אחד הדברים שדי מדהימים אותי (כפי שכתבתי בערך מיליון פעמים בעבר) הוא
שבחורות כמעט לא פונות אלי דרך הבלוג. לא נכון לכתוב שלא פנו בכלל, כי פנו
פה ושם במשך +14(!) שנות קיום הבלוג, בעיקר בתחילת דרכו. בין היתר כי בזמנו
ישראבלוג היה מאוד פעיל (טרום עידן פייסבוק). חשוב לי להבהיר שכמעט תמיד
דאגתי לפרסם את הבלוג (לתת קישור אליו כולל הסבר קצר) מחוץ לישראבלוג (בכמה
אתרים שונים ופעילים). מבחינתי ישראבלוג הוא בעיקר מקום לכתוב בו, לא
חיפשתי כאן קהילה, למרות שאין לי שום דבר אישי כנגד קהילה שכזו... ממש לא,
להיפך זה נחמד להיות חלק מקהילה, אבל מבחינתי זו בעיקר 'אכסניה' לכתיבה.
את הפניות המעטות שבכל זאת היו במהלך השנים דרך הבלוג ניתן לחלק לכמה
קטגוריות: בחורות אמיתיות, כאלה שיצא לי לפגוש פנים אל פנים. כאלה שבספק
אמיתיות (שמין הסתם לא פגשתי) וכאלה שדי ברור שזה גבר שמתחזה לאישה (אתם/ן
לא מבינים איזה אנשים יש במרשתת (או לא רק שם..)) אבל מאוד ייתכן שהיו גם
נשים שמתחזות. אחת לפחות הודתה בפני באימייל שהיא סתם כתבה מתוך סקרנות
והיא לא באמת רווקה מתאימה כפי שהיא הציגה עצמה תחילה, אבל היא כן אישה.
בכל מקרה, המספרים מאוד נמוכים.
אני תמיד מזכיר לעצמי שכשאני בא בטענות לאחרים/ות זה עלול להיות בגדר
"הפוסל במומו פוסל" כלומר בכך אני חושף חולשה שלי. אם אני מתלונן שבחורות
לא "מעיזות" לפנות אלי דרך הבלוג, אולי בעקיפין אני בעצם מודה שאני הוא זה
שפוחד להתחיל עם בחורות? ואני לא מפנים שבחורות (רובן, בפרט אלה הנשיות) לא
יוזמות קשר עם גברים (דבר שהפנמתי מזמן... עוד כשהייתי נער). כרגיל, חשוב
לכתוב שזו הכללה, כלומר רוב הנשים לא תיזומנה, אבל יש מיעוט שכן. גם איתי
התחילו בחורות ב"עולם האמיתי" ויותר מפעם (אז אני לא כזה "דפוק"...).
עובדתית במהלך השנים התחלתי (לא בלי קושי) עם בחורות (שוב, ב"עולם האמיתי" (חוץ מרשתת)), אבל לא בכמויות, בין היתר כי הטיפוס שלי (לפחות חיצונית) לא ממש נפוץ, אז אפשר לומר שיש לי קצת אומץ.
אפרופו אומץ, אני זוכר את עצמי נניח בגיל 22 (או בערך). גר עדיין אצל
הורי. השכנה שגרה דלת ליד שכחה את המפתח בתוך דלת הדירה ולא יכלה להיכנס.
לא היו אז פורצי מנעולים (/מנעולנים) כמו שיש היום למכביר. היא ביקשה שאדלג
בין המרפסות וכך עשיתי (בעלה או הילדים שלה לא היו בסביבה). היום לא בטוח
שהייתי עושה את זה. זה היה לעבור בין מעקה למעקה כשלמטה, כמה קומות מתחת,
יש רק בטון וכמובן ללא אמצעי ביטחון. החלקה או חוסר שווי משקל לרגע היו
כנראה נגמרים באסון. לא חשבתי יותר מידי ואני חושב שאפילו עשיתי את זה בשתי
הזדמנויות שונות... אז אומץ בסיסי יש לי (לפחות לפעמים. לא בהכרח תמיד. מסתבר שהפחד מלהתחיל עם בחורה הוא דווקא די טבעי ואף נפוץ).
לא מזמן ראיתי בתקשורת דיונים שונים בהם הופיעו פסיכולוגים שדוגלים יותר
ב"צד הסביבתי" (כך אני לפחות קורא לזה), קרי השפעה סביבתית מול השפעה
תורשתית על האישיות, אינטליגנציה וכד' (תורשה מול סביבה, בלע"ז Nature versus Nurture).
