Plastick Doll

לבד.. יושבת עם ברכיים צמודות לחזה, הראש מורד ודמעות בעיניים. אם מישהו שואל "למה"!? אז אל תשאלו אותי... אולי דמעות של אושר ואולי של אכזבה....

מחשבות רצות בראש בלי לעצור. חושבת על אהבה, כסף, חברים, התמכרות, סמים, חופשה, מוות וחיים...

הרמתי את הראש למעלה ונתתי לדמעות ליפול... נתקעתי במחשבה אחת... חשבתי עליו.. חשבתי על מה שאני אוהבת בו ואת מה שאני לא סובלת....

חשבתי למה אני איתו למה אני אוהבת אותו... מה מיוחד בו כל כך לכל הרחות.... לא מצאתי תשובה... ידעתי דבר אחד שאני אוהבת אותו לא משנה מה...

כרגע אני לבד, סגורה בתוכי, לבדי במעגל של עצמי... אף אחד לא יכול להוציא אותי ממנו חוץ מהזמן... רק הזמן שחולף נותן לי תקווה...

חיים שלי דומים לשעון חול... בנויים מגוף אחד ואלפי גרגרים של חול שממלאים אותו... שכל החול נופל אין כבר חיים בתוך הגוף.....

נגמרו לי המחשבות.... דממה נשארה לי בראש. שתיקת המוח הזאת הקפיאה לי את כל הגוף. התמאלתי צמרמורת, הגוף שלי רועד, הגוף שלי מחפש גוף נוסף מלאה חיים שיחמם אותו... אבל לא מוצא...הוא לא איתי, לא לידי, אין מוצא!

ככה זה לחיות באשליות ותקווה...כל פעם מקבלת אכזבה חדשה, אבל אלה החיים שלי וזאת אני! רודפת אהבה... אני חייבת שיראו לי שאוהבים אותי. כמו ילדה שעדיין לא למדה ללכת... לא מספיק לי לדעת שאני אהובה אני צריכה גם להרגיש את זה...