נרי, ואמרתי לו שמחר נתקשר לבית החולים לברר מה שלום אביו, ונרדמתי.

התעוררתי ביום שישי בבוקר לקול צלצול טלפון צורם שעקר אותי בגסות משנתי, וגיליתי בזוועה שהשעה כבר שמונה וחצי בבוקר. דבר ראשון נזכרתי שכל הפועלים ממתינים לי כבר שעה שלמה בבית החדש.

המטלפן היה ג`קי שלמרבה המזל היו לו מפתחות לבית שלי. "מה קרה? היה לך לילה סוער עם נרי?" שאל, מבודח, אבל כשדיווחתי לו מאוד בקצרה על מה שקרה הוא הרצין בבת אחת ונאנח עמוקות.

"תשמע, אתה ממש בסרטים עם הבחור הזה, אני מציע לך לא להתערב יותר מידי, כי מה שלא יהיה אתה תצא מזה לא טוב." אמר לי בקול שקול ורציני מאוד, "ותאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר, יצאתי פעם עם בחורה רוסיה ואל תשאל איזה בלגאנים נהיו לי מזה. כולם סבלו, כולם בכו, ובסוף היא נשברה ועזבה אותי כדי לא להסתכסך עם המשפחה שלה. אני מציע לך לא להתערב ולתת לו להחליט לבד אם הוא מעדיף אותך או אותם."

את העצה הזו שמעתי שוב ושוב במשך אותו יום שישי גם מבוריס, וגם מסמי אחי שבא לראות איך יצא הצבע והמטבח, וכשטענתי ברוגז שזה לא בסדר, ושזה לא צריך להיות ככה, ולמה נרי חייב לבחור ביני ובין המשפחה שלו, הם משכו כתפיים ואמרו שככה זה בעולם, ואלו החיים.

ג`קי אמנם השתתף מאוד בצערי, אבל לחץ עלי לבוא כבר, כי הוא לא יכול להתרוצץ לבד בין כל הפועלים, ואני חייב להגיע ולהגיד לנגרים איפה בדיוק להרכיב את הארון, ואיפה אני רוצה את המנורה, ועוד מאה ואחת בעיות קטנות שרק בעל הבית יכול לפתור.

"קח אותו אתך ובואו יחד." הציע לי, אבל נרי לא היה במצב שאפשר היה לקחת אותו לאיזה מקום. הוא נראה חולה - הפנים שלו היו נפוחים מבכי, בעיקר באזור העיניים, והוא רעד כול הזמן וסרב לאכול משהו, או לפחות לקום מהמיטה.

לא ידעתי אם הוא סובל מהתמוטטות עצבים או מהלם, או שאולי הוא פשוט תפס איזה שפעת או אולי הוא סבל מכל הדברים ביחד?

ניסיתי לשוחח איתו ולהרגיע אותו, אבל לך תדבר על דברים חשובים כמו טיב הקשר עם משפחות המקור שלנו, המקום שאנחנו נותנים להן בחיים שלנו כאנשים מבוגרים, הצורך של כולנו להתבגר יום אחד ולעזוב את הבית כדי להקים משפחה חדשה, כשכל דקה מתקשר מישהו ושואל שאלות טכניות מעצבנות על חיבור דלתות, ומיקום רשתות, ועוד כל מיני דברים שלא הייתי מסוגל להתרכז בהם.

במקום להתעסק בבעיות האמיתיות שלי ושלו, הייתי צריך לחשוב על ארונות מטבח, וברגי פיליפס, וצירים של דלתות, ורשתות אלומיניום, ועוד כל מיני שטויות כאלו.

בסוף הפסקתי לנאום לנרי שבין כה לא הקשיב, וניסיתי לברר מה עם אבא שלו. לצערי לא הצלחתי להשיג את המיון של רמב"ם - היה תפוס כל הזמן - וג`קי ניג`ס לי בטלפון, ואחר כך גם סמי הגיע והתרגז שעדיין לא באתי.

מצאתי את עצמי נקרע בין החיים הנורמאליים שמשכו אותי החוצה, ובין נרי ששכב, אפור פנים ואדום עיניים, ורעד מתחת לפיקה.

"לך, לך." הוא אמר כשראה שאני מתלבט ונלחץ. "אני אהיה בסדר, אל תדאג."

אז הלכתי, ועד עכשיו אני לא יודע אם זו לא הייתה טעות. 

נשארתי בבית החדש ועבדתי עד ארבע אחרי הצהרים, ולפחות בבית הכל היה בסדר - המטבח יצא מושלם, הצבעים גמרו הכל וגם עזרו לי לנקות, המשקופים היו מורכבים, הדלתות ניצבו קוממיות על ציריהן - ורק נרי לא חזר.

רק כשבאתי הביתה וראיתי שהוא עדיין לא חזר, העזתי והתקשרתי אליו לנייד. ענה לי גבר עם קול ארסי מחוספס שאמר לי בעוינות שנרי לא יכול לדבר איתי ושלא אתקשר יותר כי נמאס להם מטיפוסים כמוני, וניתק לי בפרצוף.

מעולם לא ביליתי ערב שישי אומלל כל כך. הייתי לגמרי לבד, נשארנו רק שנינו, אני ופחיסטון שלא ידע איך לנחם אותי. הוא אמנם ניסה לעודד אותי, דחף את ראשו אל בטני ויילל דברי ניחומים, אבל הייתי אומלל מכדי להקשיב. דחפתי אותו מעלי ואמרתי לו שיפסיק להציק, והוא נעלב והסתלק לסלסלה שלו.

לא ידעתי מה לעשות. חיכיתי לו ליד החלון עד שהחשיך ואני נעשיתי עייף נורא. אכלתי פיצה קרה ונרדמתי בבגדי על המזרון. 

בתשע בערב התעוררתי מבוהל מצלצול טלפון צורם. (שמתם לב כמה זוועתי נשמע צלצול טלפון שמונח על הרצפה?) הראש כאב לי וכל השרירים שלי היו תפוסים.

