נמאס לי כבר מהמועקה הזאת.
כל יום אותו דבר, אותה הרגשה, ואותם דברים שגורמים לי לרצות לבכות.
איך שוכחים בן אדם? איך שוכחים שנתיים שלמות?
אני רוצה לעשות פשוט איקס, שהתקופה תעלם לגמריי, לא לזכור כלום.
זה יותר מדיי עצוב. יותר מדיי טרי.
הם ביחד עכשיו? טוב לו?
זה מה שהוא רצה?
זה מה שהיא רצתה.
והיא משיגה בסוף מה שהיא רוצה, כרגיל.
וכמו תמיד, אני זאת שחוזרת הביתה לבכות לכרית, והיא מרוצה מעצמה.
שונאת את זה.
שונאת לראות אותה בבית ספר, ושהיא באה לידי ומכריזה שהיא הולכת אליו.
שונאת שהיא שמה לידי מהפלאפון את כל השירים שאני והוא היינו שומעים.
שונאת את הביטחון שלה.
אף אחד בחיים לא יבין אותי. בחיים.
כמה שתנסו, כמה שהיא תעשה לכם דברים, כמה שתשוו.
והזכרונות האלה לא נעלמים,השנתיים המדהימות והנוראיות האלה.
האהבה שהוא הרעיף עליי,ואני עליו , אהבה שאני לא אמצא כמוה בחיים.
כל כך כואב לי לראות אותו ולדעת שהוא המשיך הלאה, ועוד איתה.
זה הכי נורא.
הוא תקע לי אלפי סכינים בלב, והוא בא עכשיו ומסובב אותם, אחד אחד.
הלוואי וכל החרא הזה יעלם לי מהלב ,ואני אהיה קלילה ושמחה כמו שהייתי פעם.
בינתיים אני מרגישה כל כך רחוקה מזה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: