הכל בדולר.

הרבה זמן לא היה פוסט, מאז המפגש שלי בתיכונים.

חשבתי היום מה כדאי לכתוב בפוסט הזה, איזה מין תאוריה, משהו, בכל אופן החלטתי לספר מה עבר עליי מאז.

Here we go.

1.7 יום ראשון.

well, היום הזה התחיל בצורה מוזרה. לא , לא קמתי ומצאתי את מרגול במיטה.. טחח איך אני שונא שזה קורה לפעמים.. מכירים את הקטעים האלה ? לא..?

אה,

גם אני.

*הערה לקוראים- אם במקרה וכשקראתם את הקטע הזה אמרתם לעצמכם "כן, איך גם לו זה קרה" בבקשה, התרחקו מהבלוג הזה ומהצוויליזציה האנושית.

בכל מקרה, בנחמין הזמין אותי לישון אצלו, כמובן שהסכמתי, הרי, בנחמין הוא סמל המין הכי גדול של מדינת ישראל מאז דנה אינטרנשיונל.

אז, בעודי מתארגן לצאת לכיוון ביתו של בנחמין נשמעת דפיקה בדלת, תהיתי לעצמי, מי לעזאזל מוציא מעצמו קולות שווי ערך לעשרים ילדים בביתו של מייקל ג'קסון?

ניגשתי אל הדלת, כמובן, איך ציפיתם שאני אפתח אותה? אין לי תימני מחמד שיעשה את זה בשבילי.

פתחתי את הדלת, Holy shit.

סהר, תיתי , דושה ושפלר (ולמי שתוהה, זה השמות האמיתיים שלהן.) עומדות מחוץ לבית שלי, כל אחת עם תיק, כובע ומימייה, ממש טיול שנתי.

מסתבר שהן הגיעו ליום הולדת של שחף( AKA פורד AKA הנה הבלוג שלו רק בגלל שאני אוהב אותו: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=438892

אוקיי, התנחלות קטנה על הבית שלי, לא משהו רציני בכלל, ארבע בנות רצות ברחבי הבית שלי כשהן אוכלות חטיפים משמינים ביותר,

לא, לא הגעתם ללרדת בגדול,.

אז אוקיי, סבלתי, כמו כל גבר במדינה הזאת, עד שקיבלתי טלפון ממישהי בדויה, לצורך העניין, נקרא לה ציפי שביט:

ציפי שביט:"הלו, מרווין, כן, עוד 10 דקות בערך אני ביישוב , רוצה שאני אקפיץ אותך לבן?"

אני:"מה אמרת? 10 דקות....?"

ציפי שביט:"כן.. רוצה?"

אני:"תקשיבי שניה,ציפי, אני בדיוק נכנס למעלית אז..נדבר!"

ציפי שביט:"אני רוצה לדעת עכשיו!"

אני:"לדעת מה?"

ציפי שביט:"אם אתה רוצה ש..."

אני:"בטח בטח, גם אני רוצה שנפסיק להעמיד פנים כאילו אנחנו משפחה ונסיים את השיחה הזאת פה, ביי."

*פואנטה-אמא שלי וציפי שביט מציקות באותה מידה, ההבדל הוא שציפי שביט לא מרוקאית ולכן אפשר לבעוט בה.

אז, הוצאתי אותן מהבית, כי בכל זאת, גם אבא שלי היה בדרך, ואם יש משהו מסוכן , זה החגורה שלו.

התחלנו ללכת לכיוון בנחמין.

בדרך נטשתי אותן ליד הבית של תומש.

הגעתי לבנחמין, התארגנו ופגשנו את ת' ו-ג' האהובות עלינו, שגם הן ישנו אצלו.

אחרי זה חגגנו יום הולדת לשחף, היה נחמד וחביב, אפילו הייתה שתיה קלה, תשאלו את אדון זק.

ובנימה אופטימית זאת, שחף-מזל טוב, אפילו שאני מתווכח איתך על כל דבר קטן, אתה אחלה גבר והייתי רוצה לתת לך כיף.

;]

חזרנו לבית של בנחמין, נרדמנו, קמנו בבוקר, שתינו שוקו ונגמר היום. איך הזמן טס שנהנים.

2.7-4.7 שני עד רביעי-ערבי פוקר בבית של דן.

אז.. לדן יש בית ריק לחודש. ואנחנו מנצלים את זה כמו שצריך בנתיים.

יום שני, שלישי, ורביעי, כל יום בקביעות שעה 11 בבית של דן, משחקים פוקר.

דמיינו את הסיטואציה- 8 בנים בבית של דן, בלי חולצות, הז'יטונים על השולחן, הקלפים מחולקים, המשחק בשיאו, 6 בנות יושבות בצד, וכן, זה מחרמן אותן לראות בנים משחקים פוקר, המתח, הלחץ, הריגוש!

ואני-מפסיד, כרגיל.

-_-'

פואנטה-

הבעיה שלי עם בנות נובעת מחוסר מזל מוחלט. בניגוד לחיים רמון, שאצלו הבעיה עם בנות נובעת דווקא מעודף מזל.

8.7-12.7 אני, עובד.

כן.. אתמול התחלתי לעבוד, אני מצטער על כל רגע.

בחיי, אני עוזר לדתי חמוד בן 100 לתקן מתקנים וכיסאות בגני ילדים.

יותר נמוך מזה, אף אחד לא ירד, אפילו לא משה קצב.

בגלל שאני עייף ואין לי כוח לעדכן יותר כרגע, אני אמשיך את העדכון לגבי העבודה בשבוע הקרוב.

עכשיו זה הקטע שאני אמור לבכות על אהבה וכאלה. הייתי בוכה, אבל אז שחף היה מרביץ לי.

אז.. ^^

היו שלום, מרווין העייף והמתוסכל. ;]

סהר ביקשה, לא הכריחה, ביקשה, שאני אכתוב לה בפוסט שאני אוהב אותה.

אז, סהר, אני אוהב אותך. אוקיי ?^^'