אני שונא להתעורר ככה, ומה שהיה יותר גרוע - זה לא היה נרי אלא בוריס שרצה להזמין אותי ואת נרי לסרט בלב המפרץ.

תוך כמה דקות הוא הוציא ממני את כל הסיפור העגום על סופה של מסיבת הסיום של נרי. "למה לא התקשרת אלי מיד? דביל אחד!" התרעם, "בשביל מה יש חברים? אני כבר בא."

הוא בא עם ולאדי, החבר החדש שלו, שהתברר כגבר בן חמישים בערך, שרירי מאוד, רוסי מאוד, ומעוטר לתפארה בכתובות קעקע מפחידות.

בוריס הוא גם רוסי במקור, אם כי הוא עלה לארץ בגיל צעיר מאוד כשהוא מדבר רוסית הוא נשמע לגמרי רוסי, וכשהוא מדבר עברית הוא נשמע ממש צבר.

השינוי הזה במבטא שלו משעשע ומפליא אותי כל פעם מחדש. אני תמיד שם לב למבטאים של בני אדם. נרי למשל מדבר עברית רגילה לגמרי, אבל כשהוא מתעצבן וכועס, או מתרגש, האותיות הגרוניות שלו נעשות יותר ברורות והוא נשמע יותר מזרחי.

לדעתי זה מקסים, אבל כשהערתי לו על כך הוא נעשה נבוך ומתגונן, כאילו שזה דבר רע.  

הסתכלתי על בוריס ועל החבר שלו, ראיתי איך טוב להם יחד, ונקרעתי מגעגועים ודאגה לנרי.

"למה לא התקשרת אלי מיד?" נזף בי בוריס, והתרגז עלי כשאמרתי שהתביישתי לספר לו מה קרה.

ולאדי הציע לתת לי לשתות, ונדהם עד עומק נשמתו כשאמרתי לו ברוסית השבורה שלי שאני לא יכול לשתות, וגם לא לעשן, כי זה עושה אותי חולה.

"אתה לא יכול להשתכר קצת? אז מה אתה עושה כדי לשכוח את הצרות שלך?" הוא שאל ברחמים.

הם התייאשו ממני והלכו, משאירים אותי לחשוב מה נרי עושה כדי לשכוח אותי, הוא בטח שותה או מתמסטל, או שאולי בכלל לא אכפת לו והוא כבר שכח אותי? 
הנייד שלו היה מנותק ואת הטלפון של הוריו לא ידעתי, וגם אם הייתי יודע פחדתי להתקשר אליהם.

החלטתי לנסוע לדירה החדשה לנקות קצת ומה שיהיה יהיה - הלב שבור, אבל החיים ממשיכים. איתו או בלעדיו הייתי חייב לעזוב את הדירה הישנה ולעבור לבית החדש.

רגע לפני היציאה, ממש כשהושטתי את ידי לכבות את הרדיו התחילו להשמיע פתאום את ג`ורג`יה` של ריי צ`ארלס נוחו עדן, אני אוהב מאוד את השיר הזה ולכן התעכבתי לעוד שנייה אחת, רק כדי לשמוע את סופו ואז הוא נכנס פתאום וחייך אלי.

נצמדו זה לזה והתחבקנו לצלילי הבלוז האיטיים והרכים של ריי צ`ארלס, זכר צדיק לברכה ומהיום, כל פעם שאני שומע את `ג`ורג`יה` אני נזכר ברגע המאושר הזה.

הוא ניסה להסביר, לדבר, אבל אני רציתי רק להרגיש אותו צמוד אלי, חם ואוהב ומלא חיים - זה הספיק לי לחלוטין. 

אהבנו זה את זה, אבל אחר כך הייתי חייב להקשיב לו ואז נגמר לי האושר.

הוא שוב רצה שאני אבין אותו, שאהיה סבלני, שאתן לו זמן. הוא הסביר לי שבגלל המצב של אביו, ושל אימו ובגלל הגיסים והאחיות והשכנים ... 

"אני לא מבין! אמרת שאבא שלך חזר כבר הביתה ושהוא בסדר, שהמצב שלו לא היה כל כך רציני כמו שחשבתם! למה אתה לא יכול לבוא לגור איתי כמו שתכננו?" התפרצתי.

"תבין אותי ברי." הוא התחנן, "אני נורא רוצה לגור אתך, ואני יודע שסמכת עלי עם הכסף והכל, אבל אני לא יכול ברי, אני לא מסוגל לעשות את זה לאבא ולאימא שלי."

"לעשות להם מה? מה נורא כל כך במה שאתה עושה? למה אתה לא יכול להיות בן אדם עצמאי? אם ההורים שלך נעשים חולים ברגע שאתה מפסיק להתנהג כמו ילד קטן זו הבעיה שלהם, לא שלך!" צעקתי עליו בכעס.

נמאס לי כבר לגמרי מכל הסיפור הזה של המשפחה שלו. למה אנחנו צריכים לסבול בגללם?

ואז הוא כעס בחזרה אמר לי שאני אגואיסט ולא מבין אותו.

ואני אמרתי לו בזעם שהוא מוותר על החיים שלו למען הוריו וזה חולני.

והוא שוב ניסה לפייס ואמר לי שהוא אוהב אותי, ושאם רק אהיה קצת יותר סבלני אז...

ואני סירבתי להתפייס ואמרתי שכבר הייתי סבלני יותר מידי זמן, ושבגללו כל החיים שלי התהפכו, שאני כבר לא יכול יותר, שהפסקתי לחיות מרוב הצרות שהוא עושה לי, שנמאס לי כבר להיות הטיפוס ההוא שמדרדר אותו למשכב זכר!

אמרתי שאני הולך לבדוק את המייל שלי והתיישבתי ליד המחשב כדי שאני לא אצטרך להסתכל עליו יותר. 

זה הרגיז אותו נורא. לא מצא חן בעיניו שאני מפנה אליו את הגב, ומסתכל על המחשב ולא עליו ולכן הוא פשוט ניתק את המחשב מהחשמל כדי לכבות לי אותו - צורת כיבוי פראית שתמיד מרתיחה אותי.

