תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת.

למה הכל חייב להיות מסובך כ"כ?

למה כולם צריכים להפגע? טוב יותר נכון לא כולם, אני.

למה יש אנשים כאלה? שפוגעים באחרים? שמלכלכים על אחרים?

ולמה אני לא עושה כלום? ולמה אני חושבת שזה יתנקם בהם בסופו של דבר אבל בטוחה שזה לא נכון?

כל כך הרבה שאלות.. בכל כך מעט זמן.

כל כך הרבה כאב, בכל כך מעט זמן.

את האמת? אני חושבת שאני אמיצה.

כי אני יודעת שאם כל מה שקרה היה קורה בשנה שעברה הייתי בוכה ממזמן.

אבל הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה, ואפילו שרציתי לא בכיתי כי אני יודעת היום שזה לא שווה את זה.

כואב, באמת שכואב ושורף. אבל למזלי יש לי כוח סבל לא קטן.

הכי מתסכל זה שאת אותה צמרמורת שהייתה לי בהתחלה, אבל מסיבה טובה של התרגשות, הייתה לי גם בסוף, והפעם מסיבה רעה, של אכזבה.

אנשים מפתיעים. בכלל, החיים מפתיעים.

לפעמים על הצד הטוב ביותר אבל לפעמים על הגרוע ביותר.

ואת כל מה שעברתי ושאני עדיין עוברת אני שמחה שאני עוברת את זה עם החברים שלי.

שאפילו שהמצב הכי גרוע שיכול להיות, הם יהיו היחידים שיעלו בי חיוך.

דמעות רוצות לצאת, אבל אני מחזיקה.

אכזבה, פחד, שמחה, הקלה, בלבול.

זה מה שעבר עליי בזמן האחרון ומשתפר עם הזמן.

צריך להמשיך הלאה ולא להביט לאחור, אף פעם לא.

למרות הכאב, לא מתחרטת על כלום.

שיהיה אחלה יום, גל.