אז זהו.
זה נגמר.
עם כל הצער שבדבר
היום רופא השיניים שלי היה במצב רוח טוב והוא הסיר ממני את הגשר. אז היו לי כמה שעות של חסד עד שחזרתי אליו (לא אחרי שאיבדתי את עצמי ברחוב מסכן אחד העונה לשם עמק החולה) והוא העניק לי לאחר כבוד כמה דברים:
1. פלטה שקופה
2. דגם מגבס של השיניים שלי. וואי תודה.
הוא לא סתם מחזיק לו דגם של השיניים שלי עליו הוא חושב כשהוא עם אשתו אהמ.. (TMI) אלא מזה עשו את הפלטה השקופה ולמקרה שהיא תשבר הכינו את התופעה הזו.
לפני שהספיקתי ללכת הרופא בדק שאני יכולה לשים ולהוציא את הטינופת והעוזרת שלו שוב פעם חלקה איתי פרט שולי שהיא לא יחלה לוותר עליו למרות הסיכונים הכבדים:
"עם הזמן את תתרגלי להוציא את זה עם הלשון"
נשמע כיף. NOT.
וכהגעתי בשעה טובה הביתה וראיתי את אח שלי אמרתי לו:
"כשיהיה לך גשר ורסן וגומיות וכל מה שתוכל להריח זה מיונז! מיונז! (-לא קשור לחיים)
[אריאל מסתכל עלי בתמהון]
..."אז תזכור שזה החלק הכיפי כי אחר כך יש את זה..."
[הראיתי לו איך אני יכולה להוציא את הפלטה]
ואני, לתומי חשבתי שהוא ירוץ מהבית בצרחות תוך כדי שהוא מציל את מיזמוזית (עכברושית) נדהמתי לגלות שכהוא לא הושפע כפי שחשבתי מהתגלית והוא פשוט חזר לשחק במחשב.
הילדים של ימינו.
האדישות.
כן, כן, זה לא נגמר. עכשיו החלק השני של הסיפור.
מזל טוב ליעל החמודה!!!
ואולי הבאתי מעט בלונים אבל הם היו עם הליום. כבוד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
moza
