לחלום בגדול

אני עושה המון שטויות. מבזבז זמן, מתחמק ממטלות ולא מתקדם עם החיים. אני די תקוע.

מפריע לי שלא עשיתי כלום בתואר, מפריע לי שלא הצטיינתי.

וזה לא רק העניין התוצאתי, זו הדרך. אני חושב שממוצע 80 אחרי שלא למדתי ל-75% מהמבחנים ולשאר למדתי יום זה בכלל לא רע.

הרי אנשים שהשקיעו הרבה הרבה יותר ממני וחרשו את הנשמה שלהם סיימו עם ממוצעים של 80-82, אני בדיוק בחציון. ועדיין, הבינוניות הזו לא צריכה להספיק לי. הרי אם הייתי לומד קצת, שעה וחצי ביום, ומקשיב בשיעורים הייתי מעלה את הממוצע שלי לפחות ב-5 נקודות, וזה עוד לפני שדיברתי על לקרוא פסקי דין ולהתכונן לבחינות. חבל.

אני חושב שהעיכוב בסמינריונים נובע מהקושי עם ההשלמה שזהו זה, נגמר, וזה מה שעשיתי. זה די מאכזב. שנים ללא הישגים כלכליים, לימודיים, חברתיים וכו'.

אמנם למדתי להיפתח החוצה, להתחבר, הייתה לי חברה רצינית ראשונה וכו' אבל זה עדיין לא מצדיק בזבוז של 4 וחצי שנים.

עכשיו אני אאסוף את עצמי, אתן פוש אחרון ואסיים. לא יודע אם על הצד הטוב ביותר, אבל פשוט אסיים וזהו, כי נמאס. כל הגרירה הזו מיותרת, וגם מסוכנת.

אז אני אסיים ואקח צעד קדימה בחיים ואנסה להוכיח את עצמי בפני עצמי ובפני כולי עלמא שם. אסגור סטאז', אעשה GMAT, ארשים בשניהם ואתקדם קדימה למקום לא ידוע אבל טוב. זה הזמן שלי לקחת אחריות, להתקדם, להשתפר ולהתחיל לנצוץ, כי אני מסוגל, וגם ככה דברים באים לי בקלות אז למה לוותר לעצמי ולא לממש את הפוטנציאל. אף פעם לא הייתי מהילדים האלה בביה"ס שהמורה אמרה שהם נבונים אבל לא מנסים. הייתי מאלה שהמורה אמרה שהם מבריקים ולא מנסים כי הכל בא להם בקלות. הגיע הזמן להפסיק להתחבא מאחורי הפוטנציאל והיכולות הגבוהות ובאמת להתאמץ.

כי עכשיו, בגיל 27, באיחור קל, אני יודע את האמת.

עכשיו תורי לגעת בפיסגה, עכשיו זה הזמן שלי לנצוץ, עכשיו זה הזמן שלי להפוך למי שתמיד רציתי להיות.

איקס, ששואף אוויר מוטיבציה, שותה מי אנרגיה, אוכל מזון של אלופים ובעיקר מדרבן את עצמו לנצל את התאוצה מהמדרון התלול שהוא ירד בו ולהשתמש בה לשם הזינוק לפיסגה.

הר האולימפוס, הנה אני בא.