כאות מחאה (לחוסר שיתוף פעולה מהצד הנשי) וכאות סולידריות עם עצמי... אני מכריז בזאת על פגרת כתיבה קצרה. הבלוג יחזור להתעדכן, אי"ה, באחד בדצבמר השתא. עמכם/ן הסליחה.
שיחרור קיטור לפניך. כמו בשיר שביצוע יפה שלו משובץ בהמשך (מילותיו של רחל המשוררת), בעצם הכתיבה שלי כאן, אני במשך כ+14 (באפריל 22', זה יהיה 15) שנה, "מושיט יד" לבחורה מתאימה, אבל אין היענות ולא מושטת אף יד בחזרה.
אני אוהב להשתמש בדימוי של הרקדן והריצפה ("כשהרקדן לא יודע לרקוד, אז
הוא טוען שהריצפה עקומה")... אז או שאני לא יודע "לרקוד" (שזה יכול לכלול
את מה שאני (מראה ואישיות למשל) וגם איך שאני מתנהל בעולם) או ש"הריצפה
עקומה", דהיינו שיש כאן בעיה (למשל התנהגות הצד הנשי (או גם הגברי (חוץ
ממני ועוד) שיכול להשליך על הנשי)) או שגם וגם!
אתמול למשל הייתי במקום ציבורי ושאלתי במקרה בחורה משהו (שאלה ממש פשוטה
ולגיטימית) ובמקום לענות לי (זה משהו שהיא היתה חייבת לדעת) היא התחילה
למלמל משהו שהיא לא המתאימה לשאול אותה את זה...
אולי היא חשבה שאני מתחיל איתה (ממש לא. היא בכלל לא היתה הטיפוס שלי
וחוצמזה, נדיר אצלי שאני מתחיל (קורה, אבל מעט מאוד)). כמה שניות אחרי זה
אני שואל גבר אקראי את אותה השאלה הפשוטה ומקבל תשובה פשוטה ועניינית
בהתאם.
כמובן שלא צריך להכליל ולהסיק ממקרה בודד משהו, אבל אולי (רק אולי)
הריצפה כאן כן "עקומה". זה מזכיר לי שראיתי לא מזמן בTV עיתונאית שואלת
קבוצת קומיקאים גברים, מדוע אין שם נשים? אם תיאורטית היתה קבוצה מקבילה של
רק נשים, גם אז היו שואלים מדוע אין שם גברים?... אתם/ן (אולי) מבינים את
רוח דברי. הפכנו לחברה עם יותר מידי, להשקפתי לפחות, קיצוניות.
זה משליך על הרבה תחומי חיים וכן, אפילו על סיכויי למצוא זוגיות. אגב,
אני יכול לנחש ממה זה נובע וכבר כתבתי על זה בעבר. ברגע שאוכלוסיה הופכת
לצפופה, אחרי ריבוי גבוה בדורות קודמים, מתחילות להופיע תופעות של "מלחמת
מינים"... אם תרצו זו דרכו של הטבע (מבין מגוון דרכים אחרות) לרסן קצת את
הריבוי. אולי...
אגב בהקשר הזה של ביקורת ("הריצפה עקומה") קראתי לאחרונה שתי כתבות/מאמרים ברשת. אחת:
בדומה למה שהזכרתי בפוסט קודם קשורה לפסימיות/אופטימיות. אנשים שהם
פסימיים מידי עלולים ללקות יותר בדימנציה(?). בנוסף קראתי שאנשים שמאריכים
ימים, דווקא נוטים לסוג של אופטימיות (אם כי יש גם מחקרים הפוכים בנושא.
אדם פסימי (לא מידי) עשוי להתכונן טוב יותר למצבים קשים ובלתי צפויים) ושניה:
קניתי בזמנו את הספר "ארבע ההסכמות" ששמעתי עליו לפני שנים. עוד לא קראתי
אותו.. במקום זאת, בינתיים (עד שאתפנה לקוראו) חיפשתי תקציר עליו ברשת..,
מצאתי כזה וקראתי אותו.
מוזכר שם העיקרון של "לא לקחת דברים אישית". לא תמיד זה קל לביצוע, אבל
שווה לנסות. חשבתי על זה למשל בהקשר של הבחורה לעיל שענתה לי תשובה מוזרה.
זו יותר בעיה שלה שהיא לא ענתה לי לעניין, מאשר בעיה שלי. קראתי שם למשל את
עניין שמות הגנאי שאנשים מכנים בהם אחרים. בהרבה מיקרים הכי קל להיפגע, אבל
בעצם צריך להבין שהבעיה יכולה להיות דווקא אצל המגנה, בבחינת "הפוסל במומו פוסל"! מניסיון אישי יש בזה הרבה אמת!
לכן, גם כשאני אני מבקר ("הריצפה עקומה") אני בעצם חושף את הכשלים
האישיים שלי, למשל שאולי אני לא יוזם מספיק או עושה מספיק (למרות שאם
מסתכלים על מימד הזמן, אז עשייה של עשרות שנים בתחום חיפוש הזוגיות, מצטברת
לכדי מסה נכבדה של מאמצים).
וגם את זה כתבתי בעבר: גם אם הייתי "מוצף" בפניות של בחורות, כמו שאני
מחפש, דרך הבלוג, זה לא היה מבטיח שאמצא ביניהן מישהי באמת מתאימה... יחד
עם זאת, חוסר ההיענות של בנות המין הנשי (הישראלי, יש לדייק), אני חייב
לציין, מאוד מאכזב אותי.
"גן נעול". שיר ישן וטוב:
אני מחפש בת-זוג (מלאה ונשית)
כדרכי בקודש אני שם כאן
את הציור של מה שאני מחפש חיצונית בבת-זוג. אז הנה דוגמא לבחורה (דימיונית)
שהיא בערך הטעם שלי, לפחות כללית עם דגש על מבנה גוף:
כאמור זה תיאור כללי (כלומר יש 'דרגות חופש' לטעם שלי ואין מודל אחד
ויחיד) של מה שאני מחפש חיצונית בבת-זוג ומה מושך אותי. אני תמיד מדגיש
שאני מחפש מישהי אך ורק למטרה רצינית (אז... אני חוזר על זה שוב). על
הצדדים האחרים (שלא פחות חשובים) של מה שאני מחפש בבת-זוג כתבתי בקישור *הזה* . עלי כתבתי בקישור *הזה* (שני הנ"ל מקושרים כאן בבלוג ברשימות מצד ימין). האי-מייל שלי (לבחורות מתאימות, או מי מטעמן) לפניות הוא [email protected].
אחה"צ טובים לכם/ן קוראי וקוראותי החביבים והחביבות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
אולי היא חשבה שאני מתחיל איתה (ממש לא. היא בכלל לא היתה הטיפוס שלי
וחוצמזה, נדיר אצלי שאני מתחיל (קורה, אבל מעט מאוד)). כמה שניות אחרי זה
אני שואל גבר אקראי את אותה השאלה הפשוטה ומקבל תשובה פשוטה ועניינית
בהתאם.