לאחר שקצת 'שקע האבק' מההתרגשות שאחזה בכולנו מחזרת החייל החטוף גלעד
שליט בעקבות העיסקה הבעייתית שקדמה לה, אפשר ואפילו חשוב לדעתי לדון, גם אם באופן שיטחי, בכמה תופעות
בחברה הישראלית שהנושא הנ"ל והקשור בו חשפו.
לא מעט ביקורת, צודקת לטעמי, כבר הובעה סביב מה שכונה "עיסקת שליט", למשל בפוסט/מאמר המצויין של בן-דרור ימיני במעריב "שיבוש מערכות"
שמפרט עובדות חשובות שכמעט לא נשמעו בשיח הציבורי, למשל כיצד ארצות הברית,
ידידתנו הגדולה אשר לא-פעם (בצדק או שלא) מהווה מודל לחיקוי אצלנו,
מתייחסת לדרישה להחליף חייל חטוף שלה בכעשרים אסירים "בלבד" (בסירוב).
אציין
שאני לא מתומכיו של ביבי (אני מצביע "עבודה" בעקביות, לפחות עד לבחירות
האחרונות), אינני עיתונאי ואני לא קשור לענייני מה שמכונה "עיצוב דעת קהל". לאחר
שציינתי זאת, אכתוב שאני מתרשם שהדבר הראשוני, הקל והכנראה מוטעה לעשות,
הוא לבוא בטענות להנהגה, לאמצעי התקשורת או למי שעסקו בעיצוב דעת קהל בנושא הנ"ל.
אני
חושב שדווקא "העם" הוא זה שצריך לעשות איזה חשבון נפש. "העם" זה כמובן לא
כולם, אבל זה כנראה הרוב או לפחות מה שמצטייר כרוב. במדינה דמוקרטית הרוב
אמור לקבוע בדברים מסויימים וכשהרוב טועה (לדעתי כמובן) וכנראה שאף במודע
(ולמרות הנסיבות המקלות, קרי: "שטיפת המוח"), זו בעיה. אני אחזור אל זה עוד
מעט.
לפני זה, אציין שלא אהבתי את הקמפיין למען שיחרור גלעד שליט
ומה שסביב לו. מעבר לטיעונים שכבר נטענו ע"י אחרים, אני רוצה להוסיף/לחדד
כמה:
1. נניח (וחלילה) מחר יחטף חייל אחר. נניח שהפעם לא
יווצר קמפיין/תנועת מחאה רב הדים שידרוש את שחרור החייל. האם שיחרורו של
חייל צה"ל צריך להיות תלוי בקיומו של קמפיין כזה או אחר כדי להחזירו? (מה עם
עניין השיוויון?) מובן שלא. מה שאמור, בחברה מתוקנת, מראש לייתר את
עניין המחאה הנ"ל, מעצם עניין הסולידריות ומשילות הממשלה ואני כן רוצה
להאמין שלמרות כל הכשלים אנחנו עדיין מדינה מתוקנת.
2. למרות שטענתי שהדבר הראשוני, הקל ולכאורה מוטעה הוא לבוא בטענות למשל להנהגה, אני כן חושב שצריך בכל זאת להזכיר אמירה שמיוחסת לראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון ז"ל: "אינני יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך"...
ואני לא חושב שיש רבים שלא מעריכים את רוב פועלו, מנהיגותו ויושרו של אותו
דוד בן-גוריון שפעל כמובן במסגרות דמוקרטיות. אין לי מושג מה היו שיקולי
ההנהגה בעיסקה הנוכחית, אבל אם הם היו מונעים, גם בעקיפין וחלקית, מתוצאות
סקרים או מלחץ תקשורתי וכד', אני מוצא בזה טעם מסויים לפגם. זה נכון להיות
קשוב לרצון העם, אבל חשוב לא פחות ואולי הרבה יותר, לפעול לטובת העם
בכללותו, כדברי בן-גוריון, הצורך מול הרצון.
3. הכתובת
העיקרית לבקשת שיחרורו של גלעד שליט, היתה צריכה להיות מי שחטף אותו, קרי
החמאס, לא ממשלת ישראל. אני לא חושב שמישהו בהנהגה או בחברה בכלל, לא רצה
בחזרתו של שליט הביתה, השאלה היא כמובן מה המחיר העכשווי והעתידי. הטענות
והמחאות כלפי ההנהגה, כבר נטען ע"י אחרים, אולי רק העלו את מחיר העיסקה (או את זמן ההמתנה) או לכל הפחות לא הועילו בתחום הזה.
4.
טענה נפוצה נוספת שנטענה היא שאי החזרת החייל החטוף עלולה לפגוע במוטיבציה
של מתגייסים לצה"ל בכלל ולחילות קרביים בפרט. ראשית אני מנחש שמאז החטיפה,
לטענה הזו לא היה ביסוס בשטח, אבל שנית, חייל שמתגייס לחיל קרבי עושה זאת
ביודעו, שאמנם בסיכוי נמוך, הוא עלול ליפול בקרב ולאבד אולי את היקר לו
מכל, את חייו. האם בגלל זה מתגייסים חדורי מוטיבציה וערכים לא יתגייסו
להגנת מדינתם? לא נראה לי.
