לחלום בגדול

אנחנו מכנים את עצמנו בני-אנוש, אוהבים לדבר על כמה אנחנו מין מתקדם, מחלקים את עצמנו לגזעים, עדות, לאומים ודתות רק כדי לייחד את עצמנו ולמצוא עוד תירוץ לשנוא את האחר, אבל לא על זה באתי לדבר כאן.

מהו בן אדם? מהי תכלית קיומו?

אם התכלית היא לשרוד, הרי שאנחנו מין פגום. אנחנו חלשים פיזית מרוב שאר המינים, שבירים יותר, מחלימים פחות וחולים יותר.

זקוקים ליותר מזון ונוזלים, מתקשים לשרוד בתנאי אקלים לא נוחים, מתפתחים לאט מאד ולא מסוגלים לשרוד לבדנו לפחות בשתים עשרה שנותינו הראשונות.

על כן מסקנתי היא שאיננו חיה רגילה, אלא חיה מפותחת יותר, אשר גופה אינו דבר מלבד אריזה חיצונית שנועדה לעזור לנו להתקיים באפן סביר ותכליתה היא השימוש במוחה.

גם כאן אנו פגומים, אולי אפילו יותר ממה שהיינו אילו היינו חיה רגילה.

המוח האנושי מסוגל לכל כך הרבה יופי, יצירתיות, רעיונות ורגשות, אך במקביל הוא מאפשר לנו ליפול לרמות עצובות של טמטום, אולי כי אנחנו יצורים חברתיים והחברה שיצרנו מטומטמת ובורה.

על אף שתכליתנו היא במוחנו, אנחנו שמים דגש מופרז על האריזה בה הוא מגיע, בין אם בחיפוש אחר בן/בת זוג לבין אם מדובר בסיבות חשוכות יותר, כמו הנסיון לשנוא את רענו על סמך צבע עורו, צורת עיניו, מבנה אפו וכדומה.

במקביל אנחנו נופלים כפירות בשלים לרעיונות טיפשיים כמו דת, רעיונות שרק יוצרים עוד הבדלים בינינו ומפרים את קרקע השנאה בינינו.

אבל האמת היא, שכל זה רק ההקדמה לפגם האמיתי שלנו.

לעניות דעתי הדבר הפלאי בנו הוא הרגשות שאנו חווים. העצב, התקווה, האכזבה, האומץ, הפחד, האושר, הכאב, האמפתיה, השנאה, הסימפטיה הזעם ואפילו האדישות. האהבה, האכפתיות, הנחישות הכל... זה מה שמגדיר אותנו כבני אנוש בעיני.

אז היכן הפגם שלנו? אנחנו לא יכולים לחלוק את הרגשות שלנו למרות שאנחנו יצורים חברתיים מטבעם.

נכון, אנחנו יכולים לדבר עליהם, להביע אותם במחוות וסימנים, חיוך, צחוק, בכי, צעקה, צרחה, מילים אפילו נשיקות וחיבוקים אבל זו רק דרך הבעה.

אף אחד לא יכול להרגיש את מה שאתה מרגיש, אין לנו שום דרך לחבר את המוחות שלנו ולחלוק את הרגש, רק דרכים להביע ולנסות להסביר.

הרי אם ילד בן 3 ישאל אתכם מהי אהבה, איך תסבירו לו? אם אדם שחי כל חייו לבדו בג'ונגל ישאל את אותה השאלה, כיצד תבארו עבורו את המושג? אין איך.

על כן אני תוהה, האם בסופו של יום האדם הוא יצור בודד, או שהוא יצור חברתי עם פגם משמעותי?

גם עכשיו, עת כתיבת שורות אלו, אני מאזין לנעימה מסרט אהוב, היא מעניקה לי תחושות שאני יכול לתאר רק בשבלונות שהוגדרו על ידי השפה העברית, עצב, תקווה, התנגדות, התקוממות, צער.

מעניין אם בעתיד הרחוק מאד יתפתח המין האנושי לשלב אבולוציוני בו טלפתיה תהיה מנת חלקו של כל אדם, והאם היא תשמש רק לתקשורת או שגם יהיה אפשר לחלוק דרכה תחושות?

מעניין אם בעלי חיים אחרים, מורכבים פחות ככל שיהיו מסוגלים לחלוק את זה. או דולפינים ולוויתנים? מעניין.

לסיכומו של דבר, בני האנוש הינם יצורים פגומים ומורכבים בו זמנית. ואולי, אולי זה מה שבעצם מייחד אותנו ומאפשר לנו לצלוח מעבר למכשולים הניצבים בפנינו, כל תקופה ומכשוליה.

איקס, בפוסט עמוק שלא מספיק אנשים יקראו ו/או יבינו, כי גם אם יבואו לפה עכשיו 20,000 קוראים, תחושות ורגשות אי אפשר באמת לחלוק.