| 9/2009
לבנון שלי - זכרונות ממבצע שלום הגליל - פרק 5
כזכור בפרק הקודם סיפרתי על הקטע מאותה מלחמה, בה נחתנו מהים עם הטנקים צפונית לביירות ועל ההגעה למקום חניית קבע (לתקופה של כמה שבועות).
כמו שציינתי בפרק הקודם זו היתה העליה השניה שלנו ללבנון באותה המלחמה. הפעם הראשונה היתה קרקעית בלבד. כן ציינתי שהפעם באנו מצויידים יותר בגלל שהיה לנו יותר זמן להתכונן. אבל לא רק ברמה של צוות הטנק יצא לנו להתכונן יותר טוב, אלא מסתבר שגם ברמה הגדודית. אני זוכר שדאגו להביא לשם שירותים ניידים שכללו מקלחות וכיורים עם מראות בשביל גילוח. זה היה דבר חשוב לשהייה שם בשטח.
כאמור, לא היה לנו הרבה מה לעשות שם ביום-יום. אני זוכר ששחקנו לא מעט משחקי קוביות (רמי-קיוב?) או שש-בש וכד'. פה ושם היתה איזו תורנות שבה שמרנו במקום באזור. ההרגשה היתה שונה מהפעם הקודמת. אם בפעם הקודמת היה חוסר וודאות באוויר והרבה מתח של מלחמה וגם קרבות מסביב, הרי שהפעם היה דווקא מעין רוגע כזה וכמה שזה ישמע מוזר ולא מתאים למלחמה, אפילו מעין אווירה של "טיול". מסתבר שזו לא רק היתה הרגשה.
בשלב מסויים, אולי גם בגלל שלא עשינו שם משהו מיוחד בזמן ששהיינו שם, הוחלט לארגן לנו טיול באזור... ממש ככה. הביאו מישהו שהיה כנראה מדריך טיולים שגויס למילואים שאיכשהו למד את האזור, הביאו אוטובוס ויצאנו להכיר את האזור. אני זוכר במיוחד שהגענו לאזור שגבל בביירות, לא רחוק מהים. שם ירדנו מהאוטבוס והלכנו רגלית (כנראה שזה היה לא רק לצורך הטיול, אלא גם לצורך הכרות עם האזור למקרה שנצטרך להילחם שם). הגענו לאזור שהתחיל להיות מסוכן ואכן כמה מאות מטרים מאיתנו היו מחבלים שירו ושמענו את שריקות הכדורים וראינו את הבתים המצולקים בפגיעות כדורים ושאר כלי נשק (כפי שראינו לא פעם בעבר). נדמה לי שגם ביקרנו באזורים שבהם היו עתיקות.
בכל זאת היה פה ושם מתח כי בסופו של דבר היינו שם בכוננות להיכנס לביירות, אבל כמו שציינתי בפרק הקודם, בסופו של דבר, אנשי אש"ף ששהו בביירות הסכימו לצאת משם ולהגר לתוניס. אני לא בשלן מטבעי, אבל נדמה לי ששם למדתי איך להכין צ'יפס על גזיה... למשל למדתי שחשוב לחמם את השמן היטב לפני שמכניסים את הצ'יפס (מאז הספקתי ללמוד שצ'יפס (או דברים מטוגנים) זה בכלל לא בריא, לכן אני כיום משתדל להימנע כמה שאפשר מהם). אספקת האוכל היתה, כמה שאני זוכר, די טובה, כך שהתחלנו להשמין שם...
עוד זכרון שצץ לי עכשיו, כשאני קורא וכותב את הפרק הזה הוא חוויה "מעניינת" שקרתה לי שם... מכיוון שאכלנו שם לא מעט וגם הבאנו אוכל מהבית או קנינו מניידת שק"ם שבאה לשם, נדמה לי שאכסנתי ממתקים בתא הנהג של הטנק שלי, כנראה שזה מצא חן בעיני בעל חיים מסויים. באחת הפעמים שאני נכנס לי לתא הנהג להוציא איזה חטיף, אני רואה עכבר מתרוצץ לו מול העיניים שלי, זה די לא נעים, אני חייב לומר, בפרט שקצת היה קשה (ואולי גם מסוכן...) לקפוץ מיד מתא הנהג... אבל בתגובות מהירות יצאתי משם... אח"כ דאגתי לא להשאיר שם יותר שאריות מזון ולאכסן מזון רק במקום יותר גבוה בטנק ובלי להשאיר פירורים...
אני כבר לא זוכר במאה אחוז, אבל ייתכן שגם היתה לנו איזו יציאה אחת הביתה באותה תקופה. בסופו של דבר, אחרי שהסתיים המצור על ביירות, כאילו הסתיים פרק במלחמה. כמדומני רישמית המלחמה והשהייה בלבנון עוד נמשכו (לצערנו כולל נפגעים), אבל החלק הספציפי שלנו כגדוד החל להסתיים שם. אני זוכר את החזרה לארץ. נסענו עם הטנקים עד לנקודת איסוף, משם חזרנו קרקעית באוטובוסים והטנקים חזרו ע"ג מובילי טנקים. עצרנו בדרך, אינני זוכר באיזו עיר בדיוק, אולי צור או צידון(?). בכל מקרה בעצירה הזו יצא לנו לטייל קצת בעיר וכך החלטנו קבוצה של חברה להיכנס לאיזו מסעדת חומוס מקומית (האמת שאני אפילו לא זוכר באיזה מטבע שילמנו... כנראה שבשקלים... כי לא נראה לי שהיה לנו משהו אחר). הזמנתי מנת חומוס, היה די טעים. אני זוכר דבר מיוחד באותה מסעדה, היתה שם מעין ויטרינה במרכז המסעדה עם פירות ו/או ירקות גדולים במיוחד, למשל תפוח בגודל אשכולית גדולה... או דברים דומים, זה היה מעניין ומיוחד (עובדה שאני זוכר את זה עד היום).
חזרנו לבסיס ההדרכה בדרום הארץ ולחיי השיגרה שם. כמה חודשים מאוחר יותר החליטו בצבא לבחור חייל מצטיין מכל גדוד שיריון שהיה בלבנון בתקופת הלחימה. באמת שאין לי, עד היום, שמץ של מושג למה, בחרו בי לקבל תעודת הוקרה ממפקד גייסות השיריון אז, אבל כך הוחלט וקיבלתי הוראה להתייצב במפקדת קצין שיריון ראשי כדי לקבל, יחד עם אחרים מגדודים אחרים, תעודת הוקרה עם שמי (באותה הזדמנות קיבלתי חופשה מוארכת הביתה), כנראה שלא היה במישהו אחר לבחור... אז בחרו בי... באמת שלא הגיע לי, כי ממש לא עשיתי משהו יוצא דופן. הנה תמונה מוקטנת של התעודה שאני שומר למזכרת עד היום:
עד כאן החוויות מאותה מלחמה. היו ויכוחים תוך כדי המלחמה ובפרט אחריה לגבי נחיצותה ומהלכה (עניין ה-40 ק"מ ועוד). בתור חייל-מפקד-זוטר, אני לא השקעתי יותר מידי מחשבה בנוגע לנחיצותה או הכורח שבה. אני הייתי עסוק במילוי תפקידי הקטן בצורה הטובה. אני חושב גם כפי שתיארתי שהגדוד שלנו, בשונה מיחידות מסויימות, לא נלחמנו כמעט בפועל במלחמה הזו, אם כי היינו מתוכננים לעשות זאת.
לילה טוב לכם/ן קוראי וקוראותי החביבים והחביבות.
| |
|  כינוי:
בן: 63 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
