הקסם של החיים(?!)

כאילו אני לא פה.

נעלמתי.

כאילו אני לא חיה.

לאף אחד לא אכפת.

כאילו אם אני לא נמצאת בשום מקום באמת, לאף אחד לא אכפת.

אף אחד לא מתקשר, אף אחד לא באמת ישאל עלי.

אין לי אףףף חברה עכשיו

וזה לא שאני לא חברותית,אני אחת שרגילה להיות מוקפת באנשים ובחברה, אחת שכולם אוהבים.

אבל עכשיו...

סיימתי תיכון כשאני עם דייב, בבת אחת הפסקתי את כל הקשרים עם בנים אחרים. ככה שאין לי ידידים בכלל.

חברות לאט לאט איבדתי,זאת אומרת שעם הזמן היה לי את דייב שהכי כיף לי בעולם איתו, אני רוצה להיות איתו ולבלות איתו כל הזמן

וככה הרגשתי שאני בעצם לא צריכה את חברות שלי.

נלחמתי בזה בהתחלה והתעלמתי מזה- אבל לאט לאט זה הטביע אותי.

איבדתי את כולן.

היו לי שתיים טובות, עם אחת מהן רבתי בלי קשר אליו כי היא התנהגה גרוע מאד.

פתאום לא הייתי בקשר עם אף אחת,

ואז עם אחת אחרת- ובשבועיים האחרונים גם איתה לא.

עכשיו אני לגמרי לבד. גם עם דייב יש הרבה בעיות.

אני לא עושה כלום כל היום, רק רואה טלוויזיה.

אני לא עובדת- אני ממש מתעצלת, אבל אני רוצה מחר להתחיל כבר.

דייי כמה אפשר?? כל היום לשבת בבית, בלי כסף לכלוםםם

גם כשאת רוצה לנסוע לאנשהו , לשכוח, לצאת. אין לי אפילו כסף לנסיעות!!

אז אני רוצה להתחיל לעבוד במשהו. הגיע הזמן.

אין לי חברות ככה , אני לא יוצאת לשום מקום, וחסר לי, אין לי עם מי לצאת.

אני רוצה להיות כמו כל המתבגרים, לצאת , לעשות קצת שטויות לפעמים, להשתכר קצת, להיות עד מאוחר בחוץ. כמו פעם.

אני עושה את זה עכשיו פעם בהרבה זמן עם דייב, ולפעמים חסרה לי החברה. לפעמים כמה חברים רחוקים שלו באים, אבל זה לא שהם קרובים אליי או משהו, ואני גם "חברה" של מישהו- שלו. אז הם גם מרוחקים. אני לא מצליחה להנות כמו שאני יכולה להינות.

אני רוצה שינוי!!!!

וואי, הפריקה הזאת פה עשתה לי כל כך טוב.

תודה אלוהים שיש לי בלוג.

ושיש לי אותך.

לילה (בוקר) טוב.

פתאום כואב הראש, הגרון, האזניים

אני מצוננת (שת'כלס זה הכי מעצבן, אי אפשר אפילו לשיר!)

כואב הגב... חולשה כזאת.

ואפילו שורפות לי השפתיים!

כע בא לי טיפה להתבכיין...

חחח

דווקא אתמול היה ממש מעולה.

יצאנו לסינמה סיטי, (אני,דוד, ורד,שרה, אוריין, וברק.)

ראינו את "אוצר לאומי" (אמממ נחמד...)

בהתחלה אוריין הכייייי עיצבן אותי בעולם.

פעם היינו ידידים הכי טובים, ואז הוא הכיר את שרה ושכח מכל העולם..

זה כבר מזמן לא מזיז לי,למרות שבהתחלה היה קצת עצוב לאבד ידיד טוב,

כרגע, למי אכפת?!

אבל מאז שהוא מכיר את שרה (חברה שלו כבר יותר משנה) הוא רגיל להגיד לה מה לעשות, להחליט בכל דבר , להיות המילה האחרונה.

זה הדבר שאני הכי שונאת בעולם, והיה מוזר לי לגלות את הצד הזה בו. שלא הכרתי

אבל אנחנו כבר לא בקשר.

אם חברה שלו מסתדרת עם זה-שיהיה להם לבריאות.

אבל אתמול הוא הרגיש שכל העולם מתחתיו ומותר לו הכל.

הוא התחיל לנהל ת'עיניינים של הכספים, קבע לכל אחד איפה הוא יושב, היתגרה בי כזה

ליגלג.

זה עלה לי על כל העצבים.

שנינו משכנו ת'כרטיס משני הצדדים [הוא כמעט נקרע...] ואז אני כזה בלב omg איזה תינוק. אלוהים ישמור,למי בכלל אכפת ממנו. ועזבתי את זה. למרות שאני אפאפאפאפאאף פעם לא מוותרת.

ואז כשדוד וברק הגיעו הוא בא להתחיל לספר להם ,ולא משנה שהכל התחיל מזה שניסיתי לעזור ולסדר לורד מקום שהיא לא תרגיש לבד...

צעקתי עלי כזה "אוריין, הכל הסתדר נכון?! יש לכולם מקום והכל סבבה לא?! אז מה אתה רוצה עכשיו???"

יווווווו הוא היה כזה מעצבן.

אוקיי, אז יש לך רישיון והשגת רכב והקפצת אותנו, יש

דוד לעומת זאת היה הכי מתוק בעולם. נהניתי איתו מכל שניה.

יודעים?! בחיים לא האמנתי באהבה.

אף פעם לא האמנתי בכל ה"פוצי מוצי" (אני עדיין לא מאמינה בפוצי מוצי..)

