Never say Never

שלום לכולם...

אני נמצאת עכשיו בכיתה (שיעור חופשי בתנ"ך) כותבת על דף את מה שאני אחר כך הולכת להקליד ולהכניס לבלוג.

דר החצופה יושבת לידי וקוראת את כל מה שאני רושמת (ובלוג אמור להיות דבר אישי!... )

תמונת מצב:

+ המורה: מנסה להשתלט על הרעש ונראה כי הוא תופח. (דובי קטן-גדול וגיי).

+ פיתי: מתגרד כאכול שחין.

+ עמרי: פולט שטויות ומפזר "דברי חכמה".

+ גל: מתייצב לידי ושואל: "היי מה גל? מה את רושמת?"

מתחיל לקרוא לי את כל מה שכתבתי. הוא מסתכל על הדפים בפיזיקה ומתפעל מיופיים.

"ראית המורה זרק את הטוש שלו על ספיר?"

ואני, שעדיין הייתי בשוק מהדפים בפיזיקה, לא הבחנתי בפרט זה.

כנראה שמורה פגע לה בעין וגרם לה נזק מוחי בלתי הפיך.

נו מילא.

נראה שהמורה קץ בחייו והוא הפסיק להביך את עצמו והוא כבר לא מלמד תנ"ך...

ביי ביי...