"זמן קצר אחרי חצות אני רוכן לצדה של אנה ולוחש על אוזנה. "בואי לראות משהו," אני משדל. היא מתיישבת, לוקחת סווטשרט, תוחבת את כפות רגלייה לתוך נעלי ההתעמלות שלה. יחד אנחנו מטפסים אל גג התחנה.
הלילה יורד סביבנו. גשם של מטאורים יורד כמו זיקוקים, כמו קרעים מהירים בתפר החשֵכה. "וואו!" קוראת אנה. היא נשכבת כדי להיטיב לראות.
"אלה הפרסיאידים," אני מספר לה. "מטר מטאורים."
"זה מדהים."
כוכבים נופלים הם בכלל לא כוכבים. הם רק סלעים שנכנסים לאטמוספירה ומתלהטים כתוצאה מההתחככות בה. הדבר שממנו אנחנו מבקשים משאלות כשאנו רואים אותו, הוא בסך הכל שובל של חלקיקים.
ברביע השמאלי העליון של השמיים מתפוצץ רדיאנט בזרם חדש של ניצוצות. "זה ככה כל לילה כשאנחנו ישנים?" אנה שואלת.
זאת שאלה מדהימה: האם כל הדברים הנפלאים קורים כשאיננו מודעים להם? אני מניע את ראשי מצד לצד. מבחינה טכנית, מסלול כדור הארץ חוצה את שובל הגרגרים של כוכב השביט הזה פעם בשנה. אבל תצוגה תוססת כמו זו הנוכחית עשויה להיות אירוע של פעם בחיים.
"נכון שזה היה מגניב אם כוכב היה נוחת בחצר האחורית? אם היינו מוצאים אותו כשהשמש הייתה זורחת ושמים אותו באקווריום ומשתמשים בו בתור מנורת לילה או פנס לטיולי מחנאות?" אני כמעט יכול לראות אותה עושה את זה, סורקת את הדשא בחיפוש אחר סימני חריכה. "
אם קוראים את הקטע הזה בגישה הנכונה, הוא יכול ללמד כלכך הרבה.
התקופה האחרונה היא בין הלחוצות שהיו לי, אבל בנוסף? היא גם התקופה הכי יפה מזה הרבה זמן.
עם חיוך מאוזן לאוזן, ואושר שלא נראה כמותו הרבה זמן..
לילה טוב