טוב, העניין היה מגוחך כבר.

סחבתי את זה מעל ומעבר, התעצלתי עד אין קץ ימים על ימים, התעלמתי לחלוטין מתחנוניה של אורנית [אחרי הכל, היא תמיד מתחננת שאתפנה לכתוב פוסט במקום לעשות לה שעווה ברגליים] ותירצתי את כל זה בהתמכרות לפייסבוק. אך לא עוד!!!

אם כן, פוסט מחנה.

בראשון לחודש אבא שמואל הוריד אותי ואת מיטלטלי, בוכה ומקונן, בקיבוץ הראל. המקומיים שלחו אותי למה שנקרא בפיהם "המועדון הירוק", מעין חדר עם פרקט, חלונות שוילונותיהם סגורים, ו.. זהו. שם עמד שולחן רישום שכזה, ולידו ישבו שתי בנות שעתידות לבלוט כמעה במהלך המחנה.

הבה נתחיל בהצגת הנפשות הפועלות -

מימין:

לרה דייץ'.

This one time, at band camp..

מי שראה את הסרט יכול להסכים איתי שהבחורה מזכירה במראהּ החיצוני את המדריכה היפייפיה דאבל-די שרי, בעיקר בגלל הבלונד ושני הנכסים המאוד מסוימים מתחת לסנטר [ותסלח לי הבחורה, זה הכל מקנאה]. אך לאחר היכרות קצרה עמה התגלתה בחורה מקסימה, חרוצה ואוהבת אדם שעתידה להפוך לאחת מחברותיי הטובות ביותר במחנה.

ומשמאל:

רוני דלומי.

תזכרו את השם הזה.

הבחורה הזאת, נוסף על הופעתה המקסימה, העיניים הטובות, השיער המתולתל הנצחי והגוף הרזה להכעיס - היא המאמי הלאומית הבאה. וכראוי לכל מאמי לאומית, היא אוהבת ילדים, חשה סולידאריות עם כל אדם לא משנה מה מעשיו, לא מסוגלת לכעוס על אף אחד, כל אדם שוראה אותה מתאהב ישר באופיהּ ונוסף לכל - היא גם שרה מדהים ונורא מזכירה באופייה את הג'ינג'ית המתחסדת מהסרט. בקיצור - מרגיזה.

נרשמתי אצל שתי הבנות והלכתי לחדרי, חדר 33 השולתתת. ובחדר, פגשתי שתי בנות ש... טוב, תראו בעצמכם:

נועה דסברג.

נועה היא נגנית הסקסופון החדשה של התזמורת [תראו את השפתיים שלה, מה, לא סקסופוניסטית?]. בכל בוקר חדש כיתתה רגליה לעבר חזרה בת שבע שעות עם יגבני, ובראשיתה ציינה מה הסקסופון שלה לא יכול לעשות היום, בכל יום משהו אחר:

"יבגני, היום אני לא יכולה לעלות באוקטבה."

"יבגני, היום אני לא יכולה לנגן רה דיאז, לה ומי."

"יבגני, היום העלה שלי שבור, אז אם מדי פעם תשמע שריקות מהסקסופונים, זה בגללי."

"יבגני, היום הסקסופון שלי במחזור, אז בעיקרון בכל פעם שאני עולה בחצי טון הסקסופון יתחיל לבכות, בסדר?"

נועה חלקה עימי מיטה ואת חוויותיה השתויות מהעיר, ובאופן כללי הייתה מגניבה נורא.

דניאלה ליברמן.

כמו שאתם רואים, לדניאלה יש טעם נפלא באופנה, ומעבר להיותה רוסיה מגניבה ביותר שלימדה אותי לקלל כמו שצריך, הייתה גם ילדה רעה מהסוג השמור רק למחנות קיץ. דניאלה נהגה להיכנס לחדרנו [שלי ושל נועה], להיקלע לקרב כריות בתחתונים ולספר לנו על חוויותיה מהלילה החולף.

