Orilov

ווווואווו!!!

היה מדהים. לצערי אין סיכוי שאני אכתוב את כל המסע כאן, חוצמזה שגם ניהלתי יומן מסע אז בכלל אין לי גם כוח לכתוב את הדברים פעמיים, אני אכתוב דגשים.

האנשים:

האנשים במסע איתנו היו מדהימים. האנשים משפיה, אחד אחד אני מעריך 3> גם אם פחות דיברתי איתם במהלך המסע; הצוות, שרוב [בדגש על רוב] הזמן היה סבבה  - יהודית, אלי, מרים היועצת ואסנת האם בית; הבנות מאשדוד, שהיו איתנו באוטובוס; שאר בתי הספר (שכולנו היינו במשלחת של נשות הדסה), שמחלק הצטלמתי עם האנשים שבלטו אצלי XD;

ראש המשלחת - יוסי קורטהיימר, מנהל כפר הנוער הדתי בן-יקיר; המדריכה המדהימה שלנו (של אוטובוס 2 רולז!) - עדינה; והאורחים שהתלוו - סילבסטר המאבטח הפולני, המאבטח הישראלי החמדמד ששכחתי את שמו, מנחם (מוקי) הדר כתב ערוץ 1 שהתלווה למסע, משה קרסו מארגון "הרוח הישראלית", שימעק הצעיר הפולני שסיפר לנו אגדות על קרקוב; ואופיר, הבן של עדינה . האנשים שעשו לי את המסע, אחד אחד.

המקומות (לא לפי הסדר):

העיר המדהימה שבה בילינו את השבת - קרקוב, התאהבתי. אני עוד אחזור לשם; העיר שקצת פחות אהבתי אבל גם מאוד, בה בילינו את היומיים האחרונים של המסע - ורשה;  ליז'נסק, העיר שבה רקדנו בלי סוף (וגם חילקו שם וודקה ), ובה התפללנו בקבר של רבי אלימלך; קטוביץ', שבסה"כ נחתנו והמראנו משם, אבל גם זה משהו XD; זקופנה - עיר הקניותתתת; קז'ימיץ' דולנה, העיירה הקסומה; והמקומות הקשים יותר - אושוויץ ואושוויץ-בירקנאו, מיידאנק וטרבלינקה.

כמובן שהיו עוד עיירות קטנות בהם ביקרנו, אבל את השמות אני בחיים לא אזכור. מזל שהכל כתוב =)

חוויות וציטוטים מיוחדים:

* בלילה שבין יום רביעי לחמישי, ביום הראשון. אחרי נסיעה של שעתיים, כולם באוטובוס ישנים, אלי מנסה להעיר את כולם, לא הולך. להכל חילקנו צוותים חוץ מזה XD

רשף: "יש צוות החייאה?"

* ביום הראשון הגענו לעיר קשונז'ניצה, שם היה בית קברות עם מצבה ענקית של 45 מספרי אסירים. כולם נהרגו אחרי צעדת מוות, והכומר והאנשים המקומיים דאגו להם לקבר, אך כיוון שלא היו הפרטים שלהם אז הוא לקח את המספרים של היד שלהם וזה מה שכתוב על הקבר. היום יד ושם כבר הצליחה למצוא את מירב הפרטים על רוב האסירים האלה, שנה הבאה תוקם מצבה חדשה. שעדינה משמיעה במקום כזה את "לכל איש יש שם", לדבר כזה יש משמעות.

* הצעדה עם משלחת צה"ל בכניסה לאושוויץ בירקנאו. אין יותר חזק מזה!

* הטקס שלנו עם משלחת צה"ל באושוויץ בירקנאו כשמאחורינו הפסים. למרות שבהתחלה התעצבנתי שצה"ל קיצרו לנו את הטקס, רק שם הצלחתי לראות את הכבוד הענקי שבדבר הזה!

* המוכר שדיבר מילים "חשובות" בעברית בזקופנה, והקשר הבלתי נשכח שנוצר בינו לבין תגל...

* התפילה בבית כנסת "טמפל" בקרקוב בערב שבת. אנחנו התפללנו ביחד עם בנים מאוסטרליה וארצות הברית. למטה, אנחנו , בני המשלחת רוקדים במעגלים וכאלה עם המתפללים שגם הם כנראה מארצות אחרות. במבט מלמעלה, לא היה דבר יותר יפה ומרגש מזה.

* שבת בבוקר, סמטה צדדית בעיר קרקוב. עדינה סיפרה לנו שבסמטה הזאת, בפריים של כאלה מדרגות, צולם קטע מ"רשימת שינדלר" (בכלל, הרבה מקומות בורשה וקרקוב שהיינו בהם ראינו ב"הפסנתרן" ו"רשימת שינדלר"). בסמטה הזאת ילד נאצי קטן החביא מישהי, שלא הסכימו להחביא במרתף באותו בניין, מתחת לאותם מדרגות. ואז מלמעלה עולה הילדה של אותה אישה, צועקת "אימא, אימא!". אז עדינה עלתה במדרגות ועשתה לנו שחזור של הסצנה, ירדה במדרגות וצעקה "אימא, אימא!". אחד הקטעים בהם היא פשוט קנתה אותי, אני מודה =] =] =]

* הביקור בבורות ירי. שם שמענו, בפעם הראשונה, את הסיפור של אביה של עדינה במלואו. סיפור קשה ועצוב, והיא בכתה. לא חושבת שהיה לי דבר יותר קשה במסע מלראות אותה בוכה.

כן, מוזר, אני יודע, אבל השלמתי עם זה שלא היה לי קשה כ"כ במקומות הזוועתיים.

* בדרך למלון בורשה הלכנו ברגל, ועברנו דרך פארק ציבורי. היו שם כמה בריונים פולנים כאלה ששתו בירה, ותגל עברה ואמרה להם "היי!". הם ענו לה בהיי וכבר המשכנו להתקדם, ואז הם צעקו "We love Jewish girls!" אני כבר די מבוהל / צוחק, ותגל עוד עונה להם - "Thank you, I love myself too!". הזוי!!!

* לקראת הנחיתה בארץ פאיד נלחץ כי היה לו לחץ באוזניים, אז הוא הוציא את הדרבוקה והתחיל לדרבק. בשנייה שנחתנו בארץ, אחרי המחיאות הכפיים, התחלנו לשיר ופאיד הצטרף בדרבוקה. הקטע הזה תועד, ולא היה קטע יותר חזק מלנחות בארץ לצלילי דרבוקה ושירת החבר'ה במשלחת.

*אמרתי לרשף שאני ממש ממש לא רוצה שזה ייגמר ושהייתי רוצה להשאר בפולין.

*** אני מודע לעובדה שלא כתבתי על המחנות ועל מקומות הזוועה, את האמת אין לי אנרגיה להתחיל לכתוב את כל מה שהיה שם כי יש כל כך הרבה... אני יודע שזה חשוב, אם לא ה-כי חשוב, אבל המקום של החוויה הזאת שמור לי ביומן מסע ושם הוא יישאר.

שלכם, אור