שלום לכולם... לקרוא את הפוסט הזה, בפקודה!

אתמול התייצבתי לצו ראשון בלשכת הגיוס... או שמא יש לומר התייצבתי עם צו ראשון.... ובעצם, מה זה שמא???

אני יודע שיש סיכוי שחלק מהקוראים (המעטים) כבר מכיר את לשכת הגיוס, אבל זאת לא סיבה לא לקרוא את הפוסט... הוא מספר על החוויה האישית שלי בפי הגהינום... סליחה, בלשכה...

טוב, התחיל משעמם.... הגעתי לשם בתשע וחצי, שזה אולי בשבילכם שעה נורמלית, אבל בשבילי זה אמצע הלילה.... והתיישבתי בתור ליד המחשב הצהוב (שהוא בכלל מחשב לבן שיש עליו שלט "אני מחשב צהוב :)").... אחרי כמה דקות קראו לי להיכנס ואיזו חיילת נחמדה אך דבילית שאלה אותי כל מני שאלות טיפשיות כמו כמה אחים יש לי איפה אבא שלי נולד, וכמה חדרים יש לי בבית (את התשובה לזה אפילו אני לא ידעתי.... נאלצתי לספור ונראה לי ששכחתי אחד.)...

אחרי השאלון הדבילי הזה, שערך לפחות חצי שעה, שלחו אותי לקומה אחרת, שם השתנתי בכוס ונתתי לרופא עם מבטא רוסי ורעמת שיער על הידיים למשש לי את הביצים.... ואני לתומי חשבתי שכשיגעו בי לראשונה בביצים אני אהנה מזה... אבל האמת שבראש שלי, זה היה בחורה, וזה לא היה הדבר היחיד שהיא נגעה בו...

הטיפול היה קצר אבל התור ארוך, ואחר כך שלחו אותי שוב קומה אחרת, לדבר על העבר הפסיכיאטרי שלי.... או!!!! אני מטורף!!!! אל תגייסו אותי!!!! סתם... אני רוצה להתגייס.... ללכת ללהקה צבאית.....

אז שלחו אותי שוב לקומה הראשונה, לראיון אישי, שרק בסיומו, אחרי עשר דקות, החיילת הנחמדה סיפרה לי שזה לא הראיון האמיתי אלא רק הכנה....

אז שלחו אותי שוב החוצה לחכות, ולצפות בטלוויזיה על מיוט, ואחרי עוד עשר דקות שוב קראו לי, אלא שכמעט איבדו לי את תעודת הזהות.... שכחו שהיא אצלם ולא אצלי, וכמעט לא מצאו אותה.... אז בסופו של דבר הכניסו אותי...

הפעם זאת שראיינה אותי קודם ישבה מאחורה, בחדר הפיצי הזה, ואני ישבתי מול חיילת אחרת, שלפי הטעם שלי, הייתה יפייפיה... אני לא יודע מה בנים אחרים היו חושבים עליה, אבל אני חשבתי שהיא פשוט מקסימה.... היא לא הייתה יפה כמו דוגמנית, או מאופרת, אבל היופי הטבעי שלה משך אותי.... היא שאלה אותי המון שאלות, במשך לפחות שעה, על כל דבר הכי קטן בעולם.... היא צחקה מכל הבדיחות שלי, והחיוך שלה היה פשוט מהמם.... תמים וביישני כזה, כמו שאני אוהב.... בסופו של דבר,  אחרי שהיא כבר ידעה עליי יותר ממה שאני יודע בעצמי, הייתי צריך ללכת לחדר אחר.... לא ידעתי אם גם היא נמשכה אליי כמו שאני אלייה, ואני הרי לא נמשכתי רק באופן פיזי... הראיון היה כמו שיחה של חברים טובים, רק שלי אסור היה לשאול שאלות.... הרגשתי שהיא די דומה לי.... הבעיה הייתה שלא יכולתי לדעת אם היא סתם סימפטית או שיש לי סיכוי איתה, ולא יכולתי לשאול אותה בזמן הראיון, כי הייתה שם עוד חיילת, נחמדה פחות, ולפי הבנתי דתייה (או שהיא פשוט נורא אוהבת חצאיות בצבע חאקי).... היא אומנם הייתה זו שלוותה אותי החוצה, אבל גם שם היו המון אנשים, וכמו שאמרתי לה בראיון, אני די ביישן.... הייתי צריך להוסיף אולי שזאת הסיבה שאני לבד... שאני לא יודע איך להתחיל עם בחורות... אם היא באמת נמשכה אליי, אולי היא הייתה מעזה ומזמינה אותי לצאת איתה או משהו.... אבל זו רק תקווה... אני תמיד ככה אחרי שאני חושב שהיה לי סיכוי עם מישהי... כבר קרה כזה מקרה, שאני בטוח עכשיו שמישהי (שהיא יפייפיה, וכוסית, וחמודה לא רק לפי הסטנדרטים שלי) רצתה אותי, ואני פספסתי את ההזדמנות... אבל כנראה שככה זה אצלי....

