שבועיים של כאוס מסתכמים בשברון לב בינוני וחבילת טבק חדשה. רוצה ולא רוצה, משתוקקת לסלט של ירקות טריים וטחינה ומעט שעות שינה עבור כל לילה שעובר. תל אביב מזמנת הרבה רגעים שמתפספסים ללא ניצול יעיל. המזומן נזיל והדמעות בגדר חסכון יקר מכל והמוזיקה לא עוזבת את האוזניים. אפרכסת זו מילה יפה. יורדת שתים עשרה ועולה אחד וזה סוף העולם. שלוש ארוחות ליום במהלך השבוע ובסופו אכילה תאוותנית של בית. הלוואי ורק היה לי בית של אמת. חדלתי להאמין, בעצמי ובעולם ובאנשים המאכלסים אותו. אורזת לי תיקים לשבוע פצוצה מהישבן. הרי אמא לא תבחין בהבדל. זה בליל של רגשות שמתפרץ על האחראית בטלפון או בשצף קצף של גשמים המחלחל לתוך הסוודר החדש שלי. לא מסוגלת כבר לשתף ולפתוח כי הכל מתיש מכדי להתמודד. אלו בדלים חרוכים של צרות שהבאתי איתי מהקיבוץ. הלוואי ובאטמן היה כאן עכשיו. הלוואי ולאלון היה איכפת. אמן שלא ידרסו את בוצ עכשיו כשהיא על מדים שהשם תרחם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
