Never say Never

זה לא יאמן.. אבל.. בא לי לצעוק לעולם: טוב לי!

אני לא אומרת שהכול מושלם... אבל בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי שמחה יותר, מעריכה יותר דברים שיש לי. המעבר לתיכון בכלל לא היה כזה נורא. הפירוק של הכיתה ה"מוצלחת" שהייתה לי בחטיבה לא הכאיב לי בכלל, ועכשיו אני אפילו מעריכה אותו- זה היה הצעד הנכון. אז נכון שיש כמה וכמה כאלו שלא נראה לי שיעמדו בטקס לתעודת תעודת בגרות. לא נורא, יש גם כאלו. העיקר שהם לא מפריעים יותר מדי ואפילו מתקנים את המזגן כשצריך.

התבגברתי על זה שאני לא עם כל הילדים שאני רגילה להיות איתם... ככה או ככה אני רואה את כולם בהפסקות, במגמות ובשיעורי אנגלית וכאלו. זה אפילו הופך את הקשר עם האנשים האלו ליותר מעניין, יש יותר מה לספר.

אני אפילו מעריכה את המורה לספורט שאומרת לנו לרוץ- ובכך כופה עלינו להזיע ולסבול... אבל בסוף יש את ההרגשה הטובה הזאת שיש אחרי מאמץ גופני. וגם אם המחנכת שלי, היא לא בדיוק נאוה (המחנכת המצוינת שהייתה לי שנה שעברה), היא עדיין מאד משתדלת שנשמח לבוא, שנתעניין במה שהיא אומרת ושנרגיש שייכים. והרכזת, שנראתה לי בהתחלה כמו ה אדם אכזרי עכשיו נראית לי הרבה יותר נחמדה, במיוחד אחרי שהיא ישבה יומיים לנסות לסדר הסעות, שזה לא התפקיד שלה, ובטח לא למצוא פלאפונים של ילדים.

אז, אולי מחר בבוקר אני אקום ואגיד.. אוף... אין לי כח, ולא בא לי ללמוד כל כך הרבה פיזיקה ומתמטיקה ובטח שלא מדעי המחשב וכל שאר הדברים, אבל לפחות אני יכולה. יש אנשים שזה לא נכנס. ואם הייתי לומדת משהו אחר, לא הייתי חושבת לפעמים "מה היה קורה אם" והייתי משלימה את המשפט אחרת לגמרי.

עכשיו אני רוצה לשפר דברים, כמו לשפצר את החדר שלי, לקנות לי בגדים שישמחו אותי, למצוא איזה מישהו נחמד לבזבז עליו מחשבות מיותרות (או בקיצור חבר מוחהחהחה) או בקיצור מחשבות רגילות של כל פרחה ממוצעת. וככה זה היה טוב.

אז שיהיה לי בהצלחה :) וגם לכם כמובן. שנה נפלאה וגמר חתימה טובה

מחכה לי שנה לא קלה בכלל, אבל עם אני ארצה, היא יכולה להיות גם שנה כיפית ומדהימה שאני אזכור תמיד לטובה.

את הפוסט הקודם שהיה פה מחקתי בחלחלה.

א. לא מצחיק

ב. מה חשבתי לעצמי?

אם מישהו באמת היה מעוניין לדעת על הצעדים שעשיתי למען ההשתלטות ההמונית שלי על כדור הארץ, הוא פשוט יכול לשאול.

כרגע שום דבר לא יכול להצחיק אותי. אני לא מרגישה רע (לצער מישהי- דפוקה) היום ואתמול היו לי שתי שיחות ממש עמוקות עם שני אנשים שבדרך כלל אני לא כל כך מדברת איתם בלי סיבה מיוחדת. אני  לא מתכוונת לספר לכם כמובן על מה הייתה השיחה, אבל שתדעו שאני לא כבר לא ממש מה ששהייתי לפני פחות מיום וחצי. לא השתניתי הרבה, אולי בכלל לא אבל זה מתחיל לחלחל.

אז תודה לחברותיי הנפלאות נטע לי ספיר ונעה המקסימות :):):) שעושות לי את היום כל יום. איזה כיף שאנחנו ביחד 3> בא לי להביא לכולכן חיבוק ענקיייייי ולצרוח נסיכות של עכברושים :C (איך אני רואה את ספיר קוראת את זה ורצה בטירוף לשדה התעופה ובורחת לרוסיה)

וחוץ מזה, אני לא ממש מרגישה לכתוב פה באופן ממש חופשי. אולי אני אלך לקבוע שיחה עם נאוה או משהו. לפחות לה משלמים בשביל זה.

