אני חושבת שזה מה שהפריע לי בזמן האחרון, בעצם, אני בטוחה שזה לא.
אבל בכל זאת, זה חשוב לי לכתוב את זה.
לילדה שברחה כי היא לא יכלה להתמודד, כי היא לא רצתה להתמודד
ושלא נולדה להתמודדות.
נורא התבגרת בזמן האחרון, את יודעת? לפחות אני חושבת שהתבגרת,
לא ממש הכרתי אותך, לא לפני, וגם לא עכשיו ממש.
את אף פעם לא באה לבקר אותה, כי את אומרת שהיא לא שם, ושהיא בבית
שלנו שומרת עלינו שנהיה בסדר,אבל כולנו יודעים שאת לא באה בגלל שהוא שם.
אני זוכרת את אותו לילה בכיתה ה' כשעזבת בפעם השלישית,הפעם לתמיד,
ושכבתי במיטה, בחדר המשותף שהיה לי איתה שפעם היה שלך, והם דיברו
עלייך, על פסיכולוגים על זה שלא בכית באותו יום איפה שהוא בשנת 1994,
ועל זה שאף פעם לא יכולת להתמודד עם גבולות, והרי כולנו ידענו שזה סתם בולשיט
ושהלכת כי נמאס לך ממנה וממנו וחשבת שבטוח יותר טוב בחוץ.
ועזבת אותי, פחות או יותרלבד, כי אני יודעת שאם היית נשארת, שנינו עכשיו היינו לבד,
ואת בטח היית צועקת עלי לקום מהמחשב כי את רוצה לשחק, והייתי מרגישה כל כך טוב עם
עצמי כי למישהו אכפת מספיק ממני בשביל לצעוק עלי.
ועכשיו כשאני רואה "לחיי הערבה" הפרקים הראשונים בסוכות, ואני פשוט מחכה לראות את שלושתכן
יושבות לצידי בבית של סבתא, ולאכול קינמונים, ועכשיו תראי איפה אני, מול מסך מחשב, רואה את
התוכנית המטופשת הזאת שגורמת לי לצחוק, והדלת חצי פתוחה כמו שאני הכי שונאת בעולם,
השלישית יושבת וקוראת ספר, וחצי מהאנשים שנמצאים פה לא מדברים איתי, לפחות אני יודעת
שאת במקום טוב יותר, בטח מעשנת, עם החבר והכלב שלך, וכשאני אראה אותך, את תגידי
לי שאת מתגעגעת, סתם כי את חייבת או כי את נחמדה אל השניה, ואני אחבק אותך ואגיד
שגם אני, ותגידי שאני צריכה לבוא לבקר יותר, ושתינו יודעות שהיא לא תיתן לי לקחת שלוש
אוטובוסים וללכת חצי שעה ברגל בשביל להגיע עלייך, וגם אם אני אעשה את זה, אני פשוט
אשב שם ואשתוק, ואני ארגיש לבד, ואת תחשבי על כמות הדברים שיכולת לעשות במקום לשבת
איתי ולשתוק.
והיומן שלך מונח לי במגירת הגרביים, כי גנבתי אותו בשביל שלא יזרקו אותו לפח, ומשום
מה הוא חשוב לי, ומשום מה זאת הדרך היחידה שלי להכיר אותך, למרות שהיית אז רק בת 9.
א.ט.ד.מ
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
