רק רציתי לומר תודה...
לאמי,
שמתלוננת על שטיפת הכלים,
כי זה אומר שיש לי מה לאכול.
למיסים שמשפחתי משלמת,
כי זה אומר שיש להם עבודה.
לבלאגן שצריך לסדר אחרי המסיבה,
כי זה אומר שהייתי מוקפת חברים.
לצל שלי שצופה בי שאני עובדת,
כי זה אומר שאני בחוץ, באור השמש.
לדשא שצריך לכסח,
לחלונות שצריך לנקות,
ולמרזבים שצריך לתקן,
כי זה אומר שיש לי בית.
על כל התלונות שאני שומעת על הממשלה,
כי זה אומר שיש לנו את חופש הביטוי.
לחנייה שאני מוצאת בקצה המרוחק של מגרש החנייה,
כי זה אומר שאני יכולה ללכת, ושבורכתי בכלי תחבורה.
לחשבון הענק שצריך לשלם על החימום,
כי זה אומר שחם ונעים לי.
לגברת מאחוריי, ששרה בזיוף נוראי,
כי זה אומר שאני יכולה לשמוע.
לערימת הבגדים שדורשים כביסה וגיהוץ,
כי זה אומר שיש לי מה ללבוש.
לעייפות ולשרירים הכואבים בסוף היום,
כי זה אומר שהייתי מסוגלת לעבוד קשה.
לצלצול של השעון המעורר בשעות הבוקר המוקדמות,
כי זה אומר שאני חיה.
אז, תודה...
אחחחח -אנחת רווחה- הגענו ל20 ביוני. סוף סוף נגמרה לה שנת הלימודים. מה אפשר להגיד על השנה הזאת? כל כך הרבה. כביכול עוד שנת לימודים, אבל כל כך לא. עברתי מהחטיבה לתיכון... איזה שוני. אם עד עכשיו הקלנו ראש עם ציונים ואמרנו "לא נורא, נשפר" (כן בטח - רק אני מקלה ראש...) אז זה לא הלך ככה השנה. כל ציון הוא חשוב לקראת המגן... אפילו מקצועות שהשנה הפסקנו ללמוד חשובים, בשביל הציון הפנימי.
הדרישות. ההשקעה. הלחץ. הכל כל כך שונה.
פתאום כולם ממוקדים רק במטרה אחת - תעודת הבגרות.
זה ששכבה צריכה להתגבש בגיחה, כנראה זה לא חשוב!
זה ששכבה י' צריכה לקבל תעודות זהות - כנראה זה לא חשוב!
זה שאנחנו אמורים לצאת גם אנשים תרבותיים - כנראה זה לא חשוב!
זה שמגיעים לנו טיולי גיבוש והכרת הארץ (כן כי גם זה חשוב) - כנראה זה לא חשוב!
הרי אם זה היה חשוב לא היו מבטלים לנו את כל זה, לא?
הרי בסוף השנה משרד החינוך לא מודד מי השכבה הכי מגובשת, מי הכיתה עם האווירה הכי נעימה, באיזה בית ספר הכי כיף ללמוד. לא. מודדים ציונים. אפילו לא ידע, רק ח-ר-י-ש-ה !
איך הפכה לה מערכת החינוך לבית חרושת לציונים? הם שמו לב לזה במשרד החינוך? איך קורה דבר כזה שחודשיים של לימודים אנחנו מפסידים ולאף אחד זה לא איכפת? איך הגענו למצב ששנייה אחרי מבחן המוח שלנו מוחק את כל מה שלמדנו וכל הידע שלנו נעלם? אנחנו לא אמורים ללמוד כדי לדעת? כדי להשכיל? כדי להרחיב את הידע הכללי שלנו? לפי מערכת החינוך של היום -לא.
אולי, אם במקרה למדנו נושא מסקרן, אם במקרה המורה הוא מעניין באופן מיוחד, אם במקרה השיעור עבר באופן שונה, אם ואם... אנחנו נבין ונזכור. אם לא, המידע ישכח ברגע הראשון שכבר "לא נזדקק" לו. מה יותר עצוב מזה?
לא היה עדיף ללמד אותנו דברים שימושיים לחיים? שנצא מבית הספר כמו אנשים משכילים, אנשים תרבותיים, אנשים מעורבים, אנשים שאיכפת להם? איך בעצם מודדים אותנו? הבנאדם הזה טוב כי הוא למד, השקיע, התמיד, הקשיב, חרש ולעומתו בנאדם אחר לא טוב, כי היו לו דברים יותר חשובים ומעניינים לעשות מלימודים, כי הוא התעסק בדברים אחרים, כי הוא לא ישב על התחת ולמד עד שיצא לו עשן מהמוח.
כל כך הרבה חומר אנחנו לומדים בשנה אחת. וזה עוד אחרי קיצוץ של מיקוד (הרי מה שלא יהיה בבחינה לא צריך ללמוד, זה לא חשוב).
ונעבור למשהו קצת יותר אופטימי:
שיר אחד. בית קטן. שפשוט אומר הכל:
"לחכות שיבוא הצלצול
כל החופש נעול שם מחוץ לגדר.
בדירה, על הריצפה, מתפזרות מחשבות לא טובות
שצריך לסדר.
שעורים בפסנתר, לא פשוט להתמיד,
את תגידי למי זה עוזר.
כל הדרך לאט, קצת בשמאל קצת ימין,
ובכל זאת הגעת.
מי היה מאמין?"
אנחנו כל כך קרובים לסוף. שנת הלימודים כביכול הסתיימה אך הבגרויות עוד לפנינו. החופש כל כך קרוב, כל כך מזמין ועם זאת כל כך רחוק. "לחכות שיבוא הצלצול כל החופש נעול שם מחוץ לגדר". מה אפשר לעשות, יש לי חיים מחוץ ללימודים ומשהו אצלי השתנה. משהו שהתרגלתי אליו, שתמיד היה שלי, כבר לא. זה מוזר. קשה לקבל את זה ואני בתהליך... אין ברירה. "בדירה, על הריצפה, מתפזרות מחשבות לא טובות שצריך לסדר". אני כל כך רוצה להיות אחרי השבוע הזה. שתי בגרויות - מתמטיקה והיסטוריה - צריך ללמוד, לתרגל, לשנן, להשקיע. מאמץ אחרון. להצדיק את המגן 100 שקיבלתי בהיסטוריה ובמתמטיקה. "שעורים בפסנתר, לא פשוט להתמיד, את תגידי למי זה עוזר". ובסוף החודש, אחרי הבגרויות, זה יגיע. השקט הזה. אתם לא תשמעו אותו. זה שקט נפשי. שקט שאפשר רק להרגיש. הלב יחזור לדפיקות בקצב אחיד, רגוע, נורמלי. הנפש תזכה להנאות קטנות וגדולות. הגוף יזכה לפעילות אחרת, שבה הוא יבחר בלי שיכריחו אותו. והלב, אחחח הלב. הלב יתפנה לסדר את הבלאגן שנוצר. צריך להמשיך הלאה... "כל הדרך לאט, קצת בשמאל קצת ימין, ובכל זאת הגעת. מי היה מאמין?"
בהצלחה !