אז כן עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שטרחתי לעדכן וגם זה בשביל שתכנסו ליער הוירטואלי שלי.  אז נסו להבין אותי, אני מפיקה יותר הנאה מפתירת בעיות במתמוטיקה ופיזוקי מאשר לקרוא פסוט מצחיקים/ מעניינים/ מרגשים בבלוגים של אנשים מרתקים. נסו לקבל אותי כפי שאני.

אבל! הנה לכם כמה דברים שהספקתי לעשות בתקופה החשוכה שעברה עליכם ללא העדכונים שלי  (ממש אה?)

1. הצלחתי להציף את חדר פיזוקי- אולי לא להציף אבל הצלחתי לגרום לכך שתהיה כמות מכובדת של מים עם הרצפה, עליי ועל יעל (שזה בכלל חמור ביותר). כמובן שסגרתי אחרי את הדלת באלגנטיות ורצתי החוצה כל עוד נפשי בי  (לא לפני שרצתי מסביב לאוקינוס השקט שיצרתי במעבדת פיזיקה וצרחתי (OMG! OMG!) וכל עוד אפשר להאשים את אחד הנוכחים האחרים (יעל או גל התמימים).

טוב זה לא ממש הסיפור אבל זה בהחלט הרבה יותר טוב. אז ככה:

מישומה יש לנו כיתות בבצפר המכונות מעבדות. הניסוי האמיתי שבאמת היה שם, כלומר חוץ מהניסויים המזעזעים שעשתה המורה למדעים (כל אותם נסיונות ללבוש שמלות וכאלו) היה הסנדויץ' שנרקב שם כבר כמה שנים. ונחשו מה? הניסוי הצליח! אז בכיתות אלו מצוי גם ברז מהתקרה דוש/טוש כל אחד והסטיות שלו. אני ואבא שלי מצאנו שלושה הסברים אפשריים להמצאותו של הברז:

1. למקרה שהמורה יורקת לאחד התלמידים בעין והרוק ממיס לו את המוח הוא יכול לשטוף. נכון שיש ברז רגל אבל זה הרבה יותר מגניב.

2. למקרה שברק יפגע באחד התלמידים והוא יעלה בלהבות.

3. למקרה שלאחד התלמידים התייבש המוח והוא ירצה להשקות אותו, או שהמורה חפרה והוא רוצה למלא את הבורות במים.

אז אני בתור חוקרת צעירה וסקרנית, לא האמנתי לשלוליות המים אשר קישטו את רצפת הכיתה ופקפקתי ביכולת של הברז להוציא מים. לקחתי לעצמי את הרשות לברר את הסוגיה בדרך של ניסוי וטעייה והפעלתי אותו. וזאת האמת. אותי זה לא ממש הצחיק (בסדר אבל אותי מצחיק בראץ) אבל יעל וגל היו נראים די מאושרים. כלומר, עד כמה שהם יכלו להראות מאושרים לקרת פיזיקה.

2. אני רואה שרק מספר 1 לקח לי מלא שורות אז בחרתי את הנושא הקצר יחסית הבא, למרות שיש כמה יותר מעניינים ואולי טיפונת יותר מצחיקים.

אני בתור ממשיכת הגאונות (קודם היה פיתגורס  ואז ניוטון ואז איינשטיין ואז אבא שלי ואז אני) הצלחתי להוכיח את המשפט שמהרגע שהצלחתי להוכיח אותו החלטתי לקרוא לו משפט מיזמוזית. יש משפט פיתגורס, שגם הוא בסדר והכול זה לא שאני מזלזלת אבל משפט מיזמוזית הרבה יותר חשוב ואפילו רק בגלל שמו. ונשמות שלי, אם למישהו מתחשק להגיד לי משהו כמו: "עזרו לך" "זה לא פייר את גאונה" אז קודם כל תודה אבל זה לאו דוקא נכון. ישבתי על זה הרבה זמן וסירטטתי סרטוטים ובסוף מצאתי את הפתרון שהיה די פשוט אבל לא פשוט למציאה! לאבא שלי לא היה מצב רוח לבעיות מתחכמות של רוסיים ואני פתרתי לבד. אז בקיצור:

FEAR

משפט מימוזית

!!!

או שתרגישו את חמת זעמה של מיזמוזית. ותאמינו לי שזה לא משהו.

אז קיצר, מי שבא לו להגיד לי שני חשה שייקח מספר, יעמוד בתור וימתין בסבלנות. יש כבר מלא כמוכן אתם לא מיוחדים. וחוץ מזה אני אשמח לשמוע ביקורת בונה וחכמה מצד אנשים משכילים כל כך.

רוב תודות.