קודם כל, לזאת שכל הזמן מגיבה לי בפוסטים- תודה על העידוד.

אני יודעת שאפשר לצאת מזה, אבל רק אם רוצים לצאת מזה -אני לא רוצה. אין לי בשביל מה להילחם, בשבילי זה כל העולם, בלי זה לא יהיה לי כלום.

אנשים לא מבינים שהפרעת אכילה זה הרבה יותר מ "אני רוצה להיות רזה כמו דוגמנית, אני רוצה להיות דוגמנית". אני בחיים שלי לא שאפתי או אשאף להיות דוגמנית, אני מכוערת מדי בשביל זה וזה לא מה שמעניין אותי. אני רוצה להיות רזה, הכי רזה מכולם. כל החיים שלי הייתי שמנה, כל החיים שלי נידו אותי כי אני שמנה. אז הפכתי את זה, אני רוצה להיות הכי רזה, לא אוהבת לראות אנשים רזים ממני. אני מקנאה, זה מכניס אותי לדיכאו. אני כל כך שמנה.

יום כיפור עבר בסדר,בערך.

אכלתי 600 קל' בסה"כ לפני הצום (לא בבת אחת!), ב5 שעות האחרונות של הצום היו לי בחילות, כאבי ראש, הלב שלי דפק פעם לאט מאוד ושני אחרי 300 פעימות בשניה. לא יכולתי לקום, היו לי סחרחורות, כל כך התגעגעתי לתחושה הזאת. בסוף שתיתי כוס מים והמשכתי לצום עד סוף הצום.

אחרי הצום אכלתי 300 קל' ונסגר היום.

בכללי, אני אוכלת המון, אני בהמה אני יודעת, אבל הבטחתי לאמא שלי שאני לא יעשה לה בעיות כל עוד אני תחת אחריותה. אבל אוטוטו 18, ואז זהו.

חוצמזה הדבר היחידי שלקחתי איתי מהאישפוז הוא שלאכול 100 קל' ביום זה עוזר אולי רק בכמה ימים הראשונים, אחר כך זה כבר לא עוזר וזה סתם מעורר חשד. אני מעדיפה נראה לי להישאר על 600-800 קל' ביום (שלאחרים נראים כמו 1200 כי אני מעלימה אוכל) ואז זה לא מעורר חשד.

מה חוצמזה? רע לי.

אני רוצה לשקול שוב 40.

נמאס לי שהג'ינסים שפעם נפלו עליי עכשיו צמודים,אני לא סובלת את זה.אני פוחדת להישקל, אבל אני יודעת שלא ירדתי בגרוש,אני רואה איך היריכיים שלי מתפוצצות משומן, הבטן נוזלת מהצדדים, הידיים, הכל..זוועה.

כבר כמעט חצי שנה שאני לא יוצאת מהבית בכלל.לימודים סיימתי, צבא לא מגייסים אותי, עבודה אין לי חשק, ובכללי ניתקתי קשר עם חברים ועם העולם החיצון. טוב לי בבית, שונאת אנשים. אנשים זה עם רע, כל הביקורת, כל הזמן להשאיר רושם טוב, במילא בסוף ישנאו אותי אז למה בכלל לנסות.

לילה טוב.