הקסם של החיים(?!)

מצד אחד יש מלא מה לפרוק ואני רוצה להוציא הכל, מצד שני אין לי כח בכלל להכנס לזה מההתחלה...

משהו עובר עלי...ואין לי מושג מה זה .

כי מאז ה"תקופה הטובה" שלי אני כבר אף פעם לא נכנסת לדיכאון באמת. לא שהייתי אי פעם ילדה דיכאונית, אבל אני כבר לא נכנסת לדיכאון אפילו לא לקצת, אני פשוט לא מרשה לעצמי, כי כשאתה מתחיל-אתה שוקע-ואז קשה לך לצאת מזה.

אבל בכל זאת...

אין לי כח להשקיע בלימודים... כבר מתחילת השנה, ולא עזרה שום שביתה של חודשיים... כנראה  זה לא קשור בלנוח... זה פשוט חוסר חשק..

גם המצב שלי בכיתה לא כזה טוב... אני לא מרגישה חלק מהכיתה שלי.

נכון זה י"ב ומי בכלל מסתכל על זה, אבל בכל זאת אני מרגישה רע עם זה, אין לי כבר את ההתלהבות הזאת שסוחפת, את הלדבר עם כולם כמו תמיד.... משהו נכבה בי.

גם הקטע עם דוד שכ"כ חשוב לי שלא ניגע אחד בשני יותר, זה גורם לי להרגיש כזה מגעיל.

כאילו הקשר שלנו מתבסס על זה (למרות שזה לא נכון) קשה לי להאמין באהבה אם היא לא נקייה ממגע פיזי, ואם לא היה מגע ביננו?עדיין היינו כ"כ קשורים אחד לשני? עדיין היינו מסתדרים טוב אחד עם השני? אולי זה מה שמגשר בייננו ומקשר?

רק המחשבה שאולי זה נכון עושה לי להרגיש רע.

ומבאסת.

ואני לא מצליחה לשמור ממנו מרחק. he attracts me

גם המצב עם החברות הקרובות לא כזה איי יאי יאי.

אני לא ממש הרבה איתן. לא משקיעה את כולי.

אני בקושי באה לבצפר.... אין לי כח לזה, וגם כשאני באה אני מתפלחת משיעורים או לא מקשיבה...

המבחן במתמטיקה היה מזוויע. אנלא עוברת אותו...

מצד שני קורים לי עכשיו דברים מדהימים בחיים שרק בזכותם יש לי עדיין חיוך על הפנים.

התחלתי ביום ראשון פיתוח קול. שיעור ראשון.

היה פשוט מדהים, נהניתי מכל שניה, הרגשתי שאני נכנסת לתוך המקום שלי. לעולם שלי.

הרגשה מופלאה.

וגם דוד, שמיום ליום אני מגלה עד כמה הוא מדהים (בהתעלמות מהעננה שמעיבה על הכל...נושא המגע הפיזי ביננו)

כמה הוא מתאים לי, כמה כיף לי איתו. איזה תכונות מעולות יש לו. איזה אופי. הוא נהיה יפה בעיני מיום ליום שעובר.

וכמה הוא משקיע בי, אוהב אותי, רוצה רק את טובתי... מוכן להקריב הכל בשבילי...

וזה לא מילים באויר... אני לא סומכת על אנשים בהתחלה והוא עבר גם את זה.

הוא צייר אותי!! לפי תמונה שהיתה לו בפלאפון. שהוא הביא לי את הציור הייתי בשוק. המומה.

זה היה פשוט מדהים, זיהיתי את עצמי ממש!!

אז יש לי סיבות טובות להיות שמחה, אבל גם יש לי דברים מבאסים, ואני לא יודעת מה גובר על מה,

כי הכל מתערבב לי, ופתאום הדיכאון הזה שרובץ מסביב...

להיות כל היום בבית, וגם כשאני יוצאת אני לא מאושרת כמו פעם.

החלטתי שעדיף שעד סוף השנה אני גם לא אעבוד.

כי כמה אני כבר עוד ארוויח בחצי שנה הזאת? זאת החצי שנה האחרונה שבה אני לומדת. יהיה לי את כל החיים לעבוד.

 עכשיו אני צריכה להשקיע את כל המאמצים בלצאת עם תעודת בגרות טובה.

גם ככה אין לי כח לזה יותר מידי. אז עם עבודה... בכלל.

אז חצי שנה לימודים ואח"כ בעז"ה אני אהיה פנויה לדברים אחרים.

גם הרשיון מפנה מקום לפיתוח קול. כי זה יותר חשוב לי עכשיו. זה עושה אותי מאושרת.

הרשיון יחכה להזדמנות אחרת. בעתיד הלא רחוק.

מקווה שדברים יסתדרו. ועדיף כמה שיותר מהר.