ריח הבגדים שלך מלווה אותך כל שנותיך. של שנותיך. אותו הריח. אותה השכונה. והערב הריח הזה פוגש בנחיריי, כמו בכל ערב הוא עוטף אותי בשל ומצודד בי מהארון שבחדר השינה והוא ממתיק את השמיכה והסדין ואת מגבת המטבח. לפעמים, בימים של מצב רוח טוב, די דומים לזה, למעשה, אני מדליקה קטורת. רק חצי במקרה מתקן הקטורת מונח תחת תמונת הסאי באבא המקורי, לא זה שעדיין חי, למרות שיש הטוענים כי זה אותו אדם.
הרחוב שלך מחזיר לי מבטים ממרפסות ועציצים ומדרכות מוריקות צמרת. בלילה אני שומעת את הכלבים נובחים. אתה, לעתים, יודע את שמותם. גן הילדים המתוק שאליו צעדת בגיל שלוש, כשאמא משגיחה מן המרפסת, מחציף לי מגלשה כחולה ודהויה ואני חושבת כמה חמוד אתה בן 3.
הבית שלי חדש שלי אך אינני מרגישה כאורחת, אני מרגישה שאנחנו מתחילים בחיים חדשים, פורשים מצעים לעוד המון ימים מאושרים ורגעים קסומים ובליטופי ההווה אנו בונים את האורגזמות של מחר. אני מרגישה שאנחנו בתחילתו של דבר. ממש בראשיתו, בקצה קצהו הראשון וכי ההמשך יהיה שופע ומרתק ואוהב ומענג ומדגדג את הלב ומצחיק עד דמעות ושלם.
אני אוהבת גם את ריח הגוף שלך. בכל החלקים. אני אוהבת לנשום אותך ממך, מן השמיכה והסדין. אני אוהבת לטמון את ראשי בחזך ולא להוציא אף פעם. אני אוהבת להתכרבל איתך ובך אני אוהבת לחדור אל נשמתך. אני אוהבת כל כך את איך שאתה שקט ומודע תמיד למה שסוער. והכי אני אוהבת, הכי בעולם, זה כשאתה מדבר. ולא משנה על מה. השפתיים הורודות שלך נפתחות ככה, והלשון מציצה והקול שלך מלא וגברי וקשוח ורך ומרגיע ואתה אומר דברי טעם, גם אם אלו שטויות. ואתה מקסים באיך שאתה פועל וחושב ומתכנן ורוקם וחולם. נהדר איך שאתה זורם. ומדהים איך שאתה עם אנשים. ואפילו ילדים.
הבוסית שלי אמרה שאתה יותר רך מאיך שהיא דמיינה אותך.
תכלס- גם אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
