געגועים

הפוסט הקודם נרשם כשהייתי דיי בדיכאון

והוא יצא ממש מדכא

ולכן החלטתי לרשום פוסט אחרון בנימה קצת יותר אופטימית.

כן, השנה הזאת הולכת להיות קשה וארוכה

וכן, אנחנו הולכים לקרוע את התחת

אבל זו השנה האחרונה. זהו.

אין יותר יום ראשון של השנה, אין יותר פורים בבית הספר, חופשות פסח, בגרויות, מבחנים, הפסקות..

אולי זה לא נשמע מלהיב במיוחד כי זה מה שאנחנו מכירים כבר 11 שנה

אבל שימו לב כמה השתנתם, כמה אנחנו השתננו, במהלך השנים האחרונות.

מי היו החברים שלכם לפני 3 שנים? האם הם אותם חברים?

השתננו

ואנחנו נמשיך להשתנות

אבל ההבדל הוא שמעוד 10 חודשים אנחנו אכן נמשיך להשתנות אבל כל אחד לכיוון שלו.

זה הזמן לנצל כל שניה, כל דקה. של אושר, של ייאוש, של עצבים, של חרישה, של חברות אמיתית.

זמן להגיד את כל מה שרציתם לכל מי שרציתם.

זמן להודות לחבר שתמך כל השנים, לחברה שהייתה שם בשבילך בכל הרגעים הקשים.

זמן להתוודות על אהבה נסתרת.

זמן לאהוב, לשמוח, לחיות.

וואו יצא לי פוסטר דיי מעודד.. דיי קיטשי, אני יודעת

אבל אני באמת לא רוצה להגיע לסוף השנה בהרגשה של "שיט, איך פיספסתי את ההזדמנות?!"

ואני בטוחה שגם אתם לא.

אז יאללה- לשנס מותניים ולצאת לקרב :]

אני אוהבת אתכם ומתגעגעת כל כך כל כך

ועכשיו אפשר, אחת ולתמיד, להפרד מהבלוג הזה

רות סוף.