אני לא יודע למה, אבל אני לא שייך לכאן. אני אדם נפרד, משהו אחר, stand alone, לא חלק מכל הדבר הזה שנקרא אנושיות. אני מרגיש כמו אותו תיכוניסט מפגר וחסר ניסיון שאני כותב את זה, אבל זו המציאות. ולא משנה כמה אני מנסה ומשתלב, אני פשוט לא חלק מכל זה. לא חושב אותו דבר, לא מתנהג אותו דבר, אלא משהו אחר, לא דומה בכלל לאף בנאדם אחר. לא ברמה הנורמלית והבריאה של אדם ייחודי ובעל דעה, אלא משהו אחר, שונה לגמרי, שגוי ומעוות ולא כל-כך אנושי.
אני משחק יפה עם אחרים (למרות שבגלל המוזרות שלי תאקלים מסוימים הם בלתי-נמנעים, אבל לא משהו רציני), אבל הכל בעצם סינתטי, מזויף, משחק מוזר שאני משחק עם העולם בשביל לא להיות אפילו מוזר יותר. ואני מוקף אנשים, 24 שעות ביממה, לפחות 17 יום מתוך 21 (קרבי בכל זאת), ויש לי חברים ואנשים אוהבים אותי, אבל אני כל-כך אחר, כל-כך שנה מהכל, וגם... כל-כך לבד.
מה שכואב לי זה שאני סופסוף עשה מה שאני רוצה (מחר אני מסיים מסלול לוחם חי״ר, אחרי שנתיים ו-3 חודשים בצבא) בחיים, ואני עדיין מרגיש כל-כך חלול, כל-כך ריק. ואני עדיין אומר תודה כל בוקר על ההזדמנות
שניתנה לי לעשות מה שאני רוצה, אבל אני עדיין כל-כך ריק. והעתיד מפחיד אותי, כי אם אני מרגיש ככה בזמן שאני כן עושה מה שאני רוצה, מה יקרה שאני אשתחרר? ולמרות שכבר יש לי תכניות מוצקות לעתיד, אני תוהה אם משהו באמת יצליח למלא אותי, מתישהו.
אני כל-כך עייף, כל-כך
תשוש, ואני אפילו לא יודע למה. אני כבר מיואש, מעצמי, מהריק, מהבדידות. כל החיים שלי אני מנסה לברוח מזה. מתי אני אשמח?
רועי.
נ.ב. לפעמים אני מתגעגע לאינסומניה. למרות שאולי עדיף ככה.
[Pink Floyd - Careful with that Axe Eugene]
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: