לי אישית, אין מישהו לבכות עליו ביום הזיכרון. לשמחתי כולם בריאים ושלמים. אבל עדיין, בכל טקס אני לא יכולה לעצור את הדמעות ששרים שירים שנכתבו בנושא, או מספרים את סיפורו של חייל שנהרג במלחמה. אני לא יכולה שלא לדמיין את עצמי עומדת בסיטואציה שבה קורב משפחה שלי ייהרג במלחמה. מה אני אעשה אם חס וחלילה (טפו טפו טפו) אח שלי או אבא או מישהו קרוב או אפילו מישהו שהיה איתי בגן כבר לא יהיה איתי בגלל שהוא נהרג במלחמה? איך אפשר בכלל לחיות במחשבה שכל כך הרבה נפלו בשביל שאני אחיה פה?
יום הזיכרון בשבילי הוא היום הכי הכי עצוב בשנה. אין שום יום יותר מעציב ממנו בשבילי.
אני מקווה שיבואו ימים בהם כבר לא הצטרפו מדי יום עוד ועוד זיכרונות ליום הזה. אני מקווה שלא יהיו עוד אמהות ואבות, אחים ואחיות, דודים, סבים סבתות, בני דודים, בני זוג, ילדים וילדות שהצטרפו לבוכים ולמתגעגעים.
אולי יום אחד זה יגמר.