דרך עשן הסיגריות והנרגילה שדבק בשערה ובבגדיה עישנו, דרך סימני המציצה שעל צווארה, ריח הטסטוסטרון והבושם הגברי התמזמזנו עם סקסופוניסטים חתיכים-אך-נשכחים ודרך ריח הוודקה הזולה בטעם אשכוליות שנדף מפיה באחד מן הערבים השתכרנו עד כלות. דניאלה התחברה קשות עם בחור הזוי בשם סרגיי [AKA פֶּנְסִים] שנקרא כך מכיוון שיש לו חתכים מוזרים בכל השיער. וכשאני אומרת קשות - חשבו בעצמכם מה קשות אומר.

עירית אופנר.

עירית היא חננה מצויה. אין לה טעם בבגדים, איפור או בכלל, מראה חיצוני, היא לא זמרת משהו, חסרת ביטחון, בעלת חיוך מלא חניכיים, משקפיים ושיער שמסרב להסתדר [לא שיש לה את הידע כיצד לסדרו]. כשצפינו יחדיו, כל הבנות, בסרט בו הייתה סצינת נשיקה היא כיסתה את עיניה והתחננה שנעביר ערוץ.

הבנתם את הפואנטה.

לכן, קל להבין את חיוורונה של נועה באחר צהריים אחד, לקראת סוף המחנה.

"נועה, מה קרה?"

"אל תשאלי. הרגע חזרתי מחדר 32, ישבנו שם כמה אנשים, ואז פתאום עירית באה אליי, מול כולם... בעעעעע....." נרעדה.

"נו, מה קרה?!"

"טוב, היא שאלה אותי אם זה נכון שאני לסבית."

"WTF?!?"

"כן! ואז אמרתי שלא ושאלתי למה היא שואלת. היא אמרה: 'אה, לא? טוב, אז שמעתי לא נכון.. אני אגיד לך למה, פשוט גם אני לסבית ואני קצת דלוקה עלייך אז חשבתי שאולי יהיה משהו, אבל אם לא.. אז לא נורא..."

וכל מילה נוספת מיותרת.

מלבדן, ישנו גם יבגני קליינמן, עליו דובר רבות -

יבגני ניצל את הקיץ ע"מ לרענן את הגרדרובה בגופיות חושפות טפחיים נפוחים, להוציא את אשתו ריטה [עליה לא עוד ידובר] לאור ולכלור, וכמובן, החשוב ביותר - לרענן את אוצר הקללות והגידופים שלו. להלן [נא לקרוא במבטא רוסי כבד]:

"מה זה! זה כמו תחת של חתול!"

"זה חינוך מיוחד!"

"בגן חיות מבינים יותר טוב!"

"יש לך שכל כמו של תרנגולת!"

"דיביליזם!"

"קקי בתחת!"

"תזמורת של יאסר ערפאת!"

"תזמורת משטרה!"

"תזמורת של בית קברות!"

"לשאאאאאאאאבת צליל, לשאאאאאאאאבת!!!!!@#%@$%*"

אך יותר מכל, יבגני כעס על אחד מהטרומבוניסטים החדשים שהגיע לתזמורת. שמו דניאל והוא ילד מעצבן שמעריץ את רון, אחד מהטרומבוניסטים הבוגרים.

מימין - דניאל ורון.

באחת החזרות יבגני אמר לכל הנגנים החדשים והצעירים במיוחד:

"קטנים חמודים שלי, אתם יכולים ללכת לבריכה." דניאל לתומו חשב שגם הוא כלול בקבוצה הזו, וקם. מיד הרעים יבגני בצעקות:

"אמרתי קטנים, לא דיבילים!!!"

הבה נציג את שאר חברי התזמורת שהיוו חלק מהותי בשהייתי במחנה, תוך הדגמה של כישורי הבלתי נלאים בפוטושופ:

מימין, נגד כיוון השעון -

רון גבאי, באדי בילדר מתחרה בזכות, שבמקרה גם מנגן בטרומבון. רון ולרה הנ"ל חוו קטע מתמשך לאורך המחנה, זאת בגלל ששניהם נראים יחדיו כמו בארבי וקן. אם זה לא היה ממש עצוב, זה היה מצחיק.

אני. אין צורך להציג.