צעקתי עליו שהוא הורס לי את המחשב והוספתי, די בנבזות, שמספיק שהוא בלגן לי את החיים, וסיבך אותי בקניית בית שאין לי כסף לשלם עליו, לפחות שלא ידפוק לי את המחשב.

הוא נפגע מאוד ממה שאמרתי ובכה, ואחר כך כעס, ואמר שאני לא באמת אוהב אותו, ושאני לוחץ עליו לגור איתי בגלל שאני צריך עזרה בתשלום המשכנתא. 

אני יודע שהוא לא באמת התכוון. הוא דיבר מתוך כעס, בדיוק כמוני, אבל נפגעתי מאוד ורציתי לפגוע בו חזרה.

אמרתי לו בקרירות שאני משחרר אותו מההתחייבות שלו כלפי, שאני אמצא לי מישהו אחר להשכיר לו את החדר. "בטח ליאור ירצה לבוא לגור איתי." הוספתי ברשעות, "או אולי ארקאדי?"

"מצידי תשכיר את החדר שלי לשניהם ותזיין אותם ביחד או לחוד!" הוא פלט בזעם. דחס את הבגדים המעטים שלו לתרמיל והסתלק.

אחרי שהוא הלך לא יכולתי להישאר יותר לבד בבית. נסעתי לבית החדש ועבדתי שם בניקיון עד שהיה חושך, ואפילו קצת אחר כך, מתנחם בכך שאולי נרי עזב אותי, אבל לפחות הפנלים שלי מצוחצחים למשעי.

אחרי שהוצאתי את כל הכעס שלי על קרצוף הרצפות והפנלים נרגעתי קצת, והתחלתי להתחרט על הדברים האיומים שאמרתי לו.

אני מתפרץ לעיתים מאוד רחוקות, אבל כשאני כבר מתפרץ אני מאבד שליטה בעצמי ומזיק לכל מי שבא איתי במגע.

איך יכולתי לריב עם החבר שאני כל כך אוהב ממש לפני יום האהבה? איזה בן אדם דפוק אני.

בבוקר ניסיתי לשים את פחיסטון הממורמר בתוך הכלוב שלו, ובפעם הראשונה בחיי חטפתי ממנו שריטה.

אני לא מאמין עד עכשיו שהוא שרט אותי. בדרך כלל הוא חתול כל כך עדין ונעים הליכות, מעולם לא קרה שהוא פגע במישהו בכוונה, כשדני היה מלטף אותו קצת חזק מידי הוא הבין שזה מרוב אהבה והבליג בשקט.

הוא בטח נורא נלחץ מהכלוב ומכל המעבר דירה הזה. אחרי שהוא שרט אותי הוא ברח מהחלון של המקלחת שבטיפשותי שכחתי לסגור.

ניסיתי לחפש אותו, אבל הוא נעלם. הייתי לחוץ בזמן כי החשמלאים היו אמורים להגיע על הבוקר אז החלטתי להסתלק בלעדיו ולחזור בערב לחפש אותו. השארתי לו חלון פתוח וקצת אוכל ושתייה, וגם את הסלסילה שלו השארתי.

עזבתי דירה כמעט ריקה. נשאר שם רק המזרון הישן, שני כסאות שבורים, שולחן פלסטיק מתנדנד ושני הסטנדים ממתכת שעליהם עמד לוח העץ שהמחשב שלי היה מונח עליו.

לקחתי איתי את המחשב וקצת הבגדים וכלי הבית שעוד היו לי בדירה, ונסעתי לבית החדש.

הייתי עצוב והרגשתי נורא בגלל פחיסטון, וגם בגלל המריבה עם נרי, אבל היו לי כל כך הרבה דברים לעשות, דברים שהייתי אמור לעשות עם נרי וכעת היה עלי לעשות אותם לבד.

הכל דפק נהדר, ממש לפי התוכניות. החשמל חובר בלי בעיות, המובילים שמו את הרהיטים בסלון והכל נראה נפלא. הספה המשופצת נראתה ממש חדשה והיה מאוד נוח לשבת עליה.

הודיתי לקבלן ולפועלים שלו במילים חמות, וניסיתי להראות שמח, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כמה חבל שנרי לא פה.

למזלי ליאור ובוריס באו לעזור לי וברוב תבונה (הם בטח דיברו על זה קודם) אף אחד לא שאל איפה נרי ולאן נעלם פחיסטון. ולאדי הגיע אחרי הצהרים עם המון אוכל ושתייה, והתפעל מאוד מהרהיטים המשופצים שבאמת יצאו ממש נהדר.

אחר כך הגיעו גם אליס וג`קי עם דני, והביאו אתם גור קטן של גולדן רטריוור. "אני בטוח שהוא ופחיסטון יהיו חברים מצוינים." אמר דני בשמחה, "איפה נרי? אני רוצה שהוא יראה את הגור שלי."

אמרתי לו שהשארתי את פחיסטון בדירה הישנה ואני אביא אותו בערב, אבל לא יכולתי להגיד לו שנרי ואני כבר לא.

התביישתי ואולי, בפינה קטנה בלב, עוד קיוויתי שהוא יחזור, אם כי הקול ההגיוני והקריר ההוא אמר לי שזה לא יקרה, ושעדיף ככה, אבל מי רוצה להקשיב לקול ההיגיון ביום האהבה?

השמש התחילה לשקוע, כולנו כבר אכלנו ושתינו, דני התחיל לפהק ואליס עזרה לי לקפל את המסיבה הספונטאנית שהתפתחה במטבח היפה והחדש שלי, ותוך כדי כך סיפרה לי בהתרגשות שנדמה לה שהיא כבר מרגישה את התנועות של העובר, וזה כמו דגדוג של כנפיים קטנטנות בתוך הבטן שלה.

כולם קמו והתחילו ללכת לכיוון הפתח ובדיוק כשעמדנו בקבוצה גדולה ומבולגנת בכניסה והתחלנו להגיד אחד לשני מזל טוב, ותודה, ויום אהבה שמח, הגיעה משאית קטנה וגבוהה עם כיסוי ברזנט כחול כהה, ונעצרה מול הבית והנהג הוציא את הראש מהחלון ושאל אם כאן הבית של ברי.