אפילו בזה שיש שניים שהם ממש מתאימים.

שיוכלים לאהוב באמת אחד את השני...

פתאום זה בא לי מול העיניים.

הוא ה-אחד.

אנחנו הכי הכי אחד עם השני

מלא טלפתיות.

הבנה עמוקה.

שיחות נפש.

דיבורים כל היום, כל הלילה.

הנאה כשאנחנו אחד עם השני.בכל המובנים.

ואני לא מהתמימים האלה.. כי היה לי חבר. ויצאתי כמה פעמים "רציני" עם בנים.

אף פעם לא האמנתי בזה ככה.

אף פעם לא חשבתי שזה הולך להמשך יותר מתקופה מסויימת, ארוכה ככל שתהיה.

אני מאמינה בו.

אני מאמינה בי.

אני מאמינה בנו.

מצד אחד יש מלא מה לפרוק ואני רוצה להוציא הכל, מצד שני אין לי כח בכלל להכנס לזה מההתחלה...

משהו עובר עלי...ואין לי מושג מה זה .

כי מאז ה"תקופה הטובה" שלי אני כבר אף פעם לא נכנסת לדיכאון באמת. לא שהייתי אי פעם ילדה דיכאונית, אבל אני כבר לא נכנסת לדיכאון אפילו לא לקצת, אני פשוט לא מרשה לעצמי, כי כשאתה מתחיל-אתה שוקע-ואז קשה לך לצאת מזה.

אבל בכל זאת...

אין לי כח להשקיע בלימודים... כבר מתחילת השנה, ולא עזרה שום שביתה של חודשיים... כנראה  זה לא קשור בלנוח... זה פשוט חוסר חשק..

גם המצב שלי בכיתה לא כזה טוב... אני לא מרגישה חלק מהכיתה שלי.

נכון זה י"ב ומי בכלל מסתכל על זה, אבל בכל זאת אני מרגישה רע עם זה, אין לי כבר את ההתלהבות הזאת שסוחפת, את הלדבר עם כולם כמו תמיד.... משהו נכבה בי.

גם הקטע עם דוד שכ"כ חשוב לי שלא ניגע אחד בשני יותר, זה גורם לי להרגיש כזה מגעיל.

כאילו הקשר שלנו מתבסס על זה (למרות שזה לא נכון) קשה לי להאמין באהבה אם היא לא נקייה ממגע פיזי, ואם לא היה מגע ביננו?עדיין היינו כ"כ קשורים אחד לשני? עדיין היינו מסתדרים טוב אחד עם השני? אולי זה מה שמגשר בייננו ומקשר?

רק המחשבה שאולי זה נכון עושה לי להרגיש רע.

ומבאסת.

ואני לא מצליחה לשמור ממנו מרחק. he attracts me

גם המצב עם החברות הקרובות לא כזה איי יאי יאי.

אני לא ממש הרבה איתן. לא משקיעה את כולי.

אני בקושי באה לבצפר.... אין לי כח לזה, וגם כשאני באה אני מתפלחת משיעורים או לא מקשיבה...

המבחן במתמטיקה היה מזוויע. אנלא עוברת אותו...

מצד שני קורים לי עכשיו דברים מדהימים בחיים שרק בזכותם יש לי עדיין חיוך על הפנים.

התחלתי ביום ראשון פיתוח קול. שיעור ראשון.

היה פשוט מדהים, נהניתי מכל שניה, הרגשתי שאני נכנסת לתוך המקום שלי. לעולם שלי.

הרגשה מופלאה.

וגם דוד, שמיום ליום אני מגלה עד כמה הוא מדהים (בהתעלמות מהעננה שמעיבה על הכל...נושא המגע הפיזי ביננו)

כמה הוא מתאים לי, כמה כיף לי איתו. איזה תכונות מעולות יש לו. איזה אופי. הוא נהיה יפה בעיני מיום ליום שעובר.

וכמה הוא משקיע בי, אוהב אותי, רוצה רק את טובתי... מוכן להקריב הכל בשבילי...

וזה לא מילים באויר... אני לא סומכת על אנשים בהתחלה והוא עבר גם את זה.

הוא צייר אותי!! לפי תמונה שהיתה לו בפלאפון. שהוא הביא לי את הציור הייתי בשוק. המומה.

זה היה פשוט מדהים, זיהיתי את עצמי ממש!!

אז יש לי סיבות טובות להיות שמחה, אבל גם יש לי דברים מבאסים, ואני לא יודעת מה גובר על מה,

כי הכל מתערבב לי, ופתאום הדיכאון הזה שרובץ מסביב...

להיות כל היום בבית, וגם כשאני יוצאת אני לא מאושרת כמו פעם.

החלטתי שעדיף שעד סוף השנה אני גם לא אעבוד.

כי כמה אני כבר עוד ארוויח בחצי שנה הזאת? זאת החצי שנה האחרונה שבה אני לומדת. יהיה לי את כל החיים לעבוד.

 עכשיו אני צריכה להשקיע את כל המאמצים בלצאת עם תעודת בגרות טובה.

גם ככה אין לי כח לזה יותר מידי. אז עם עבודה... בכלל.

אז חצי שנה לימודים ואח"כ בעז"ה אני אהיה פנויה לדברים אחרים.

גם הרשיון מפנה מקום לפיתוח קול. כי זה יותר חשוב לי עכשיו. זה עושה אותי מאושרת.

הרשיון יחכה להזדמנות אחרת. בעתיד הלא רחוק.

מקווה שדברים יסתדרו. ועדיף כמה שיותר מהר.