‏© Life By Me

אנחנו סך הכול בני15-14. גיל יפה שכזה- לא גיל בשביל להיפגע, להתאכזב. גיל להכיר, ליהנות. עם התקופה המדהימה.. יחד עם הזכרונות המתוקים הגיעה התקופה הכי כואבת בחיים שלי - להתנתק ממך. כל היום רבנו, השפלנו אחד את השני, אמרנו שאנחנו שונאים. מאז עברו להם כמה ימים. אני כבר לא רואה אותך כל יום, אבל יוצא לי לראות אותך מידי פעם מטייל לך.. אתה יודע, אומרים שאהבה ראשונה אף פעם לא שוכחים, אני אגרום לכך שאצלי זה יהיה שונה. אני אשכח אותך. בשבוע שעבר, חיבקת איזה מישהי בעיר, והייתה לי הרגשה שאתה חושב שאני מקנאה. אז נכון, קינאתי. קינאתי שהיא יכולה להגיע אל המגע שלך, לחוש אותך - ואני לא. אתה יודע.. המון פעמים אני בוכה בגללך. יושבת בחדר שלי, בשעות הקטנות של הלילה, ובוכה . ואז ,אחרי שכבר אני מספיק מרחמת על עצמי, אני מדליקה את האור, ואז, אני מרגישה שאין עוד בשבילי בעולם אור חזק יותר מאור הנר הזה שבחדר. אם אני יוצאת לטייל בערבים, זה מפני שאני זקוקה לאוויר צח. להשתחרר.. להשתחרר ממך.. מהאהבה הזאת שלי כלפייך. אני כותבת ספרים. בהחלט כן, ספרים על החיים, על חוצות העיר, על החברה, על מוסר ימינו, על בתי ספר. עלייך בעיקר. על איך שאתה מתנהג, על מי שאתה. אבל כמובן, הכול לעצמי.. הרי אם הייתי עכשיו מביאה לך את כל מה שאני כותבת , מראה לך , היית עושה מזה בולשיט אחד גדול ומראה את זה לכל החברים שלך. אולי זה אומר שאתה עדיין לא התבגרת, למרות שאתה יותר גדול ממני, אולי.. אבל למרות זאת, אני אוהבת אותך כ"כ.. כמו שלא אהבתי עוד בחיי.. אבל כנראה שלא נועדנו זה לזו. לא בתור ידידים, לא בתור חברים, לא בתור יזיזים, לא בתור כלום.   יום יבוא, ותבין מי אני. אז תצטער. אבל לא אבוא אליך יותר אף פעם. לעולם . אחרי כל מה שגרמת לי לעשות בשנתיים האלה.. בתקופה הזאת -שכל יום שעבר היה בשבילי נצח. ובכל זאת, אחרי הכול, איך יכול להיות שאני מעריצה כל דבר שבך? גם את החסרונות שלך, את הפעמים שאתה פוגע ומאכזב אני אוהבת כי אני יודעת שרק למענך אני חיה, או יותר נכון -הייתי. החלטתי שנימאס לי שאתה פוגע בי כל הזמן! לא איכפת לך לדרוך עליי, להעליב אותי, להרוג אותי, פעם אחר פעם. לקחת את הלב שלי ולשבור אותו, ועוד אחרי זה למעוך אותו כדי שלא יישאר ממנו כלום. ואז אתה אוסף את כל השברים בחזרה, ואז שוב שובר.. וככה בלי הפסקה.. ועל כן, הכי טוב לעזוב עכשיו.
-