"כן! כאן! הוא גר כאן!" צרח דני בהתרגשות, והתחיל לקפץ כמו שילדים עושים כשהם עייפים ונרגשים מידי.

לפני שהספקתי להגיד מילה קפצו מהקבינה שני בריונים נמרצים מאוד ופרקו מהמשאית ספת מיטה אדמדמת, שולחן מחשב ממתכת, שני ארגזים גדולים שעל אחד היה כתוב בגדים ועל השני ספרים, וקינחו במחשב ארוז בתוך ניילונים.

הם נשאו את כל הכבודה לתוך הבית, מצייתים בלי עוררין לליאור שהורה להם להציב הכל בחדר האורחים שלי.

"אבל איפה נרי?" שאל ליאור אחרי שהסבלים עזבו, מרוצים בגלל הטיפ היפה שנתתי להם, לפני שהספקתי לחשוב מה לענות דני זינק החוצה צועק, "הנה הוא! הנה הוא!" ודהר לעבר מונית שעצרה מול הבית.

נרי ירד ממנה, נושא בידיו את הסלסילה של פחיסטון שישב בתוכה בתנוחה אצילית, סוקר בהתנשאות את הבית החדש שלו.

החלפתי עם נרי מבט אחד קצר ורב משמעות, ובמעין הסכמה אילמת החלטנו לא לדבר על העסקים הפרטיים שלנו ליד כולם, בטח לא ליד הילד הנרגש שרצה לדעת איך הכלבלב החדש שלו יסתדר עם פחיסטון. 

להפתעת כולנו הפגישה הראשונה שלהם עלתה יפה מאוד. אמנם ברגע הראשון פחיסטון הסתמר כולו למראה הגור החמוד וקימר את גבו באיום, אבל הגור כשכש אליו בזנבו בחנפנות וניסה לרחרח אותו.

פחיסטון לא אהב את זה והחטיף לגור סטירונת קטנה על האף. הוא נרתע לרגע וייבב קצת, ומיד פחיסטון הבין שאין לו מה לדאוג מהשכן החדש ונרגע.

אחרי שליטפתי אותו הוא אפילו הניח לכלבלב לרחרח אותו מעט לפני שהסתלק לסקור את ממלכתו החדשה.

הזהרתי את כולם לא להניח לו לצאת החוצה עד כשנהיה בטוחים שהוא התרגל לבית החדש, נפרדתי לשלום מכל האורחים, ונשארתי לבד עם נרי. 

עמדנו כמו גלמים והבטנו זה בזה, לא יודעים מה בדיוק לעשות. המילים הקשות שאמרנו זה לזה חצצו בינינו כמו חומה שקופה ובהתחלה ניסינו להתעלם מקיומה ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. אידיוטי, אני יודע, אבל ככה זה אצלנו.

"איפה מצאת את החתול?" שאלתי.

"הוא היה על אדן החלון בדירה הישנה." הסביר נרי, "כשעברתי עם המונית ראיתי אותו יושב שם, עצוב כזה, וחשבתי לעשות לך הפתעה ולהביא אותו איתי."

"הנהג מונית הסכים להסיע חתול?" שאלתי.

"בטח, למה לא? ופחיסטון התנהג נהדר, ישב בשקט והסתכל דרך החלון כמו נוסע רגיל. אני לא מבין למה היית צריך להכניס אותו לכלוב?"

"עשיתי טעות, וגם שילמתי עליה." הראיתי לו את ידי השרוטה.

"אוי, מסכן שלי." אמר נרי בהשתתפות, ונגע בקצות אצבעותיו בשריטה על כף ידי והחומה שעמדה ביני לבינו החלה להיסדק מעט.

"הכל נראה ממש נהדר." אמר נרי והתחיל להסתובב בבית, "אני לא מאמין כמה מהר שיפצת הכל."

"זה לא היה שיפוץ רציני." עניתי בנוקשות, "רק החלפתי מטבח ומשקופים וצבעתי. לא סיפור גדול, חבל שלא יכולת לעזור לי יותר."

"אם אתה לא רוצה שאני אגור אתך רק תגיד." בחר נרי לפרש את דברי כנזיפה.

"אל תדבר שטויות." השתקתי אותו ושיניתי מהר נושא מחשש לעוד מריבה. "הנה, תנסה לשבת על הספה, תראה כמה שהיא נוחה עכשיו."

נרי הצניח את ישבנו הקטן על הספה המשופצת והסכים איתי שבאמת, היא נוחה מאוד, ואני צדקתי שהתעקשתי להשאיר אותה כי היא מאוד הולמת את הכורסאות.

"כנראה שאתה מבין בעיצוב יותר ממה שנדמה לך." חייך אלי חיוך קטן וביישני שערער עוד קצת את החומה ביני לבינו.

"אני לא מבין כלום בעיצוב." רטנתי, "אני רק יודע מה מוצא חן בעיני ומה לא." ואז לא יכולתי להתאפק וחייכתי אליו חזרה, "בוא, תנסה את המזרון החדש." הצעתי לו.

המיטה כבר הייתה מוצעת במצעים נקיים ונראתה מזמינה מאוד.

"צריך וילונות." אמר נרי והתיישב בזהירות על המיטה. "למה לא לקחת את הוילונות הירוקים מהדירה הישנה?"

"הם לא מתאימים לבית הזה נרי, קבלתי אותם מבוריס ואני לא רוצה אותם פה. אני רוצה וילונות חדשים."

החלפנו עוד מבט קצר שאחריו הוא השפיל את עיניו והביט בקצות נעלי ההתעמלות שלו.

"ברי," הוא אמר, "תראה ברי, אפשר להגיד לך משהו?"

"רק אל תגיד לי שוב להיות סבלני ולא ללחוץ עליך!" התפרצתי.

נרי נשך את שפתיו והתפתל קצת, ואז קם וזרק את עצמו עלי. "לא התכוונתי למה שאמרתי, סליחה ברי." לחש ונלחץ אלי בכוח.

