I'm Sorry I Can't Be Perfect

טוב.

לאדעת.

יש לי שתי אפשרויות.

As he goes left and you stay right, Between the lines of fear and blame, You begin to wonder why you came.

או- לשקוע ולטבוע בתוך עצמי ולהרוס הכל, או שפשוט לקחת הכל בקלות ולהיות עם האנשים שהכי חשובים לי בעולם.

פה אני צריכה להחליט..                                                                                                          

כמה אנשים פקחו לי אתמול את העיניים.

תחשבו לפעמים, מה באמת מחזיק אתכם בחיים?

אני חושבת שזה האנשים שהכי קרובים אליך.

תחשבו כמה חרא אכלתם ומי חילץ אתכם, חברים, לא?

לאנרלאי שהיה אפשר להתקיים פה בלי שניים כאלה לפחות.

אולי רק אני רואה את זה ככה לאדעת..

ואומרים שחברים זה תקופות, לאנראלי שזה נכון, או לפחות בזמן הזה.

בכלמקרה,

מה שניסיתי לרשום זה שיש כמה אנשים שהם כבר בתוך החיים שלי,

בתוכי, ממש ממש.

והם יודעים מי הם..

גם אם הם כאלה שכבר בזמן האחרון התחרקנו, אז עדיין יש להם את אותו מקום(:

איןלי מושג אם אני מאמינה במה שרשמתי,

אולי נלך על האפשרות השניה בעצם.

לארנאלי שלמדתי מהטעויות שלי, אבל בסוף,

אחרי פעם, פעמיים שלוש והלאה.. בסוף נראלי שלומדים את הלקח .

מקווה שזה יקרה לי  ד.ד

פוסט אופיטימי למדי, הא..