פתאום כואב הראש, הגרון, האזניים
אני מצוננת (שת'כלס זה הכי מעצבן, אי אפשר אפילו לשיר!)
כואב הגב... חולשה כזאת.
ואפילו שורפות לי השפתיים!
כע בא לי טיפה להתבכיין...
חחח
דווקא אתמול היה ממש מעולה.
יצאנו לסינמה סיטי, (אני,דוד, ורד,שרה, אוריין, וברק.)
ראינו את "אוצר לאומי" (אמממ נחמד...)
בהתחלה אוריין הכייייי עיצבן אותי בעולם.
פעם היינו ידידים הכי טובים, ואז הוא הכיר את שרה ושכח מכל העולם..
זה כבר מזמן לא מזיז לי,למרות שבהתחלה היה קצת עצוב לאבד ידיד טוב,
כרגע, למי אכפת?!
אבל מאז שהוא מכיר את שרה (חברה שלו כבר יותר משנה) הוא רגיל להגיד לה מה לעשות, להחליט בכל דבר , להיות המילה האחרונה.
זה הדבר שאני הכי שונאת בעולם, והיה מוזר לי לגלות את הצד הזה בו. שלא הכרתי
אבל אנחנו כבר לא בקשר.
אם חברה שלו מסתדרת עם זה-שיהיה להם לבריאות.
אבל אתמול הוא הרגיש שכל העולם מתחתיו ומותר לו הכל.
הוא התחיל לנהל ת'עיניינים של הכספים, קבע לכל אחד איפה הוא יושב, היתגרה בי כזה
ליגלג.
זה עלה לי על כל העצבים.
שנינו משכנו ת'כרטיס משני הצדדים [הוא כמעט נקרע...] ואז אני כזה בלב omg איזה תינוק. אלוהים ישמור,למי בכלל אכפת ממנו. ועזבתי את זה. למרות שאני אפאפאפאפאאף פעם לא מוותרת.
ואז כשדוד וברק הגיעו הוא בא להתחיל לספר להם ,ולא משנה שהכל התחיל מזה שניסיתי לעזור ולסדר לורד מקום שהיא לא תרגיש לבד...
צעקתי עלי כזה "אוריין, הכל הסתדר נכון?! יש לכולם מקום והכל סבבה לא?! אז מה אתה רוצה עכשיו???"
יווווווו הוא היה כזה מעצבן.
אוקיי, אז יש לך רישיון והשגת רכב והקפצת אותנו, יש
דוד לעומת זאת היה הכי מתוק בעולם. נהניתי איתו מכל שניה.
יודעים?! בחיים לא האמנתי באהבה.
אף פעם לא האמנתי בכל ה"פוצי מוצי" (אני עדיין לא מאמינה בפוצי מוצי..)
אפילו בזה שיש שניים שהם ממש מתאימים.
שיוכלים לאהוב באמת אחד את השני...
פתאום זה בא לי מול העיניים.
הוא ה-אחד.
אנחנו הכי הכי אחד עם השני
מלא טלפתיות.
הבנה עמוקה.
שיחות נפש.
דיבורים כל היום, כל הלילה.
הנאה כשאנחנו אחד עם השני.בכל המובנים.
ואני לא מהתמימים האלה.. כי היה לי חבר. ויצאתי כמה פעמים "רציני" עם בנים.
אף פעם לא האמנתי בזה ככה.
אף פעם לא חשבתי שזה הולך להמשך יותר מתקופה מסויימת, ארוכה ככל שתהיה.
אני מאמינה בו.
אני מאמינה בי.
אני מאמינה בנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: