מכירים את זה שאתם חושבים על העתיד? שאתם מדמיינים את עצמכם עם משפחה וילדים, בחתונה, ב"דריים-ג'וב" שלכם, בכל מקום שרק בא לכם עליו. ניסיתי,אבל אני לא מצליחה לראות כלום.אני חושבת שכבר בתוכי הפנמתי את זה שלא יהיה כלום,שאני כנראה באמת לא יוכל לסבול את הכאב הזה ואני פשוט יגמור את זה בגיל 18 עם כדורים במיטה.זה הסיטואציה היחידה שאני רואה בראש, שום משפחה,שום אהבה,כלום.

באמת שאני חושבת שזה הפתרון הטוב ביותר.אמא שלי מנסה להילחם בשבילי,היא גוררת אותי לדיאטנית,מנסה להוציא אותי מהבית כמה שיותר (אבל ללא הצלחה). אני חושבת שגם היא עמוק בפנים יודעת שאני לא יחייה חיים כמו שהיא קיוותה שאני יחייה ברגע שהיא ילדה אותי,נראה לי היא יודעת מה יקרה.כבר חשבתי מה לכתוב לה במכתב פרידה,זה ממש עצוב שאני מתכננת את זה כבר מעכשיו.

חשבתי להגיד לה שאני מרגישה כמו מישהו שחי רק בעזרת מכשירים, ברגע שינתקו אותו הוא לא יחייה.ואז יש את הויכוח את זה, האם כדי להשאיר אותו חי אבל תלוי במכשירים או לעשות המתת חסד ולתת לו קצת נחת.אני בטוחה שהרבה למדו את זה באחד השיעורים בבית ספר,עכשיו אני סוף סוף יודעת מה הפתרון. למה לא לגאול מישהו מיסוריו? למה שימשיך לחיות-לא לחיות? זה לא חיים.

ואז אחרי שאני יפרד ממנה ומהאחים שלי אני ישאיר לה את הכתובת של הבלוג. ואז בתקווה שהיא תיכנס ותיקרא את הכל מההתחלה, תראה ממש איפה ומתי זה התחיל.שהיא תראה כמה אני באמת סבלתי, כמה זה לא אשמתה, אולי היא תבין אותי, אולי היא לא תהיה עצובה. שהיא תיקרא איך כל כך הרבה פעמיים שיחקתי בה ושיקרתי לה, איך הייתי הבת שהיא לעולם לא רצתה שאני יהיה, כמה מגיע לי המוות, כמה מגיע לי כל הסבל שעברתי.

אני רק מקווה שהיא באמת תבין.

לילה טוב.