"גם אני לא התכוונתי לרוב הדברים שאמרתי, כעסתי עליך והייתי נורא מאוכזב שפתאום לא רצית לבוא לגור איתי, אבל נרי...."

"אני יודע שלא התכוונת." נחפז נרי להיכנס לדברי, והשתיק אותי בנשיקה. "בוא," משך אותי למיטה, "בוא אלי."

באתי אליו ולקח הרבה זמן עד ששוב הצלחתי לדבר. הדבר הראשון ששאלתי אותו כשהצלחתי שוב לנשום כמו שצריך היה אם הוא באמת מתכוון להישאר איתי הפעם.

"מה אתה חושב שאני סוחב אחרי את כל החפצים שלי כל פעם שאני בא לביקור?" צחק נרי ומשך אותי למקלחת כדי שנחנוך אותה יחד.

אחרי שהתקלחנו בפעם הראשונה במקלחת החדשה, חזרנו שוב למיטה ואז הוא סיפר לי איך הוא החליט לעזוב את הוריו.

"אחרי שרבנו חזרתי הביתה ולא רציתי לדבר עם אף אחד, הלכתי לישון וכשקמתי אחרי הצהרים גיליתי שבכיתי מתוך שינה וכל הכרית שלי רטובה. כל כך הצטערתי על מה שאמרתי לך, אכלתי את הלב ונורא התגעגעתי, ואז הם התחילו להציק לי ..." הוא נאנח כמו שהוא נאנח תמיד כשהוא מדבר על המשפחה שלו, "הם התחילו לדבר שוב על סיגי, כמה היא נחמדה, ואיזה משפחה מקסימה יש לה, וכמה שההורים שלה נחמדים, ואיזה יופי שגם הם מסורתיים, ואולי כדאי שאני אזמין אותה לסרט, ואז הבנתי שהם פשוט לא רוצים להבין, שתמיד זה יהיה ככה, עד שאני לא אחיה בדיוק כמו שהם רוצים הם לא יעזבו אותי בשקט, והבנתי שאתה צדקת כל הזמן, אני לא יכול לחיות את החיים שהם בחרו בשבילי, ובאותו רגע החלטתי שאני חייב להסתלק מהבית ודי. אמרתי להם שאני מצטער שאני לא יכול להיות הבן אדם שהם רוצים שאני אהיה, ואני חייב לעזוב."

"ואז הם נעשו היסטריים ועשו לך סקנדל נוראי?" נכנסתי לדבריו.

"לא. דווקא לא. אני חושב שהם קלטו כמה הייתי מדוכא מאז שחזרתי והבינו ששום דבר לא יעזור. אבא אמר לי בשקט שאם אני חייב אז אני חייב, אבל שאדע שאם אני הולך לחיות אתך אני כבר לא יכול לחזור. אמרתי שאני מבין, ושאלתי אם אני יכול לקחת את המיטה שלי, ואת המחשב והבגדים שלי, והוא אמר שכן. אימא בכתה, אבל בשקט, ואחר כך מצאתי בדפי זהב חברת מובילים שהסכימו לבוא מיד. עד שהם הגיעו ארזתי הכל מהר, הזמנתי מונית, וזהו."

"אז מה, יותר לא תראה את הוריך? לא יהיה לך שום קשר אתם?"

"גם לך אין שום קשר עם הוריך!" הוא התריס ועשה פרצוף קשוח.

"טוב, היחסים ביני להורי שונים, וחוץ מזה הם יודעים מאחי שאני בסדר."

"אני בטח אשמור על קשר עם חלי אחותי ואולי גם עם זוהר הבן דוד שלי, אבל אני לא חוזר לשם יותר עד שהם לא יקבלו אותי כמו שאני." אמר נרי בפשטות וסירב להוסיף לדבר יותר על הנושא.

אני יודע שלמרות הכל הוא אוהב את הוריו וקשור אליהם ודואג להם מאוד, אבל ראיתי שממש קשה לו לדבר על הפירוד מהם והחלטתי להניח לו.

הוא סיפר לי אחר כך כמה הוא פחד שאני אכעס עליו ולא אסכים לתת לו להיכנס לבית ולכן כשראה את פחיסטון החליט לקחת אותו בתקווה שהחתול ירכך את לבי.

"נורא שמחתי שראיתי שכולם אצלך. ידעתי שלא תעשה לי בושות ליד כולם." הודה.

"טיפש אחד! אתה באמת חושב שהייתי מגרש אותך? כל כך התגעגעתי אליך." חיבקתי אותו בכוח.  

דיברנו המון זמן ובין לבין עשינו גם הפסקות לאהבה, ופתאום ראינו שכבר אחרי חצות והגיע ט"ו באב.

איחלנו זה לזה יום אהבה שמח ואני הצטערתי שאני חייב ללכת בבוקר יום האהבה לעבודה ולא יכול להישאר ולחגוג אתו.

"לא נורא." אמר נרי, כיבה את האור ונצמד אלי חזק כמו שהוא אוהב לעשות תמיד לפני השינה. "אנחנו לא צריכים יום מיוחד לאהבה, אצלנו כל יום הוא יום האהבה."

הגיע הזמן לספר על העוול שעשיתי לראשון שלי, לזה שהעניק לי התחלה כל כך חלקה ונעימה בחיי כאדם בוגר. במבט לאחור אולי עדיף שהכל היה הולך לי קשה וכואב יותר ואז לא הייתי זחוח ויהיר כל כך - יכול להיות שזה היה עדיף.

ואם אני כבר מטייל במורד סמטת הזיכרונות בואו נתחיל מהשאלה הראשונה שתמיד שואלים  – מתי ידעת?

לא יודע. מתמיד אני חושב. פשוט ידעתי. זה היה תמיד חלק ממני וכבר בגיל צעיר מאוד התפעלתי מגברים. מגיל חמש מאז שחזרתי הביתה מבית סבא וסבתא גרתי בחדר אחד עם שני אחי הבוגרים שהיו בחורים מפותחים מאוד פיזית.

