לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם. זו מחלה נפוצה למדי. לדעתי יש שני סוגים של אנשים – כאלה שתוהים מדי פעם מה היה קורה אם, ונרקיסיסטים שבטוחים שלהם הכי טוב ואין להם סיבה להסתכל הצידה (לרוב שגוי לחלוטין).
זה קצת בעיה בחיים האלה – אתה מקבל צ'אנס אחד וזהו. אי אפשר לעצור ולהגיד – רגע, בעצם אני רוצה להיות במאי.
ולהיפך, כמובן. למרות שאני לא בטוח שיש הרבה במאים שהיו רוצים להיות מהנדסים.
השנים עוברות, בוקר אחד אתה מתעורר ואומר – וואלה, אני כבר בן 30, אולי כדאי למצוא חברה רצינית?
ואז עוברות כמה שנים והחברה שואלת – למה שלא נתחתן? ותכל'ס אין לך סיבה ממש טובה למה לא, הרי גם ככה אתם כבר גרים ביחד כמה שנים, אז מה ההבדל?
נו, אז חתונה, ואז ילדים (סבתא לוחצת). ופתאום אתה מוצא את עצמך עומד עם תחתונים מול המראה בגיל 55, עם כרס משתפלת, ילד שלא מוכן להקשיב לך ואשה ששונה לגמרי מזו שהלכת לישון איתה לפני כמה שנים. כשהרופא בודק לך דופק אתה מתפלא שבכלל יש. טוב לראות שמשהו דופק בכל זאת.
אתה עומד שם מול המראה ותוהה איפה לאורך הדרך תעית, או שאולי זה ככה אצל כולם.
ואז אתה נכנס למכונית ובדרך לעבודה נכנסת בך משאית. בשניה של המכה אתה מבין שהכל נגמר. וזהו.
אני לא מאמין שאפילו יש לך זמן להתחרט על משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
