רק לברוח מפה כמה שיותר רחוק. זה יעשה לי כ"כ טוב בחיים. אפילו לשעה אחת. לברוח למקום שאפחד בעולם לא יודע עליו. לברוח למקום שקט שהרעש היחידי זה ציוץ הציפורים. לברוח ככה שאפחד לא ידע איפה אני[לא שלמישהו יהיה אכפת.]. בלי פלאפון. בלי אייפוד. רק אני והשקט. פשוט להתנתק מכל החרא הזה, מכל האכזבות, מכל ההשפלות, מכל הקללות ויש עוד כ"כ הרבה. אז אני דרמטית אזמה? אלה הרגשות שלי. העיניים שלי כמו נפוחות מרוב בכי שלא לדבר על זה שכל השחור נמרח ואמא ואבא נזכרו שאכפת להם ממני אז הם שאלו "מה את בוכה?". לא. סתם העיניים שלי אדומות ונפוחות כמו איזה עגבניה. כמה השלתי את עצמי אלוהים. חשבתי שהכל נמחק, שהכל עבר, שהכל התחיל מחדש. אבל תמיד נחמד לדעת שיש מי שמחזיק אותך מאחורה, אפילו אם כבר ממש נמאס לו ממך. הנה אני שוב פעם בוכה._.
נמאס לי מהתגובות האלה של אנשים ועוד אומרים שאני חסרת טאקט:S
הפוסט הזה לא בא לקלל אפחד והוא לא משקף שום דבר. פשוט הייתי חייבת לפרוק כי אני מרגישה כ"כ לבד בזמן האחרון.
הלכתי לבכות בשקט.
מתגעגעת לימים הטובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Little Joanna™