הם היו בטוחים מאוד בעצמם ובגבריות שלהם, נטולי כל רגש בושה ולגדול איתם היה כמו לגדול בבסיס צבאי. תמיד היו סביבי תמונות של בחורות ערומות, חוברות פורנו, קללות גסות, שיחות והערות בוטות מאוד על מין והרבה עירום גברי. כבר מגיל צעיר מאוד ידעתי הכל על אוננות ועל איך באים ילדים לעולם.

לא עזרו כל מאמציה של אימא, החדר שלנו תמיד הסריח מריח של גרביים מזיעות וזרע מהולים בריחות של דאודורנטים ואפטר שייב גברי - חדר טיפוסי של בנים.

לא הייתי מהילדים הביישניים האלה שנדבקים לבנות, יודעים לבשל ולתפור, הולכים עם אימא לקנות לה בגדים ומחלקים הוראות לספר שלה. שיחקתי כדורגל, הלכתי מכות וחיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו גופי יפסיק להיות חלק ועדין ואראה כמו האחים הגדולים שלי.

ובכל זאת גם כשגבהתי וגידלתי שיער בכל המקומות הנכונים אף פעם לא הייתי בדיוק כמותם. מגיל צעיר מאוד לקיתי בתאוות קריאה בלתי מרוסנת והייתי חביבן של ספרניות ומורות לספרות בעוד שהם היו חזקים בלימודים ריאליים. בתיכון עשיתי חמש יחידות בספרות ובהיסטוריה ואילו בגרות במת` אין לי עד עצם היום הזה.

כשגילו אצלי בגיל שש עשרה את התמונות המרשיעות ההן היה קל לאחי לשכנע את ההורים שזה סתם שיגעון חולף ובעוד כמה חודשים הם יראו אותי רץ אחרי בנות כמו כולם.

הם האמינו כי לא נראיתי בכלל כמו שהיה אמור הומו להיראות לפי מה שהם ידעו על הומואים.

לשמחתם כשעליתי לכיתה י` פיתחתי לפתע עניין רציני מאוד בכדור סל וקראתי הרבה פחות מהרגיל. הם נרגעו והיו בטוחים שהכל בסדר איתי אבל הסיבה שמשכה אותי למשחק היפה והאלגנטי הזה הייתה בחור אחד שהתאהבתי בו כמו שאפשר להתאהב רק בגיל שש עשרה המטופש.

רק אחרי כמעט שנתיים של אימונים כדור סל מפרכים והמון שעות מול המשחקים מכבי תל אביב בטלוויזיה (אנחנו מדברים על אמצע שנות התשעים) הבנתי סוף סוף שלא יעזור לי כלום, מושא אהבתי סטרייט לחלוטין ואם רק ינחש על מה חולם החבר הכי טוב שלו הוא יקיא עליו ויברח ממנו מהר ככל שישאו אותו רגליו.

זאת הייתה התפכחות איטית ומכאיבה מאוד שארכה חודשים רבים. הבחור שישב על ספסל בלשכת הגיוס ברח` חסן שוקרי בחיפה והמתין שיקראו לו להיבחן היה רשמית שבור לב ונחוש לא ליפול יותר למלכודת הזאת ששמה אהבה לגברים.

הלאה האהבה! מהיום רק סקס! החלטתי בזעם, נחוש להגיע לצבא כגבר מנוסה למרות שהיחידות שהציעו לי עד כה סקס היו הבנות הלא מושכות בעליל שלמדו איתי בבית ספר אורט (ועל המלחמות שהיו לי עד שהגעתי ללמוד בבית הספר החילוני הזה וגם זה בתנאי שאעשה חמש יחידות תנ"ך - קטן עלי - אספר בפעם אחרת).

ישבתי לי שם משמים ובודד ורק ספר דק מסדרת `תשעה נסיכים לאמבר` של ז`ילזני לארח לי חברה כשלמסדרון פסע בחור אחד, לא גבוה ולא רחב, ובעצם די צנום וגם ממושקף, אבל בעל עיניים בהירות, חיוך נעים והבעה נבונה על פניו הצרים. בדיוק ההפך מהבחור שהיה מושא תשוקותיי בשנתיים האחרונות.

הייתי אז בתחילת י"ב, כמעט בן שמונה עשרה (נשארתי עוד שנה בגן חובה בגלל שאני יליד נובמבר ואימא והגננת החליטו בעצה אחת שבגיל חמש ושלושה רבעים אני לא בשל עדיין לכיתה א`) וליגאל - הבחור ששלח אלי חיוך מבויש ואכל אותי בעיניים - נראיתי (ככה הוא סיפר לי כמה חודשים אחר כך) כמו פסל של אל יווני שירד מהכן שלו, לבש ג`ינס וטריקו וישב להמתין לו בפתח לשכת הגיוס.

מבחינתי זה היה ברור לגמרי, לא תהיתי אפילו שנייה אחת אם יגאל באמת הומו. ראיתי איך הוא מביט בי וידעתי.

ברור היה לי שהוא ביישן מכדי לפצוח בשיחה ואם אני אשתוק גם הוא ישתוק ורק יגניב לעברי מבטים חומדים ולכן התחלתי לדבר איתו ושנינו הופתענו הפתעה נעימה מאוד לגלות ששנינו חובבי קריאה, אוהבים ספרי מדע דמיוני, מוזיקת ג`ז וכדור סל.

"רק כצופה." אמר יגאל בהתנצלות, "אני נמוך מידי לשחק." ואני מחיתי ואמרתי שמי שאוהב את המשחק הזה ונהנה ממנו צריך לשחק בשביל הכיף בלי להתחשב במה שרואים אצל המקצוענים בטלוויזיה.

הוא סיפר לי שהוא גר עם אימא שלו בלבד – "אבא עזב כשהייתי קטן." אמר ולא פירש - בקריה צפונית אחת, לא רחוקה ממקום מגורי, והייתה להם חצר עם כדור סל וביום חמישי יוקרן באולם הקולנוע לא רחוק מביתו סרט שהוא רוצה לראות.

