די!אני כבר לא יכול...
הרבה דברים שאני עושה משתבשים לי ופוגעים בי,זה נשמע קטע שאנשים
יגידו עליו בטח "בוהו" אבל לי לא אכפת,כי ככה אני...אני לא מתיחס להפגנות מפגרות שכאלו
אני פשוט אוכל הכל,אוכל ואוכל ואוכל...ועכשיו זה כבר אוכל אותי מבפנים.
אני רוצה לספר את זה לכולם,אני רוצה להגיד לכולם מה קורה.
אך מכל האגואיסטיות שיש בי אני שומר הכל בשבילי בכדי לא לבכות תוך כדי שאני מספר
מה באמת קורה אצלי.
אני חולם על יום שקט מול אגם גדול,שמש זורחת גבוה בשמים,הדשא ירוק,הרוח נעימה.
והיא,היא לידי שוכבת איתי על הדשא הרך,מתבוננים למעלה לשמים רואים את האין סוף של
הכחול,אני מסתכל לה בעיניים ויודע שהיא אוהבת אותי,המקום שומם וריק מאנשים.
רק היא ואני.
ככה אני רואה את היום הזה שאני יוכל להרגע,להגיד תודה לאלוהים שעשה את הכל בשבילנו,
לחייך אליה,לנשק אותה כמו שאף פעם לא נישקתי אותה,להגיד לה שאני אוהב אותה.
ללכת לקצה של החוף,ולצעוק,פשוט לצעוק!
להוציא הכל החוצה,את כל השחור שמצטבר לו עכשיו...
זה עוד יקרה,אני יודע שזה יקרה.
אבל עד שזה יקרה,אני אוכל את עצמי,ולא,אני לא אוהב לדבר על מה שקורה בפנים.
אני אוכל את הכאב של האחרים בשביל שלא יכאב להם,אני רוצה שכולם ישמחו.
אני רוצה שלכולם יהיה טוב,אני רוצה ליהיות בכאבים ויסוריים שרק להם יהיה קצת יותר טוב.
הכאב שלי בפנים לא משתווה לכאב שלהם,ככול שכואב להם יותר אני נאכל יותר.
תביאו לי את הכאב שלכם ואני יאכל אותו במקומכם.
אני צריך את זה,זה מה שמחזק אותי,זה מה שמניע אותי זה מה שעושה אותי אני.
בלי לדעת שאתם מרגישים קצת יותר טוב עם עצמכם ברגע שחילקתם איתי את הכאב
שלכם אני יעלם...
החיוך הוא כאב מוסתר אצלי,תנו לי לעזור לכם לחיך בלי להסתיר כאב...
עכשיו זה פחות רלוונטי כי למדתי להביע את עצמי ואני עדיין לומד...
הפוסט הזה הוא אחד הקשים שכתבתי...
תלמדו גם להביע את עצמכם וגם אתם תדעו שטוב גם להקשיב וגם להביע
את עצמכם,זה מתחיל במילים קטנות ולאט לאט אתם נפתחים יותר
וזה מקל הרבה יותר ...
האופטימיות שולטת=]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