5. ניסיון העבר, אפילו הלא מאד רחוק (ע"ע התנתקות ועוד), מלמד שויתורים לצד שלפחות חלקו הלא קטן ולפחות בעת הזו כנראה לא באמת רוצה שלום איתנו, רק מגבירים את לוחמנותו כלפינו.
6.
דבר נוסף שלא קשור ישירות לקמפיין, אלא לשיחרור האסירים שחלקם ריצו עונשים
ממושכים, הוא אפקטיביות הענישה. אם מחבל אחד מורשע ונגזר דינו לכמה מאסרי
עולם וחולפות שנים לא רבות והוא משוחרר בטרם עת בעיסקה, אז גורם ההרתעה
שבענישה (ולשם מה, בין היתר, יש ענישה?) הולך ופוחת. הכפילו מקרה אחד
ברבים ותקבלו שאפקט חוסר ההרתעה מועצם בסדרי גודל.
נחזור לעניין "העם", או לדעת הקהל הלכאורה נפוצה. לפי הסקר הזה (מערוץ 10), לאחר אישור העיסקה בממשלה, 69% היו בעדה, בזמן ש 62% מבינים את הבעייתיות והסיכון שפוטנציאלית כרוך בה. מה שכנראה אומר שלפחות מחצית (ואני מנחש שיותר) מהמודעים לסכנות, תומכים בעיסקה. סקר אחר
מראה כיוון דומה. זה מעיד לטעמי על הבעיה, אם חלק ניכר מהציבור חושב
שעלולים, חלילה, להיפגע (כולל, כנראה, להיהרג) בעתיד אזרחים/חיילים (בלשון רבים, חלילה רבים מאד)
ומוכן ללכת למהלך שכזה, יש פה, לטעמי, איזו בעיה ב"שיקול הדעת הציבורי".
אין
פסול ברגש. רגש הוא חלק חשוב מהיותנו בני אדם, ממה שמניע אותנו ברמה
האישית והחברתית. מובנת האמפטיה לסיבלו של חייל שנחטף ומוחזק בתנאים לא
פשוטים ובכל זאת, בדברים מסויימים ובוודאי ברמה הממלכתית, אני חושב שחשוב
שקול ההגיון הוא זה שישלוט ולא קול הרגש ואולי גם לא קול ההמון, למרות
היותנו מדינה דמוקרטית (בה מנהיגים נבחרים לקבל החלטות, אבל לא מחוייבים
לשאול את העם בכל החלטה).
זה כנראה נושא לסוציולוגים לעסוק בו, אולם נראה לי שבגלל ההתנהלות
הקפיטליסטית-תחרותית והפלגנית (חילונים-דתיים, אשכנזים-מזרחיים,ותיקים -
עולים-חדשים, עשירים-עניים וכד') של החברה הישראלית בת-ימינו, יש איזה
ניכור בין אנשים וקבוצות. לכן ייתכן שנוצר איזה צורך פסיכולוגי (מובן) אצל
רבים/ות למשהו להתאחד סביבו, מעין "מדורת שבט". הרצון לאחדות ולהרגשת
שייכות הוא דבר חיובי ומבורך, אבל, לדעתי, לא כל מקרה מצדיק את זה וכאמור
לא על חשבון קול ההגיון.
חשוב לי להבהיר שאין כאן מצידי עניין של
דעות מצד ימין או מצד שמאל של המפה הפוליטית. אני מציין את זה כי אני מתרשם
שיותר אנשים בימין מתנגדים לעיסקה מאשר בשמאל, אני לא מוגדר כימני (אם אני
נאלץ לתת לעצמי הגדרה אז אני מעדיף להקרא כאיש מרכז בדברים רבים). אני
משתדל לשקול דברים לגופם ובהיגיון (שלי, כי זה מה שיש לי, עד שימצא הגיון
טוב יותר...) עם פחות קשר לנטיה פוליטית וכך אני חושב שצריך לדון בהם.
הייתי
מרחיק לכת עוד יותר ומדבר על תוצאות בחירות לכנסת וגם על תוצאות פריימריז
במפלגות מסויימות (שוב, עם פחות קשר לימין או לשמאל), אבל אני חושב שהמסר
ברור. זו הדמוקרטיה. העם הוא העם היושב בציון, זו עובדה. מה שהייתי אולי
מבקש, במלוא הצניעות הראוייה, מאותו "העם" או בעצם מהאדם הבודד שרבים
כמותו יוצרים אותו הוא לחשוב בפעם הבאה עוד קצת "מהראש" ולא רק "מהבטן", גם אם הרוב סביבו מדבר בקול אחד ("תופעת העדר").
ההגיון איננו נכס פרטי של אף אחד. אינני מתיימר לטעון שכל הידע ויכולת הבנת המצב לכן ההגיון נמצאים אצלי. בהחלט ייתכן שאני לא רואה את כל מורכבות התמונה ועדיין על-סמך מה שאני יודע ומסוגל לנתח, אני מגיע למסקנות הנ"ל. אם את/ה חושב/ת שאני טועה, אז בבקשה, טען טיעון נגד הגיוני ונסה/י לשכנע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
