החיים בבועה

דיי נעלמתי... השאלה האם מישהו בכלל שם לב? ואני לא מדברת על הבלוג, (למרות שגם מפה נעדרתי).

אני לא יודעת אם אני בכלל צריכה לכתוב על זה, אבל אין לי דרך אחרת להוציא את זה מהראש.

איך מתגברים על לב שבור? השאלה נשמעת מתאימה לילדה בת 16 ,או בתור משפט מטלנובלה. 

דיי נמאס לי לא לישון בלילה ולבכות כמעט כל דקה.

אני יודעת שזה נורמלי וצריך להתגבר, אבל איך מתגברים על אובדן של האדם הכי חשוב בעולם????

אבל אולי כדי שאני אתחיל מההתחלה?

בתיכון הכרתי את א'- המיתולוגי, היינו ידידים שנה לפני שהתחלנו לצאת, הוא היה הראשון שלי בהרבה דברים (מעבר לסקס) .

הכרתי אותו באחת מהמסיבות השכבתיות שלנו,אני עברתי בי' לביה"ס שלו, ואחרי כמה חודשים היתה מסיבה, הייתי דיי מבואסת כי לא הכרתי אף אחד ומי שכן זיהיתי היה עם חברים...

בסופ נוגה -אחת מהחברות הכי טובות שלי, באה אליי והתחילה לדבר איתי... היא הציגה לי אנשים מהכיתה שלה- ובניהם את א'.

לאט לאט נהייתי חלק מהחבורה שלהם, התחלתי להסתובב איתם. ואני וא' נהיינו ידידים קרובים.

אני לא יודעת איך, אבל אחרי כמה חודשים הרגשתי שאני נדלקת עליו, לא התייחסתי לזה ממש ברצינות אבל, לאט לאט התפתח בניינו משהו.

ביב' כבר היינו "הזוג הנצחי" לא היה רגע שלא היינו יחד, אבל כמו כל מערכת יחסים זה נגמר. שניינו הרגשנו לקראת הצבא רצון לצאת ולהכיר אנשים חדשים, איכשהו ביחד החלטנו להיפרד ולהישאר ידידים.

בת' של הצבא דיי התרחקנו, אני שירתתי בדרום והוא היה ביחידה קרבית, ורוב הזמן היה בגבול הצפוני. היציאות שלנו הביתה לא היו חופפות. וכמו שקורה לכל אחד בצבא, הכרנו אנשים חדשים, היינו בסביבה שונה, ואיכשהו הפסקנו לדבר אחד עם השנייה.

בשנה הראשונה שלי יצאתי עם בחור מהגדוד שלי, בקושי ראיתי אותו, כי שוב לא היו לנו יציאות דומות (הייתי קרבית שנה וקצת..) אבל איכשהו "סחבנו" את הקשר 9 חודשים.

בזמן שיצאתי עם אותו בחור א' לא ממש ידע מזה, שמעתי שגם הוא יוצא פה ושם עם בנות, אבל לא משהו רציני ממש.

ביום הולדת שלי באותה שנה ארגנו לי מסיבת הפתעה, א' היה שם, אחרי כמה חודשים שלא ראיתי אותו.

 כל הערב הוא היה לידי, דיברנו וצחקנו- העלנו זכרונות מהקשר שלנו, והבטחנו להיות בקשר ולא להתנתק.

מאותו רגע החלה הנפילה שלי.

בשנה השנייה שלי בצבא אני וא' באמת שמרנו על קשר, ואחרי כמה שיחות עם הקצינים שלי אפילו הצלחתי להתאים את היציאות שלי לשלו.

במהלך השנה השנייה שלי יצאתי מהתפקיד שלי, והחלפתי חייל.

עברתי לבסיס סגור  קרוב לבית עם יציאות הרבה יותר נוחות.

אני וא' ניסינו לחזור להיות זוג אחרי "שיחה" מאוד רצינית. בהתחלה עוד הייתי אופטימית, אבל ראיתי ששנינו השתנינו, ועוד פעם החלטנו להישאר ידידים.

רק שהפעם נשארנו ידידים אבל גם המשכנו לשכב.

הרגשתי מאוד רע עם עצמי, כל פעם רציתי להתנתק אבל לא הצלחתי. התחלתי לחשוב עליו כל הזמן, והפסקתי לצאת עם בנים.

דחיתי כל הצעה לדייט או אפילו סתם יציאה לקפה, הייתי מחכה לשיחה מא', כל אפטר או חמשוש שהוא קיבל היינו מבלים יחד כמה שעות.

רק חברה אחת ידעה מכל מה שקרה והיא גם הוציאה אותי מהסיפור הזה.

אז מה קרה? שעכשיו אני שוב בדיכאון? א' הכיר מישהי וגיליתי שהם יוצאים כמה חודשים, וזה רציני... אבל מה ששבר אותי היתה השיחה ממנו.

א' ביקש ממני לעזור לו לקנות לה מתנה לחצי שנה שלהם ביחד. הוא רצה לבחור לה תכשיט וגם להזמין חופשה בצימר.

שהיינו בקניון הרגשתי ממש רע. הגעתי הביתה וניסיתי לנתח את מה שהרגשתי, למרות שאני יוצאת עם מישהו (לא רציני וזה דיי התחלתי..) הרגשתי קנאה.

הצלחתי להסתיר את הרגשות שלי, אפ חברה לא שמה לב. אבל גם לא יצאתי לשום מקום ב3 השבועות האחרונים, חוצ מלעבודה.

והנייד שלי סגור רוב הזמן. ואפ אחת לא שמה לב!!!!

ממש בלתי ניראת.

איך אפשר לא לשים לב שחברה שלך נעלמת ולא עונה לשיחות כמעט במשך כ"כ הרבה זמן!?!!?!?!?

אני לא יודעת, אבל אני אברר, ובנתיים אני כותבת פה, כי אני יודעת שגם הלילה אני לא אצליח לישון.