עוד לא נשוי

כשאני משוחח עם מישהו/י שיחה חברית, מצד אחד אני מסוגל, לעיתים, "להשתלט" על השיחה, כלומר להיות הצד שמדבר יותר, אבל מצד שני, אני לא אוהב את זה כשרק אני מדבר... (חייבים לדעת גם  להקשיב, זה אלמנטרי ביחסי אנוש תקינים) כי זה כאילו אין אף אחד בצד השני... יש לי חבר כזה שהוא פשוט 'שתקן כרוני'. כשאני מעיר לו על זה, הוא טוען שאין לו מה להגיד ושלי, לפחות לדעתו, לכאורה יש יתרון עם בחורות בגלל שאני "יודע לדבר ולהתנסח" (אני ממש לא מרגיש ככה). עניתי לו על זה, שהעיקר בחיים, לדעתי, זה מעשים ולא דיבורים... דיבור הוא אמצעי, אמצעי חשוב, אבל רק אמצעי.

בדומה ל'חד-סיטריות' בדיבור, כך אני מרגיש קצת עם הבלוג, כלומר אני מרגיש שאני כותב וכותב (כמוזכר בפוסט הקודם, כתבתי מאז פתיחת הבלוג, +5 שנים לאחור, 1023 פוסטים (1024 כולל זה)) ולא אגיד שאין משוב (Feedback) בכלל מ'העבר השני של המסך', פה ושם אני מקבל איזה אי-מייל ורמזים של בחורות שמתעניינות, אבל התחושה שלי היא של לא מעט 'חד-סיטריות'.

אחת מהאפשרויות של ה'דממה' היחסית הזו היא ביישנות של בחורות כמו שאני מחפש. אחת מהן (בהנחה בכלל שמדובר בבחורה ולא בגבר מתחזה...) באמת כתבה לי שהיא ביישנית. אז איך משכנעים בחורה ביישנית (לכאורה) להיות קצת פחות כזאת? אני יכול לומר שזה גם עניין של גיל. אני זוכר את עצמי נניח בגיל 18. היהי לי מאד קשה אז לגשת לבחורה ולהתחיל איתה. בגיל 25, אני חושב שכבר היה לי קצת יותר קל ובגיל 30 עוד יותר קל, למרות שקל באמת אף פעם זה לא היה (וגם היום יש לי את החששות כשאני ניגש למישהי). אני לא רואה בביישנות באופן גורף בעיה, יש בזה משהו אצילי לטעמי. אני חושב שדווקא בתכונה ההפוכה, קרי מוחצנות-יתר, יש בעיה.

ביישנות לא חייבת להיות מצב סטטי-תמידי, אפשר להתגבר עליה. בת-זוג פוטנציאלית יש לך שיעורי בית לעשות: להתגבר על הביישנות ממני...

She's not there - "היא לא שם", סנטנה (ואני שואל: "יש שם מישהי, בכל זאת?"):

לילה טוב וחג שבועות שמח לכם/ן קוראי וקוראותי החביבים והחביבות.