 עוד לפני שנכנסנו לעשות את המבחן הפסיכוטכני כבר הייתה לי הזמנה לבוא אליו בסוף השבוע לשחק כדור סל וללכת לראות איתו את הסרט ואם ארצה גם להישאר לישון אצלו.

הוא סיים כמה דקות לפני (כרגיל המת` עיכבה אותי), המתין לי עד שאצא וליווה אותי לתחנת האוטובוס שלי ברחוב הרצליה, מחמיץ באדישות את האוטובוס שלו (מס` 75) כדי לא להפסיד עוד כמה דקות במחיצתי.

שמתי לב לזה ונהניתי מאוד להיות הפעם זה שמחזרים אחריו ורוצים בקרבתו. זה המשיך להיות מצב העניינים ביני לבינו עד שנפרדנו סופית כמה שנים אחר כך כשהוא נסע להולנד לפגוש את אביו הנעדר ואני נכנסתי עוד פעם למיון ברמב"ם ואמרתי לאחות בקבלה שאני חושב שאני הולך למות.

אולי זה היה העונש שלי על היחס המחפיר שלי כלפיו, על הניצול שניצלתי את גופו הצעיר והבתולי ועל הסירוב האכזרי שלי לנשק אותו ולהגיד לו מילות חיבה?

לא יודע אם זה הולך ככה בחיים, אבל אין ספק שמגיע לי עונש על מה שעשיתי לו.

כמו שקבענו הגעתי לבית שלו ביום חמישי בערב. הוא המתין לי כמובן בתחנה (שנקראה חנניה על שם בעל הקיוסק שעמד מאחוריה) ומיד הלכנו יחד לראות את הסרט ששמו פרח מזיכרוני.

האולם שבו ישבנו היה כמעט ריק ואנחנו ישבנו בשורה האחורית בפינה נשענים בראשנו על הקיר. כשגיששתי אחרי ידו באפלולית הוא מסר לי אותה ברצון ונאנח כשהנחתי את כף ידו הלחה מהתרגשות על הבליטה שבקדמת מכנסי. כיום הייתי בטח לוקח אותו מיד לשירותים ומבצע בו את זממי, אבל אלו היו זמנים אחרים, זמני טרום אינטרנט ואז עדיין לא ידעתי שאנשים עושים דברים כאלו בשירותים.

חיכיתי בסבלנות עד להפסקה ושאלתי אותו אם חייבים לראות את הסרט עד הסוף ואם אימא שלו בבית.

"אימא בבית, אבל לא אכפת לה את מי אני מביא לחדר שלי." הוא אמר ושילב את אצבעותיו בשלי באומץ כי האולם כבר היה מואר למחצה

הלכנו אליו הביתה. בית קטן ומרובע, צבוע לבן עם גג רעפים אדומים דהויים וחצר קצת מוזנחת עם כמה עצי הדר מאובקים. למראה החצר שלו עלתה בזיכרוני החצר של בית סבא וסבתא - גן העדן האבוד שלי.

"אתה צריך לחפור צלחות סביב העצים האלו ולהשקות אותם, הם מתייבשים." אמרתי ליגאל שהנהן פזור נפש ומשך אותי דרך הסלון החשוך לחדר שלו.

"אנחנו לא צריכים קונדום או משהו?" שאלתי כשהוא ניסה לנשק אותי על פי, דבר שכלל לא מצא חן בעיני. החלטתי שנשיקות בפה זה רק בשביל בחורות, גברים אמיתיים עושים רק סקס בלי שום שטויות וזהו.

"היית כבר עם מישהו?" הוא שאל במתיחות, ומה לא הייתי נותן כדי לחזור אחורה לרגע ההוא, לחבק אותו בחום, לנשק אותו טוב טוב ולהגיד שלא, שהוא הראשון, ושאני כל כך שמח שחיכיתי רק לו.

לחזור אחורה אי אפשר אבל לפחות לא שיקרתי לו. "לא. אף פעם לא זיינתי קודם." אמרתי בפשטות בוטה, מתעלם מהרעד שעבר בו כשהתבטאתי בגסות כזו.

"גם אני לא." הוא אמר מנסה לזרום איתי בלי לדעת שזה מה שהוא עושה כי עדיין לא המציאו את הביטוי הזה.

כיום לא הייתי מקבל את דבריו בלי היסוס, אבל מאחר ושנינו היינו רק בני שבע עשרה ואלו היו שנות התשעים, לפני עידן אטרף ודומיו, האמנו זה לזה ובלי שום שהיות התפשטנו, נשכבנו על המטה שלו שנראתה לי ענקית (מיטת השלושה רבעים הראשונה שראיתי מעודי) והתחלנו לחקור בהתלהבות זה את גופו של זה.

יגאל היה נלהב ונמרץ ולא חסך במחמאות גם אחרי שהבין שנשיקות על הפה הוא לא יקבל ממני, וכשהצלחתי סוף סוף, אחרי כמה שעות סוערות של התמזמזות לוהטת, לחדור לגופו אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי. ברור היה שהוא ממתין לתשובה זהה, אבל במקום זה שתקתי, נישקתי את עורפו ושאלתי אם אני מכאיב לו.

הוא אמר שלא, אבל ידעתי שהוא משקר. הוא רעד ונאנח וחרק בשיניו, וכשהכל נגמר הוא ברח לשירותים הפרטיים שלו שנפתחו מתוך חדר השינה (פרט שהרשים אותי מאוד. רק להורי היו שירותים פרטיים וגם זה רק בדירה החדשה שעברנו אליה לפני כמה חודשים. עד אז תמיד היה אצלנו תור בשירותים ותמיד היו צעקות בגלל זה) ושמעתי אותו בוכה שם חרש.

הייתי צריך לקום אליו ולנשק אותו סוף סוף על הפה כמו שהוא רצה, אבל הייתי עייף וקצת התביישתי. הסתפקתי בכך שניגבתי את עצמי בנגבונים לחים שעמדו על השידה ופשוט נרדמתי.

התעוררתי כמה שעות אחר כך כשהוא נכנס, מחייך ושקט, עם מגש עמוס לחמניות וקפה ובירך אותי בבוקר טוב.

