זהו, מחר אני הולכת שיבדקו אותי.
אתמול בלילה כשהתרחצתי התחלתי לחשוב כל מיני מחשבות רעות על זה שאולי מה שיש לי, הכאבים המוזרים והארקאיים בגוף זה בכלל לא משהו שקשור לויטמינים או עודף פעילות גופנית. אלא מחה רצינית ביותר והתחלתי לחשוב על אם זה חס וחלילה משהו כמו סרטן, למי אני אספר, האם אני אמשיך להשקיע בבצפר (כן אני יודעת שיש שביתה), האם זה ישמח מישהו, ומה אם באמת שאני אמות.
אך כמובן שבסך הכל אני בן אדם אופטימי והמחשבות האלו רק הצחיקו אותי כי הרי העולם לא יפטר ממני כל כך מהר. יש לכם לפחות עוד איזה 80 שנה של כיף איתי.
ובקשר לשאלה הראשונה: למי אני אספר,
רק מהמחשבה של לספר לסבא וסבתא שלי ואז שכל יום שבת כשנבקר זה יהיה הנושא שיחה, כמו שעכשיו לדוד שלי יש בעיות שמיעה ואסור לו להגזים עם מלח ורק על זה מדברים.
חשבתי שאם זה באמת משהו אמיתי, למי מהחברות שלי אני אספר. והופתעתי לגלות שלא כל מי שעומדת תחת הכותרת "חברות שלי" היא מישהי שיתחשק לי לספר לה.
נו מילא.
אז, נשאר לי עוד לילה אחד עם מחשבות מטופשות לפני שאני אגלה שמה שיש לי זה בעצם סתם איזה טמטום כמו לשתות עוד חלב או לאכול תפוזים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
moza