עכשיו אני מדמיין מה היה קורה לו היה לי אומץ, או שלה היה אומץ.... היינו מתאימים....היא ענתה על כל הקריטריונים של הבחורה המושלמת מבחינתי, ויכול להיות שהיה לי סיכוי איתה... עכשיו כבר לא... היא גם לא אמרה איך קוראים לה ולי היה הרי אסור לשאול שאלות....

טוב, אז נמשיך בסיפור... אחר כך שלחו אותי שוב לבדיקות רפואיות, ורק אחרי שעליתי אל התור לבדיקות קלטתי שהרי כבר סיימתי אותן, אז חזרתי למטה, בתקווה, האמת, שהיפייפיה תהיה זו שתקבל אותי שם, אבל זאת הייתה השנייה, זאת שישבה מאחורה וכל הזמן גרדה באף.... היא אמרה לי שבכל זאת אני צריך לעלות למעלה... אז עליתי, ושאלתי ושאלתי.... בסוף התברר שזאת הייתה טעות שלהם, שאני אמור ללכת בכלל למבחנים הפסיכוטכניים... אז הלכתי....

היו שם המון ערסים דבילים שהתחילו עם חיילות מסכנות ונתקו אות המחשב שם מהחשמל (אני כבר לא זוכר מה היה הצבע של זה... לכל אחד הרי היה צבע אחר)

אז, הכניסו אותי, ולא נתנו לי לשתות כל השעתיים של הבחינה (ואני לטפשותי לא שתיתי קודם אלא מילאתי את המימייה שלי כדי לשתות אז... אה, איזה חנון אני, יש לי מימייה.)

הבחינה הייתה קלה ברובה.... בעצם בכולה חוץ מהחלק של המתמטיקה.... אני וויתרתי על ההקלות שלי במבחן כי זה היה אומר שאני אצתרך לחזור לפי הגהינום... שוב סליחה, ללשכה... למה אמרתי פי הגיהנום?!

בסוף הבחינה המחשב הארור שאל אותי כל מני שאלות דביליות כמו אם אני רוצה להיות טכנאי בצבא, או טכנאי אחרי הצבא, או טכנאי לפני הצבא, או אם אני אוהב להרכיב דברים, או לפרק דברים כדי לראות איך הם עובדים, או לתקן את המכונית שאין לי....

ואז הלכתי הבייתה, אבל הצרות רק התחילו, כי הלכתי לאיבוד בדרך חזרה.... לא מצאתי תחנת אוטובוס מתאימה, ועד שמצאתי האוטובוס לא בא.... ועד שמצאתי עוד אחת, והאוטובוס בא, היה פקק, ועד שהגעתי, היה לי עוד ללכת ברגל על הבייתה, וכמו דביל עשיתי קיצור דרך וכמעט שוב הלכתי לאיבוד.... סוף סוף גיליתי איפה נמצא בית הספר הבילויים, כי עברתי לידו.... הוא בכלל לא רחוק מהבית שלי, מסתבר.....

כשהגעתי התברר שאמא שלי נכנסה לפאניקה, כי לקח לי המון זמן לחזור הביתה (חזרתי בשבע בערב), ויצאה לחפש אותי.... אבל היא חזרה ונרגעה....

טוב, אין לי עוד מה לומר, אני חושב שהפוסט הזה כבר ארוך מדי, אבל מה לעשות, אני חייב לספר מה קרה... ותאמינו לי שהורדתי עוד הרבה דברים שקרו לי כי הם היו משעממים מדי לקריאת אדם....

טוב, אז להתכתב בקרוב,

מיובל, החייל לעתיד (אולי),

הלא הוא עורבא פרח...