באקווריום של פישה.

רק הביטו באיזו מדינה גועלית אנחנו חיים, כלכך הרבה אפליות, כלכך הרבה גזענות,

לא חשבתי שנגיע לרמת שפל שכזו.

יום חמישי, ה-24.5 היינו אני וכמה חבר'ה בת"א.

הכל טוב ויפה, נהנים, צוחקים, נוסעים חזרה לעזריאלי בדרכנו לרכבת.

ג'וני בא לעבור את הבדיקה הבטחונית, "אתה פה עם עוד מישהו?" השומר שאל.

"כן, עם שתיהן." מצביע עליי ועל תובי.

"אתם לא נכנסים. הלאה .. " כמובן שהייתי חייבת להתערב.

"סליחה?! אני יכולה להבין למה אתה לא מכניס אותנו? מה הופך אותי לשונה מכל אדם אחר?!"

"אתם לא נכנסים וזהו. ככה החליטו!"

איפה אנחנו חיים אם לא במדינה חופשית, שיש לכל אדם זכות להתלבש ולבטא את עצמו כרצונו?

למה המראה שלי ושל עוד רבים מאיתנו אמור להפוך אותנו לפחות טובים מאחרים? ליותר נחותים?

מי הקנה לו את הזכות לעזאזל לבחור מי נכנס או לא?

אין כל שוני ביני, בינו ובינה.

אם את הזכות הכי פשוטה לקחו מאיתנו, להיכנס למקום ציבורי, מה נשאר לנו?

זה לא העליב, זה גם לא פגע. זה רק פקח לנו את העיניים.

משייכים כל אדם לקבוצה מסויימת לפי מה שנוח לעין, בלי להתעמק, וקובעים לפי זה את אופיו והתנהגותו. איזה יופי.

. . . . . .

לפעמים אני מרגישה רע עם עצמי שאני לא מרגישה שם געגוע אליכם.

אליכם, לאנשים שאיבדתי לתמיד.

אני לא מרגישה שום חלל ריק, כאילו לא הייתם שום פונקציה בחיים שלי, כאילו לא מילאתם שום חלק בפאזל. אתכם, בלעדיכם, ההרגשה אותו הדבר. אולי לא הייתם מספיק משמעותיים בשבילי, בכדי שייכאב לי, ואולי זו רק אני, שמפסיק להיות לה אכפת.

. . . . . .

אני ונוי חזרנו לדבר. זה מוזר, כי אני לא מצליחה להרגיש מה שהרגשתי פעם.

זה מוזר, כי מספר האנשים שאני מסוגלת להגיד להם "אני אוהבת אותך", בכל מובן של המשפט, הוא קטן כמו מספר הפעמים שהלכתי לבצפר החודש.

אבל אולי בעצם עדיף ככה.

 . . . . . .

 מחר אמור להיות לי טיול שנתי, כמובן שאני לא הולכת.

אז כן, אני מתארת לעצמי שאם אני אלך אני אהנה, אבל אין לי מה לחפש שם.

עוד פחות מ-20 יום, הפרק הזה שנקרא "עירוני א'" נגמר לתמיד.

לא שזה משנה משהו, אני גם ככה לא טורחת להגיע.

אני לא יודעת לאן יקבלו אותי עם 7 נכשלים ותעודה מסריחה כזאת, אבל איך אומרים? יהיה בסדר.

 . . . . . .

כלכך הרבה דברים משתנים לי כרגע, כאילו כל ההרגלים התחלפו באחר.

היום הזה עומד להגיע, והאי וודאות הזאת לגבי מה יהיה מוציאה אותי מדעתי.

אופ, הבטן שלי מתהפכת.         

                            אני לא אוהבת שדברים נגמרים.