דווקא כי יש כל כך הרבה על מה.
המוח שלי הוא כמו סרט הנע ללא סוף,
אני חוזרת לאחור,
רואה את עצמי עצם,
רואה את עצמי נלחמת- בי!
רואה את עצמי נעלמת.
כל דבר בחיי היום יום שלי מתקשר לתקופה הזו.
כל דבר יתקשר לזה, תמיד?
"קודם כל הגני על הגוף,
שאיש מבחוץ לא יכנס בך.."
ואני חושבת לעצמי- רציתי שיכנסו אליי,
שיכירו אותי, שיראו- אז הרסתי את הגוף?
אני נלחמת בעצמי שוב, תמיד,
בחדר כושר, ביצרים, בכאבים-
מדחיקה, שותקת...
המחשבות מציפות אותי, אני לבד,
לבד, לבד, לבד!
בודדתי את עצמי, הרחקתי מעליי כל דבר אנושי,
אני כועסת על העולם,
על אנשים, על כולם.
אני מפחדת פחד מוות ממחר בבוקר-
שקילה, אמא, אבא, פרצופים...
אני עייפה, עייפה מהחיים שלי שריסקתי לעצמי.
עייפה מלא לאהוב.
עייפה מלקנא באלו שהותרתי מאחור.
עייפה מה"אין מחזור" ועברה כבר מעל שנה,
אני יודעת שאני אשמה-
מאז אני נקרעת בין להיעלם לבין להיראות.
עייפה מלהסתיר כמה כואב לי.
עייפה מלא לבקש שיחות עם פסיכולוג כי אין כסף,
עייפה מלהסתיר את העניין ההוא-
הצלקת שנותרה מהניתוח ההוא, הקטן
שמקשה עליי את החיים ואת פתירת הגרורות האחרונות
מהמחלה הזו שאני סוחבת בי.
עייפה מלחייך בכאילו,
מהחופש הזה שריק כל כך,
מבהיר את הבדידות.
עוד ספר וטלויזיה וחוסר מעש-
האויב הגרוע ביותר שלי.
נמאס לי. כל כך נמאס.
אני חושבת שאני אוהבת את אלו שאהבתי
רק כי אין למי להעניק מעצמי.
אני חושבת ומתגעגעת אליהם ומקנאה באנשים שסביבם
רק כי אין אף אחד מסביבי.
אני יכולה להמשיך לכתוב לנצח
על כל מה שאני יודעת וקורה,
על כל מה שאני מסרבת לדעת,
על כל מה שאני מנסה לא לדעת...
אבל די!
זה לא נותן לי דבר.
זה לא ממלא אותי בחיים.
את החיים העקומים שהיו לי
(אבל לפחות היו)
השחטתי אט אט בלי שאף אחד שם לב.
וכעת,
הם ואני חשבנו שיצמחו פה חיים חדשים,
מתוך למידה, מתוך הרס, מתוך לידה מחודשת
בטוחה יותר, יודעת, מבינה, עם רצונות.
הם חושבים שזה קרה.
וזה מגוחך! אלו החיים שנראה להם שרציתי לי?!
ההבדל בינינו הוא שאני יודעת ששום דבר כמעט לא קרה.
אני אטומה ריגשית,
אטמתי את עצמי לעולם ואני לא מצליחה להפתח.
אבל רוצה, כל כך רוצה.
לא בוכה, לא אוהבת, לא מתחברת.
לבד.
מרוסקת.
לא רואה סוף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