ליאור ששון, נגן קלרינט מתוק להפליא אם כי נעל שלא תבייש את נעלי הסטילטו של הבנות ב"היפה והחנון". להלן דוגמאות מהגיגיו הרבים של ליאור:

"מה זה אוראלי?"

"כן, אני בשמחה אביא לך טובלרון מסקוטלנד, רק.. מה זה טובלרון?"

"אממ.. אני חושב שהבאתי לך טובלרון. זה מן משולש צהוב כזה ארוך וכתוב על זה משהו באנגלית, אבל אני לא כל כך טוב באנגלית, אז אני לא בטוח." הממממ....

ליאור הפקיד בידיי את הגבות שלו באותו הערב וכעת הוא אפילו חתיך.

אמיר סולומון, הבאסיסט בעל הפאסון האדיש, מומחה בהטבעות והאקס החדש של רותם [שהצליחה גם היא להשתחל איכשהו לפוסט הזה].

נועה דסברג, אותה כבר הצגתי בהרחבה.

אודי נוימן, גם הוא מנגן בטרומבון. איך אפשר להתחיל להמחיש את אודי נוימן? בתמונה הזאת התעללתי בו קשות עם קרם לשיער, מברשת וכמה גומיות. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר להציג את הבחור היא להזכיר את האסמס שנשלח דווקא אחרי שעזב את המחנה וטס לסקוטלנד:

"הרגע התחשמלתי..."

וכמובן, שראל מיכה, הידוע בציבור כ"זהב שלי". יבגני מת על שראל [זהב שלי/סולן שלי/חמוד שלי/שראלצ'יק]. שראל מומחה גם הוא בהטבעות וחגג יומולדת במשך תקופת המחנה. כפרעליו.

צוות המורים כלל שלל אנשים משונים, בהם אולגה, מורה לפיתוח קול. אני אחסוך מכם את התמונה שלה כי אין לי איך להמחיש את העובדה שהיא פשוט מוזרה ויצור מכוכב אחר, אתם פשוט תצטרכו להאמין לי. ["פיבר!!!!!!!11" והמבין יבין.]

מספר אירועי מפתח שהתרחשו במסגרת המחנה -

בזמן שהייתנו במיני ישראל חברי התזמורת ואני נכנסנו אל תוך הסימולטור, מעין קופסת מתכת עם מושבים שזזה על פי תנועות של סרט על רכבת הרים המוקרן לפני כל היושבים. בתום הנסיעה לא רצינו לצאת אך אם זאת לא רצינו לשלם על עוד סיבוב, על כן השתמשתי בכישורי המיוחדים כדי להשיג עוד סיבוב בחינם. כשזה עבד, אמרנו, למה לא נעשה קצת צרות?

על כן התיישבנו על המשענות במקום על המושב, כולנו, בשורה האחורית.

לא עברו עשר קפיצות וכולנו נפלנו אחורה אל עבר הבגז' של הסימולטור, עם הרגליים למעלה, מתנופפות. מרוב צחוק ושעשוע לא הצלחתי לקום גם הרבה אחרי שכולם קמו.

כמו כן,

בעת הסיור ביפו העתיקה סיירתי על המזח לבדי ולא עברו שלושים שניות עד שהייתי שקועה במים עד המותניים, כאשר הצווחה הרמה שהסבה את תשומת לב הנוכחים למתרחש הייתה משעשעת יותר מהמתרחש עצמו.

במהלך החזרות למופע סיום, אותו הפקתי יחד עם שאר הבנות שהיו חברות בצוות ההפקה, אבד פלייבק יקר ביותר שלא רק שלא היה שלי, אלא גם היה שייך לרוני דלומי. כמובן שלא נשארתי חייבת, ובמופע סיום בו השתתפתי באופן נרחב שרתי ללא פלייבק את לא אחר משיר למעלות. כולם התלהבו מהאומץ שיש לי לשיר א-קפלה, בלי לדעת שא-קפלה זאת סתם מילה יפה לביטוי "שלפתי מהמותן".

ולא פחות חשוב!

כל יושבי המחנה, הרוסים כולם, למדו בזכותי לומר.....

                תעחעת!