אנחנו (לא) במזרח התיכון

טוב  יש לי בשורה עצובה לעולם, אני חסר רגשות. מין יצור שאיכפת לו רק מעצמו, או שאפילו מעצמי לא איכפת לי. עכשיו הבשורה הרעה היא שהכלב שלי מת.

כן כן, אתם יכולים לצחוק כי זה (רק?!?!?)כלב. זה אומר שבחיים לא היה לכם כלב. ואתם יכולים לתהות מה אני רוצה מעצמי? אז נספר תחילה קצת רקע:

מאז שאני זוכר את עצמי אני מכיר את הכלב שלי, אני זוכר שעשיתי איתו טיול שהייתי בן 7-8 ברפת בקיבוץ ובשדות. אני זוכר שהלכתי איתו לים. אני זוכר שהוא היה מקשיב לי תמיד. כל הזמן. כאילו שהוא חייב לי משהו. אני אפילו לרוב לא נתתי לו אוכל אלא אבא נתן. ובכל זאת הוא היה משחק איתי, קופץ עלי, הייתי יכול להיות לידו שעות בלי להרגיש לא רצוי. חבר אידיאלי. ללא ספק.

אהבתי אותו. יותר ממה שאהבתי את כל החברים שלי, אפילו יותר ממה שאהבתי חלק מהמשפחה שלי. בשנים האחרונות, ככל שהזקין הוא חלה. הוא היה יושב במרפסת של השכנים ובקושי קם על הרגליים. לפני שבועיים אח שלי החליט לקחת אותו לטיפולו הלך איתו לוטרינר טיפל בו, ובאמת עשה מעל ומעבר. אבל הכלב כבר היה גמור, הוא הקיע כל הזמן וסבל קשות.

היום החלטנו להמית אותו. לקחנו אותו לוטרינר אני אח שלי וחברה שלו(של אח שלי לא של הכלב) נכנסתי לחדר שבו שמנו את הכלב על שולחן, הוטרינר(שאגב היה אחלה וטרינר ובאמת עשה כל שביכולתו לעזור ולהקל עלינו) הזריק לו חומר הרדמה, ואז מנת יתר של חומר הרדמה והוא מת. יצאנו מהחדר והוא שם אותו בשקית. לקחנו את השקית לאזור הים במקום שאנשים לא מגיעים אליו. חפרנו קבר יחסית עמוק, שקענו עם האוטו, קברנו. והלכתי הביתה.

בכל השלב הזה לא בכיתי, לא הרגשתי שאני עומד לבכות, אפילו לא הרגשתי עצוב. אז מה אני חרא של בן אדם? לא איכפת לי? אולי. אולי זה הציניות האין סופית של אח שלי(איך הוא מצליח). בכל מקרה חשבתי שכאשר הכלב שלי ימות זה יהיה הלם. שאני יקבל את זה הרבה יותר קשה. אם לא קיבלתי את זה קשה אז אני לא אוהב אותו? לא נראה לי אבל יש מין תחושה שכזאת.

אקיצר איבדתי חבר, שהיה איתו כמעט 13 שנה. שאהבתי אותו. ויצאתי זבל.

מצטער, אולי ככה העולם. מעניין אם כאשר אדם קרוב ימות זה יהיה אחרת, או שמא אני יהיה זבל כמו היום.