ועכשיו.. פקחתי את העיניים.
גיליתי שהכל היה שקר אחד גדול.
שאף אחת לא היתה חברה אמיתית.
שקרים. שקרים בתוך שקרים, כל הזמן - בלי הפסקה.
אף פעם לא הייתי חשובה להם.
אפילו לא פעם אחת.
וכמה השקעתי ותמכתי והקשבתי לכל הסיפורים שלהן,
שהלוואי עלי צרות כאלה.. באמת.
וכלום.
אפילו לא 'תודה' אחד קטן. אפילו לא הערכה. כלום.
ווואלה.. חשבתי שאם אני אעבור לשם יהיה לי טוב,
עכשיו אני יודעת.. למה כל הזמן רציתי ללכת מפה.
כולם כל כך צבועים. כל כך צבועים.
זה פשוט כואב בנשמה, כי השקעתי בלי סוף בשבילן
ואני מקבלת חרא.
אם אני כבר לא 'מעניינת' אפשר להגיד לי ולזרוק אותי.. כן..
אבל לשתף, להקשיב לי פעם אחת,
הנה - עוד משהו.. אפילו פעם אחת הן לא התפנו מהסדר יום הצפוף של השופינג ושאר השטויות כדי לשאול מה העניינים איתי, למה יש לי דמעות בעיניים.
לא מזיז להן.
אני כל הזמן אומרת לאנשים להתרחק ממה שעושה להם רע..
אז למה אני לא עושה את זה?
אוה כן, כי אני תלותית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
