לפני כמה ימים, אחז בי רצון עז לאכול פטריות. לפעמים זה קורה לי שבא לי נורא משהו, ועכשיו, וכמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה. זה קרה בעודי שמה טונה בתוך סנדוויץ': פתאום הייתה לי הארה! למה שאני לא אשים פטריות גם? עד כאן הכל טוב ויפב. אז שלפתי את קופסאת הפטריות וחיפשתי את הפותחן. הוא לא היה במקום הרגיל שלו על השיש... חשוד... המשכתי למגירה הקרובה וגם שם הוא לא. ולמגירה שאחרי וכך הלאה והלאה.
אבל בא לי פטריות עכשיו!!!
מישהו צריך להשפט על זה. העונש (כמו תמיד אצלנו במשפחה על כל עבירה) הוא עונש מוות בייסורים. יש רק עונש חמור יותר מזה, וזה להמשיך לגור איתנו בבית. (אם מישהו לא הבין אז שיגיד בתגובות ואני אסביר לו בכיף 3>)
אז ויתרתי על הפטריות ולפני כמה ימים אחז בי שוב אותו דחף פסיכופטי לאכול פטריות. התחלתי לרעוד ולהזיע, כי אני כבר ידעתי שמישהו גנב את הפותחן. הרצון לפטריות חלחל לי לתוך הראש... משם לצוואר... לידיים. עוד מעט זה ישתלט עליי. אני חייבת לאכול פטריות עכשיו! אז ארגנתי את כל מי שהיה בבית למבצע חילוץ הפטריות מהקופסא.
אני ואח שלי תקענו בהתחלה סכינים ומזלגות בקופסא. הדחף לפטריות כבר הגיע לי לבטן... אני עוד מעט מאבדת שליטה!
אח שלי הגאון הצליח לעשות בעזרת פותחן בקבוקים (WTF?).... אבל זה לא עזר מהחור זה אפילו מים בקושי יצאו. אז בעזרת קולף הצלחתי להגדיל את החור ולהרחיב, אבל הפטריה לא יצאה! לא יצאה! המשכתי לנסות ולנסות.... הרגשתי את הדחף מגיע לי לברכיים. התחלתי להפרד מהאנשים סביבי... לאבי שתמיד היה שם ולאחי שגם שרבנו תמיד אהבתי אותו.
אבל כמובן שזה לא נגמר ככה, הרי אני כותבת לכם את הסיפור,לא?
אבא שלי הגיח עם פליייר ותלש את המכסה. בדיוק ברגע האחרון, שכבר לדחף הזה נשאר רק את הבהונות ברגליים, הרגשתי את הפטריה. בפה.
חייכתי לכל העולם הסתכלתי עליהם בהקלה ואמרתי: "אוי מיי גאד זה ממש מגעיל מה זה הדבר הדוחה הזה?!"
מסקנה: מזל שיש לי כפות רגליים גדולות, אחרת כבר מזמן לא הייתי פה. :S וכמובן שזה היה יכול להיות ממש חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
moza