כל כך הרבה זמן לא הרגשתי ככה ..
שבא לי למות ..
שרע לי .. כל כך רע לי ..
שאף אחד לא נותן לי את היחס שאני באמת רוצה לקבל ..
שמשחקים בי ..
שאני חושבת שצוחקים עליי ..
שלא באמת טוב לי
שלא באמת אוהבים אותי ..
שהכל לא מסתדר ..
אולי רק בלימודים ..
ומעבר כלום לא .
לא מקבלת תמיכה מההורים שלי .. כמו שהייתי רוצה לקבל ..
אין לי את הביטחון שהייתי רוצה שיהיה לי ,
ההורים שלי לא באמת מקשיבים לי ..
לפחות אמא שלי לא .. עם אבא שלי לא ממש יצא לי לדבר על זה ..
הכל קורה לא טוב ..
היא לא מבינה שגדלתי .. שמה שאנחנו עוברים היום זה לא מה שעברו פעם ..
אני לא יכולה עם זה יותר ..
כל כך קשה לי ..
וחברות שלי .. שבאות אליי בטענות על זה שאני לא מדברת עם ההורים שלי על זה שאני כבר ילדה גדולה שהם צריכים להתנהג אליי אחרת .. אבל הן לא יודעות מה באמת קורה בתוך כל זה .. אני כן מנסה ... שאני כן מדברת ..
"אני מרחמת עלייך באמת ליאל ... " זה מה שהיא אמרה לי .. נראה אותך עם הורים כמו שלי .. זה שההורים שלה נותנים לה הכל ולא מגבילים אותה ושהיא עונה ומתחצפת זה לא אני .. מה לעשות שזה לא אני ? אני לא מסוגלת לענות לאמא שלי או לאבא שלי בכלל .. אין לי את האומץ הזה ..
אני מנסה להחדיר לעצמי למחשבות .. שאני ל-א אוהבת אותו ..
שאני לא רוצה לאהוב אותו ..
"אני יגיד לך דוגרי מאמי ? לא נראה לי שאני ירגיש אלייך אהבה מעבר לאהבה של ידידים "
זה חרא ! זה חרא להיות איתו באותו בית ספר .. לראות אותו באוטובוס לדבר לחייך אליו כאילו שהכל כרגיל .. ושאני מסתכלת עליו מה שבא לי לעשות זה לחבק אותו ולא לעזוב .. אבל אני לא יכולה ... זה חרא לראות אותו מדבר עם בנות אחרות ולרצות לרצוח אותו ולקלל את אותה ילדה מיפה עד הודעה חדשה ... זה חרא להסתכל עליו ולחשוב שלפני שבועיים הוא ישב ליידי ולא ליד חברים שלו ודיברנו והוא החזיק לי את היד .. פאק זה כל כך חרא ... בא לי לבכות .. אני יודעת שברגע שאני יסיים פה אני ישר יבכה אבל אולי זה ישחרר אותי טיפה .. רע לי .. אני מרגישה שעשיתי טעות .. אסור חבר מאותו בית ספר .. ובכלל מאותה שכבה .. רע לי כל כך .. הלב שלי רק מתרוצץ בפנים כשאני רואה אותו ... אני לא מאמינה בכלל .. אני מנסה לחשוב על זה שאני מרגישה אליו עכשיו פחות ממקודם .. אני יודעת שזה סתם מחשבה שנוח לי לחשוב אותה .. אבל אני כן חושבת עליו לפני שאני נרדמת .. ואני מסתדרת שעה לפני שאני יוצאת לבית ספר רק בשביל להיראות איכשהוא בסדר כשהוא יראה אותי .. למרות שזה לא ממש מזיז לו .. לראות אותי ..
בבית ספר אני מנסה כמה שיותר לצחוק לחייך להצחיק .. לא להראות כמה רע לי מבפנים .. וכשמעירים לי על מה שעובר עליי .. אני תמיד לוקחת את זה בחיוך מחייכת .. כאילו סבבה אמרתם אני לוקחת בצחוק מחייכת וזה .. אבל זה הורג אותי .. אני חושבת על זה אחר כך כל היום ..זה לא עוזב אותי ..
הייתי רוצה שיהיו לי חיים אחרים ... שיתייחסו אליי אחרת .. להיות אחרת .. להיות שונה... והינה אני בוכה .. כמה צפוי ..
אבל במצבים האלה , מה שנותר זה רק לכתוב את מה שאני מרגישה .. זה הדבר היחידי שמשחרר אותי ..
אז מה נשאר להגיד ?
שיהיה טוב ? זה מה שאנחנו תמיד אומרים .. ואז ניהיה טוב לכמה זמן .. ואז שוב הכל חוזר ...
בקיצור .. נשבר לי כבר ! :-(
i'm sick of this life "
i just wanna scream
how could this happen to me? "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