אכלנו יחד ואחר כך יצאנו החוצה לחצר, שיחקנו קצת כדור סל ואני הראיתי לו איך חופרים צלחות לעצי הפרי ואחר כך נסענו קצת באופניים ברחבי הקריה היפיפייה שהוא גר בה שהייתה כולה גבעות גבעות ככה שרוב הזמן הלכנו עם האופניים ביד במקום לרכב עליהן ודיברנו המון על ספרים, ומוזיקה, ולימודים ותכניות לעתיד, ורק על מה שקרה בלילה לא דיברנו.

המשכנו להיפגש ככה, כשאני זה שבא אליו תמיד וישן אצלו, ועם הזמן הוא כבר לא חרק בשיניו ולא בכה אלא צעק בהתלהבות ונישק את כל גופי חוץ מאשר את פי, ושמע את התיאוריה המחוכמת שלי על סקס בין גברים שאין לו שום קשר לאהבה, ועוד כל מיני הבלים שאני לא זוכר בדיוק מה היה טיבם, אבל זוכר טוב את הבעת האכזבה והכאב על פניו כשפלטתי אותם לפניו בהתלהבות.

אחרי הגיוס המשכנו בקשר שלנו שהיה בעיקרו סקס מצידי ואהבה מצידו. הוא עשה מאמצים לשרת בבסיס סמוך לשלי בעוד שאני עשיתי מאמצים לזיין אחרים, וטיפש שחצן שכמוני אפילו לא ניסיתי להסתיר את זה מפניו.

כל פעם הוא היה מצהיר שדי, נמאס לו, שהוא שונא אותי ולעולם לא ניפגש שוב, וכמה שבועות אחר כך היה מתקשר אלי ושואל מתי ניפגש. ככה זה נמשך עד שבחופשת השחרור שלי הוא עשה לי הפתעה ובא אלי הביתה עם מתנת שחרור וחיוך גדול וחרמני לספר לי שהוא ברגילה והוא נורא מתגעגע.

מאחר והייתי לבד בבית התחבקנו והמשכנו משם לחדר השינה שלי - אז כבר היה לי חדר שינה קטן משלי - ובלי לנעול את הדלת הסתערנו זה על זה. היינו כל כך נלהבים עד שלא שמענו את הורי נכנסים הביתה, ורק כשהם פתחו את הדלת בלי לדפוק קודם (כמה פעמים אמרתי לך אימא לדפוק לפני שאת נכנסת?) הבנו שאנחנו לא לבד.

הוא התלבש מהר והסתלק, ואני התלבשתי מהר ורבתי כהוגן עם הורי שרתחו מכעס ומבושה, ובטח גם היו מאוד מאוד נבוכים, אבל בגיל עשרים ואחת אחרי שלוש שנים כחובש קרבי בגולני לא הייתי מוכן לשמוע הטפות מוסר מאיש.

צעקתי עליהם בחזרה שהם צבועים ושנמאס לי מהם, אספתי את הבגדים שפרקתי רק אתמול בחזרה לצ`ימידאן הצבאי הישן שלי - ששירת עוד את אחי הגדול במג"ב - ועפתי משם.

לתימהוני יגאל המתין לי בחוץ, עקבות של דמעות על פניו - הוא תמיד בכה בקלות רבה - והפציר בי לבוא איתו הביתה.

הייתי אצלו כמה ימים ואז הוא היה צריך לחזור לצבא. הוא לא רצה לחזור ולעזוב אותי והתחנן שאשאר לגור אצל אימא שלו (שמשום מה חיבבה אותי ולא התנגדה לכך) ובלילה האחרון שלנו יחד הוא אפילו הציע לדפוק נפקדות כדי להמשיך להיות איתי

אמרתי לו שיפסיק לקשקש שטויות, ושבין כה וכה אני רוצה לנסוע לגור בתל אביב. נמאס לי מהמקום המפגר הזה, אני רוצה להתחיל לחיות במקום תרבותי בלי כבלים של דעות קדומות ואני מקווה שהוא יצטרף אלי אחרי השחרור שלו.

עד שהוא השתחרר כבר הייתי עמוק בחרא ולא הייתה לו שום אפשרות להתקשר אלי או לדעת איפה אני נמצא.

במחשבה שנייה גם אני לא ידעתי בעצם איפה אני ולא הצלחתי ליצור קשר עם עצמי.

יצא שנפגשנו שוב רק כמה שנים אחר כך, בחול המועד פסח לפני שנתיים, כשהוא צץ פתאום בבנק, לבוש מדי מאבטח של ברינקס והפתיע אותי בעודי עומד בתור כמו אזרח מהוגן מהשורה.

הוא היה מופתע ומאוכזב מאוד לשמוע איך ביליתי בתל אביב ואיך נדבקתי באיידס, אבל התגבר על זה ונשארנו ידידים.

בקיץ שעבר כשנרי היה בחו"ל ורשמית לא היינו יחד עשיתי עם יגאל את המילואים האחרונים שלי כחייל אמיתי וכמעט שחזרנו וכמעט שנסעתי איתו להולנד להיפגש עם אבא שלו שרצה לחדש איתו את הקשר.

בסוף זה לא הסתייע, גם כי הוא לא התגבר עדיין על האקס, וגם כי נרי העקשן לא הסכים לוותר עלי.

יגאל חזר לחבר הקודם שלו ונסע להולנד בלעדי, ואני הלכתי למיון כדי להתפגר בשקט.

יגאל עדיין בהולנד עם הבחור ההוא שמתייחס אליו עוד פחות יפה מכפי שאני עשיתי ולא מנשק אותו כמו שהוא אוהב, ואני עדיין חי עם נרי שאם אסרב לנשק אותו ואספר לו תיאוריות מופרכות על סקס ואהבה וגברים הוא יצחק צחוק גדול, יתנפל עלי וינשק אותי על אפי ועל חמתי וייהנה מזה מאוד, ויכאיב לי חזרה כל פעם שאני אכאיב לו, ויצעק עלי ויתרגז בלי חשש, ולא יוותר לי אף פעם, ותמיד תמיד יגיד את המילה האחרונה.