אינני מתיימר להבין יותר מידי בפסיכולוגיה, כי לא למדתי באופן מסודר את
הנושא (רק קראתי כמה ספרים ומאות (אם לא יותר) מאמרים ברשת ולקחתי כמה
קורסים, גם פרונטלים וגם ברשת (שהועברו ע"י פרופסורים מאוניברסיטאות
מובילות)), אבל התחושה שלי, שמתבססת על הגיון, התבוננות וגם על סמך מה
שמומחים מסויימים, שמקובלים עלי בדיעותיהם, כותבים, היא שלתורשה יש משקל
מכריע בהתנהגות. לא משקל של 100% כי ברור שלסביבה יש בד"כ השפעה. יש דווקא
תחום בפסיכולוגיה שמכיר בכך שלתורשה יש השפעה רבה והוא אף מכמת אותה, ע"ע Behavioural Genetics.
די ברור שיהיו פסיכולוגים (או מטפלים אחרים, עם פחות הכשרה פורמלית)
שיעדיפו להציג את השפעת הסביבה כמשמעותית, כי אחרת אין כאילו הצדקה (או יש
פחות) לעיסוק שלהם (אם הכל תורשתי ולא ניתן לשינוי, אז מה הטעם בטיפולים
התנהגותיים?). שוב, ברור שלסביבה יש השפעה מסויימת, אבל זה גם תלוי בתחום
(ראו למשל התורשתיות של IQ).
מדוע אני מזכיר את כל הנ"ל? בגלל שמאוד ייתכן שאני מחפש "תיקון גנטי"...
או שמא "השלמה", כי אם אני חששן, אולי בכך אני מחפש בת-זוג שלא חוששת
(לפנות למישהו זר, כמוני בבלוג) כדי שהילדים המשותפים שלנו, אם יהיו, יהיו
איפשהו באמצע.
אני מסתכל על הורי ז"ל (כתבתי על-כך בעבר) בהקשר הגנטי שלי: אבי ז"ל היה
אדם אמיץ למדי. למשל לוחם ומפקד בפלמ"ח. כששהייתי, כטנקיסט, בלבנון ליד
ביירות בזמן מלחמת לבנון הראשונה, הוא לקח את רכבו הפרטי (כמובן קיבל אישור
כניסה ומפות כי הוא היה קצין בכיר במיל', אז זה לא היה קשה/מסובך עבורו)
ובא לבקר אותי שם... רק אדם עם אומץ לא ממש רגיל היה יכול לעשות דבר שכזה,
בכל זאת מדינת אויב... ובלי לווי מיוחד (הוא לקח גם את אחי איתו שהיה אף
הוא, כמו אבי, קצין במיל', כמעין נווט בדרך) אפילו שצה"ל כבר שלט אז
באזורים הללו.
אימי ז"ל גם היתה אישה מיוחדת שעשתה דברים חשובים (מבלי לפרט כאן) אבל
שונה מאוד מאבי, היא דווקא היתה זהירה ודי חששנית, כנראה שירשתי משהו
מהחששנות שלה... אגב, חששנות/זהירות היא לא תמיד דבר רע, מדובר במנגנון
הישרדותי. כמובן העיקר זה ההקשר והמינון שקובעים אם זה טוב או לא.
נ.ב. לא נעלם ממחשבתי עניין פער הגיל וכו' וכו', אבל כבר כתבתי על-כך
כל-כך הרבה כאן, שקצת נמאס לי לחזור על הדיון שלי / הסברים בנושא.
"?Would you", הקשיבו למילים כדי להבין ההקשר לפוסט...:
אני מחפש בת-זוג (מלאה ונשית)
כדרכי בקודש אני שם כאן
את הציור של מה שאני מחפש חיצונית בבת-זוג. אז הנה דוגמא לבחורה (דימיונית)
שהיא בערך הטעם שלי, לפחות כללית עם דגש על מבנה גוף:
כאמור זה תיאור כללי (כלומר יש 'דרגות חופש' לטעם שלי ואין מודל אחד
ויחיד) של מה שאני מחפש חיצונית בבת-זוג ומה מושך אותי. אני תמיד מדגיש
שאני מחפש מישהי אך ורק למטרה רצינית (אז... אני חוזר על זה שוב). על
הצדדים האחרים (שלא פחות חשובים) של מה שאני מחפש בבת-זוג כתבתי בקישור *הזה* . עלי כתבתי בקישור *הזה* (שני הנ"ל מקושרים כאן בבלוג ברשימות מצד ימין). האי-מייל שלי (לבחורות מתאימות, או מי מטעמן) לפניות הוא [email protected].
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
