לחלום בגדול

Two roads diverged in a yellow wood, and sorry i could not travel both and be one traveler

בניגוד לרוברט פרוסט, אני לקחתי את הדרך שהרוב לקחו. רק שאני כל דרך בה בחרתי, בחרתי מהסיבות הלא נכונות.

לא אלאה בסיפור חיי אבל כן אומר שהחיים הם אוסף של אירועים מקריים והזדמנויות, ואני תמיד בחרתי את הדרך הלא נכונה.

נמנעתי מלימודי תיאטרון/תקשורת בתיכון מאחר שהופעל עלי לחץ כבד בבית לבחור בכיתת המחשבים אך שנאתי כל רגע ונטשתי את המגמה באמצע. ושם התחיל להתגלגל לו כדור השלג, לא אוהב משהו? נוטש.

במקום לעצור ולחשוב מה הלאה, לחקור ולברר, תהליך אשר היה מוביל אותי להבנה שעולם המשפטים ידכא אותי, הלכתי בעקבות מה שתמיד רציתי, להיות ליטיגטור והגעתי לעולם המשפטים.

בן אדם יצירתי, שיכול להקשיב למוזיקה שעות תוך כדי שהוא מדמיין עולמות ציוריים נפלאים, בן אדם שהפנטזיה היא נר לרגליו, שמרכז עניינו הוא במסתורי העולם והחלל, בפאראנורמל ובלא נודע, נכנס לעולם המשפטים.

מרגיש לא בנוח, לא במקום, לא בחלום. אבל שאר תחומי העניין לא ריאליים ולא ניתן להתפרנס מהם.

על הפוליטיקה אשר גם כן אהבתי מאד ויתרתי מזמן כאשר ראיתי מי נכנסים לשם ומה צריך לעשות בשביל זה, אולי בחוכמה, אבל הבחירה במשפטים הייתה שגויה.

אינני יוצר אלא עובד לפי תבניות מוגדרות מראש, אינני מפעיל את הראש, אינני חושב.

ואני שונא את זה.

אני רוצה סביבה יותר בוהמית, סביבה פחות מחוברת לקרקע, ואני רוצה למצוא עניין בתעסוקתי.

אני רוצה להיות תייר ולהכיר תרבויות אחרות, אני רוצה לתור בחלל ובמרחבי הזמן, אני רוצה לתור את מעמקי האוקיאנוס הלא נודעים ולהגיע לנבכי היערות העבותים ביותר.

אני רוצה לפגוש ביצורים מיתולוגיים ולראות קסמים אמיתיים במו עיני, אני רוצה לפגוש חייזרים, אני רוצה את מה שלא ניתן להשיג.

ואולי, אולי אני פשוט לא רוצה להתבגר ולהיות כמו כולם?

כי גם אם מבחוץ אראה כמו כולם, ואעשה את מה שכולם עושים, אך פעם לא ארגיש כמוהם, אף פעם לא אהיה באמת שייך, כי התפיסה שלי שונה וככל הנראה ילדותית.

אבל זו התפיסה שלי, ואני לא רוצה לוותר עליה לעולם.

ועכשיו, צריך ללמוד על מערכת בתי המשפט לבחינות הלשכה.

מציאות הזויה.