אז לא עדכנתי כבר הרבה זמן (דבר שמסתבר משפיע מאד לרעה על חייה השוטפים של נעה) אבל הנה זה קורה.
אז השבוע קרה דבר מאד מצער. עזבו את הרעב והעוני בעולם. עזבו את המלחמות והפליטים...
מארגלית ש א (או כפי שאני מכנה אותם- מרגלית ההומו [בטון ערסי מתגלגל]) עזבו...
(מרגלית שא זו חברת האוטובוסים המוצלחת במיוחד שפעלה עד עכשיו במודיעין).
לאאאאאאאאאאאאאאא!!!!
מהרגע ששמעתי שמרגלית תקף אותי צער נורא. תחושת עקצוץ של בכי מלווה אותי כבר שלושה חודשים לערך. איך אני אשרוד...
נזכרתי בכל הרגעים היפים שחלקתי עם אנשי החברה זכרונות כאלה חזקים ויפים אי אפשר למחוק:
1. איך שחיכיתי לאוטובוס שעה וחצי (מדוד על השעון) ובסוף הוא בא ולא עצר...
2. את הרגעים שבהם כבר נשכבתי על הכביש וחיכיתי שהאוטובוס ידרוס אותי אבל הוא לא בא.
3. את איך שמסננים את נטע לי החמודה
4. את איך שצעקתי עליהם בטלפון שהם שקרנים... ופעם אחרת שהם מפגרים רצח... וזונות ושאר ברכות
5. ואיך אני יכולה לשכוח את היום שבו אני ויעל(ולולולולולולו) נסענו לישפרו והיה מקום רק ל3 אנשים ובדיוק היו שלושה אנשים לפנינו בתור...
אחח... *מתרפקת על הזכרונות המתוקים*
ומעכשיו הנסיעות שלי לתל אביב לא יהיו שלמות בלי הצורך הטבעי להדחף לאוטובוס בחזרה בגלל שאתה יודע שאין דרך אחרת. אני כאן בשביל לשרוד. ואם זה שאני ארביץ לילדה שמנסה לעקוף אותי וזה שאני אבעט בביצים של הילד שמנסה להדחף לפני, זה מה שיגרום לי להגיע הביתה, זה מה שאני אעשה.
החזקים שורדים, החלשים נשארים בתל אביב מחכים לאוטובוס הבא... אם הוא בכלל יגיע...
וכמובן שאני אתגעגע לענת (זאת שעונה כשמתקשרים להתלונן) שאומרת לי, "עוד עשר דקות הוא מגיע" ואחרי עשר דקות "הוא התכוונתי שהנהג מסיים לאכול עד 10 דקות, אז עוד 10 דקות הוא יגיע" ואחרי עשר דקות "האוטובוס נשרף מהפיפי של הנהג, אז עוד 10 דקות הוא יגיע" וכך הלאה והלאה...
אבל יש דברים יותר מבאסים ממרגלית. כמו חצ'קונים למשל.
לכל אני אצליח להתרגל בקשר לחברה החדשה... לאוטובוסים החדשים והמפוארים (יש גם אוטובוסי ספא- יעל ניסתה אחד כזה. את גם מגיע ממקום למקום וגם האוטובוס משמש לך כסאונה. מחלקים מגבות לבנות בכניסה), למרכז שירות לקוחות הטלפוני הגדול והרציני, לאוטובוסים שמגיעים כל עשר דקות- רבע שעה וכו' וכו'.
אבל יש רק דבר אחד שאני לעולם לא אצליח למצוא לו תחליף.
***פלאש באק***
אני עולה לאוטובוס קו 8 (אחרי המתנה של כ40 דקות ו3 שיחות עם ענת) ובעודי סופגת את גודל החוויה ואת אווירת הדיכאון הכללית והתמידית השוררת באוטובוס, מתבונן עליי הנהג המיובש באדישות או בטמטום (או באדישות מטומטמת) ואומר לי (יותר נכון, נובח עליי): קייזר? לא. אני עליתי על קו 8 לקייזר כי אני רוצה להגיע להודו ולקנות פטריות הזיה. אני עונה לו כן. הוא נראה די מאוכזב. כל הנוסעים נראים מאוכזבים תאמת. אני מסתכלת החוצה דרך החלון. השמיים פחות כחולים מכאן ולא שומעים את הציפורים מכאן. אני מתיישבת בכיסא הכי פחות מסריח.
ממ... מעניין מה יש לארוחת צהריים?
להתראות חמודים!
קבלו, יש לי חתימה, איזה קול! (יש לי עוד אחת אפילו !!! ספור קול!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
moza
