נזכרתי באיזה קטע ישן מימים אחרים, ונראה לי הכי טבעי להמשיך איתו.
מה שכן, כשקראתי את זה, הבנתי שהייתי עילג. כאילו, אני יודע מה רציתי להגיד, אבל זה פשוט נראה עילג )מה שאני בטח ארגיש אם אני אקרא את הפוסט הזה בעוד כמה חודשים...( למה תמיד ללכת סחור סחור, עם כל מיני דימויים לא קשורים וחרוזים מאולצים.
לכולנו יש סודות, לי היה בלוג. לפעמים התנגשו בו החיים, והשאירו איזו שריטה על מילה או שתיים, אבל רוב הזמן הבלוג הזה, עזר לי להירדם בלילה עם חיוך בראש. ימים יפים לכולם. היו שלום ותודה על הדגים
מקלדת מול מסך, חושב שהוא זוכר,
חוט של מחשבה, מילים בטור קושר,
חיוך של נחמה, מרגיש שזה חוזר,
אוי לה לחוצפה, של מלך מסתנוור.
תמיד היה ראשון, ובכל זאת מפגר,
בית עם גינה, זה לא באמת בוער,
זו נראית לו חשכה, אבל זה עוד משבר,
איש עם משפחה, שייך לדור אחר.
הזמן ההוא עצר, על כל חייו עובר,
אתמול הוא עוד דהר, טס הכי מהר,
מלך מזהב, סוס לבן קושר,
האם זו אשליה, או בית וחצר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
